מאז החלה תכנית ויסקונסין הישראלית לפעול, באוגוסט 2005, ניסינו כל השנים למצוא את המילים הנכונות לתיאור החוויה הקשה של המשתתפים בה. כל מי שנטל חלק בפרויקט המעקב אחר התכנית ידע ממפגש בלתי אמצעי עם המשתתפים, שהמתרחש שם מנוגד לכל תפישה ערכית מוסרית של אחריות המדינה ותפקידה. אך בכל זאת התקשינו מאד לבטא במלים את חווית המשתתפים. כעו"ד, חשבתי שהקושי נובע ממגבלות השפה המשפטית. והנה, בפסה"ד של בית המשפט העליון בקביעתו כי הפרטת בתי הסוהר אינה חוקתית, אולי נמצאה לי הדרך לבטא זאת.

וכך קובע בית המשפט בנוגע להפרטת בתי הסוהר:

"כליאתו של אדם בבית סוהר בניהול פרטי מנוגדת לתפיסה הבסיסית של החברה בישראל בדבר אחריות המדינה, הפועלת באמצעות הממשלה... כאשר המדינה מעבירה את סמכות הכליאה של אסירים, על הסמכויות הפוגעניות הכרוכות בה, לידי תאגיד פרטי הפועל למטרת רווח, מבטא מהלך זה – הן במישור המעשי והן ברמה הערכית והסמלית – הסרת חלק ניכר מאחריות המדינה לגורלם של האסירים, תוך חשיפתם לפגיעה בזכויותיהם על ידי גוף פרטי הפועל למטרות רווח. התנהלות זו של המדינה פוגעת בכבוד האדם של האסירים בבית הסוהר בניהול פרטי; שכן התכליות הציבוריות העומדות ביסוד מאסרם ומקנות לו לגיטימציה מתערערות, ומאסרם הופך.. לאמצעי להפקת רווח על ידי תאגיד פרטי. משמעות סמלית זו נובעת, אם כן, מעצם קיומו של תאגיד פרטי שניתנות לו סמכויות לכלוא בני אדם מאחורי סורג ובריח תוך הפקת רווח כספי מכליאתם" (פס' 39).

ובהשאלה לענייננו, כאשר מדינה מעבירה את הסמכות לאשר קצבת הבטחת הכנסה, את הסמכות לקבוע האם אדם עני יהא זכאי למעות הרווחה המעטות שישמשו לו ולמשפחתו קיום בכבוד, לידי תאגידים הפועלים למטרת רווח, מבטא מהלך זה – הן במישור המעשי והן ברמה הערכית והסמלית – הסרת חלק ניכר מאחריות המדינה לגורלם של אנשים עניים, תוך חשיפתם לפגיעה בזכויותיהם על ידי גוף פרטי הפועל למטרות רווח. התנהלות זו של המדינה פוגעת בכבוד האדם של האנשים העניים הנזקקים לקצבת הקיום. 

נכון – מרכזי התעסוקה אינם כלא, ומשתתפי התכנית אינם אסירים, אך החוויות שתוארו פעמים רבות על ידי המשתתפים הזכירו מאד את הסיטואציה. כאשר נאלצת אם 'להתחנן' על זכותה להיעדר בגין מחלת ילדה כדי שלא תיגזל קצבת האוכל שלהם, כאשר נאלץ עולה בן 62, שעבד עד לאחרונה, לשוב ולהוכיח לפקידה חצופה בחברה הפרטית שהוא לא מנסה להתחמק מלעבוד לאחר שעוד מקום עבודה דחה אותו מפאת גילו, כאשר ניתן לשלול ממשתתף את קצבתו גם בשם העילה הרחבה של "אי שיתוף פעולה", כי העז למחות על יחס כלפיו, לא מדובר רק בפגיעה סובייקטיבית שחשים המשתתפים. שוב בהשאלה ממילות פסק הדין, מקורה של הפגיעה אינה בתחושותיהם הסובייקטיביות של אותם אנשים עניים, אלא בפגיעה אובייקטיבית בזכותם החוקתית לכבוד האדם.

וכך, אולי בפסה"ד נמצאו לנו המלים לבטא את חווית המשתתפים:

מתן הזכות לקיום בכבוד בידיים פרטיות מבטאת חוסר כבוד למעמדם של עניים כבני אדם.