"וואו, יש מלא ערבים כאן" אמרה לפני כמה שבועות מישהי שהגיעה לחוף הים בת"א. לאמיתו של דבר היו שם גם המון יהודים, אבל דווקא הערבים הם אלו שמיד בלטו לה לעין, משום שלא ציפתה להיתקל בהם שם. האשליה ש"יש מלא ערבים בים" נובעת מאותה הסיבה שלאחרים נדמה ש"כול פעם שמתקשרים וזאת טעות במספר, בסוף זה ערבי". נוכחותם של הערבים בולטת כשהם נמצאים במקומות שאיננו מיעדים להם.

והיוצא מן הכלל, מלמד אותנו מהו הכלל. אם נקבל את טענתה של דאגלס  שלכלוך הוא דבר שאיננו במקומו, אזי תל אביב וסביבתה הן מרחב נקי מבחינה אתנית, משום שהערבים אינם נמצאים, על פי רוב, במקומות שהם לא "אמורים" להימצא בהם. במילים אחרות, בתל-אביב והמטרופולין יש אמנם ערבים "פה ושם", אבל ככלל ברור מה מקומם ואיפה נמצא אותם: סביב יפו, רמלה ולוד, במעונות-האוניברסיטה, וכפועלי צווארון כחול (ובאחרונה גם כמוקדנים במרכזי שירות). אה, וכמובן במסעדות. גוש דן, ובדומה הדוגמה של קעדאן בקציר, הם מעין טעימה בהווה מן העתיד הרצוי של השמאל הציוני, קרי, מדינה שהערבים בה אינם בכול מקום, וככול הניתן גם אינם בכלל. זאת שאיפה לטוהר אתני, ולהגבלת הערבים אל מעבר להרי החושך, הלוא הם הרי יהודה ושומרון והחומה, והעיקר – רחוק מן העין. רק אז, כשהגזע-אתנוס הנחות מוגבל ומבוקר, וכשההיטמאות  ממיעוטים תמוזער, יוכל ה"שמאל", הליברלי לכאורה, להרגיש נוח. אלו שיוותרו בארץ יהיו מיעוט קטן ושולי שאפשר להיות "נדיב" כלפיו, לשתף אותו בקפיטליזם המריטוקרטי, ו"לקוות" שעם הזמן, אנשיו יהיו גם קצת פחות "ערבים" באופיַּם. אכן צודקים אנשי הימין באומרם כי שאנשי השמאל-מרכז התל-אביבים הם גזענים, אוריינטליסטים ולא מעוניינים בחיים משותפים.

כשהשמאל-מרכז הציוני שואף בחזונו לתלבב (to telavivize) את המדינה כולה, ואגב-כך גם לקבוע את גבולותיה, הוא דורש בראש ובראשונה, להגשים ככול-הניתן פנטזיה של טיהור אתני וסגרגציה. ולכן, לא רק ששרון באמת "שבר" "שמאלה" לבן-גוריון, רבין, ברק ונתניהו, אלא גם הצעת החלוקה של ליברמן, שבה יישובים ערבים בישראל יימצאו בשטח הפלסטיני העתידי, היא שותפה קיצונית של חזון טיהור המרחב של השמאל-הציוני. תכניתו בסך-הכול דרשה להקטין יותר את גודלו של המיעוט המטמא ולהבטיח שהוא יישאר לעולם מיעוט. לנוכח חדות טיעוני מפא"י שביטא ליברמן ביתר כוחנות, קנאות ורדיקליות, אין-תימה שהוא הצליח למשוך את תומכי מפלגת-העבודה "המאוכזבים", שעה שהיא ירדה מגדולתה. לפיכך, תכנית ליברמן נובעת מאידיאולוגיה שמאלנית-הציונית מרחיקת לכת. הוא מבטא את הקצנת מאווייהם של תומכי השמאל-הציוני-חילוני, ולא של הימין(!), והוא חושף כיצד "השמאל-הציוני" הוא יותר לאומ(נ)י מאשר הוא מוכן להודות.

איחוד ירושלים תחילה

אנשי הימין כנים יותר עם עצמם, ומודל "איחוד ירושלים" (ועזיבת/פירוק "שמאלנֵיהּ") הוא הצצה בהווה לשאיפותיהם העתידיות. גם הימין, כמו השמאל, שואף להרחיב את הצלחת המודל שלו (Jerusalemize), של איחוד ירושלים על כול הארץ, ולמחוק את הקו הירוק או כל קו חלוקתי אחר. זהו חזון שבו ערבים ויהודים חיים יחד תחת ידם הקשה של צה"ל ושותפי המלחמה שלו. בירושלים (והגדה) זה לא יהיה מפתיע למצוא ערבים במרחבים היהודיים, ולו רק משום שהם כוח עבודה מרכזי, ונאלצים לעבור במרחבים יהודיים כל העת. בניגוד לתל אביב, בירושלים יש ערבים כמעט בכול מקום. הם נהנים מחופש לנוע ולעבוד, אך הם גם חשופים להטרדות בלתי פוסקות של אנשים במדים, נתונים להגבלות בבניה וקניין, להפקעות, לאלימות של "עשבים שוטים" (כנופיות נוער, חרדים, ימין קיצוני) ואפילו בזעיר-האנפין-המוניציפאלי - לאכיפת יתר ולזכויות-חסר אזרחיות המעוגנות בחוק (בעיקר מעמד חוקי והזכות להצביע, אך גם להינשא, לשוב לביתם וכד').

בשונה מתל אביב, המרחב היהודי בירושלים אינו נקי-אתנית משום שהערבים נוכחים בו כל העת, (גם היהודים "יודעים" לאן לא-ללכת; אלא אם זה במדים, או כדי להתיישב). אבל אין פירוש הדבר שזוהי אינטרגרציה. במודל איחוד-ירושלים ההיררכיה וההפרדה פועלות "מאליהן" ואינן מבוססות על טוהר-האתנוס, אלא על פיקוח מתמיד. הערבים "יודעים את מקומם" ובתמורה זוכים לחופש מסוים, לזכויות סוציאליות מינימאליות ול"זכות" לעבוד אצל היהודים, בשכר מופחת. כל צל של התנגדות, לגיטימית או פושעת, ולו רק הספק הקל שבקלים, זוכים לתגובה ביד קשה של פקידי-חוק ואלפי נושאי נשק, בין שהם במדים או בכיפה, באופן צודק או פושע. וכך נותרות לערבים בעיר רק שתי אפשרויות: האחת, להמשיך לחיות "יחד" בנחיתות-קומה במידות משתנות, תחת פיקוח מתמיד ולעיתים אף תוך שמועללות עליהם עלילות שווא, ולהיתלות ברסיסי גאווה; והאחרת, לעזוב "מרצונם". זהו משחק שכלליו מגדירים את התוצאה מראש, או שיפסידו את ביתם וחייהם הנוכחיים, או שיאבדו בהדרגה את אנושיותם. אם ברצונם להישאר חופשיים ובארץ, עליהם להפנים את נרצעותם למול ההגבלות הגדלות והולכות, שעה שהיהודים מגדילים בהתמדה את יתרונם היחסי (שטח, מים, הון, נשק) על חשבונם.

בין ימין ושמאל

יותר מאשר השמאל הציוני כועס על השעבוד הישיר שמציע הימין לערבים, הוא מבין שזה פרויקט המשעבד אליו גם את היהודים. המודל בירושלים זקוק כבר היום לאלפי נושאי נשק ברחובות, צבא, משטרה, אזרחים, ויחידות אופנוענים חמושים, והוא עסוק במאמצי מִשתו"פ ויישוב מתמידים. בנוסף ישנם גם מחירים כלכליים ודיפלומטיים שהשמאל-הציוני מנסה "לחסוך" מעצמו. במילים אחרות, היהודים במודל "איחוד-ירושלים" נדרשים להירתם בלי הפסקה למען "הביטחון", שתביעותיו תמיד הולכות וגדלות, הן משום הצורך ההולך וגודל להתמודד ולמנוע התנגדות מבעוד מועד (פיקוח ו"הרתעה" השואפים לאומניפוטנטיות), והן משום שהולך וגודל גם הכוח הדרוש כדי להמשיך את ההתנחלות, הנישול והדיכוי, תוך כדי אבטחת ההישגים הקיימים המתרבים בהתמדה.

אך למרות שהימין מעדיף "חיים משותפים" רק לכאורה, שפירושם בפועל הוא שעבוד מתמיד של הערבים, הרי שהמודל הגוש-דני של השמאל-הציוני מעדיף לכול היותר שיטת פיקוח אחרת: סגרגציה מרחבית, שליטה דמוגרפית, וקפיטליזם מריטוקרטי. וכך המקום היחידי שבו שתי גישות הסגרגציה הציוניות מסוגלות להיפגש מבחינה תיאורטית הוא הטרנספר: כך הימין יוכל לשמור על כל הארץ, והשמאל-הציוני יזכה לסגרגציה המרחבית ולשליטה הדמוגרפית שהוא מפנטז עליהן.

וחיפה?

כמי שהתגורר בירושלים במשך השנים האחרונות, ובסביבת תל אביב משך רוב חייו, אני מרגיש נוח מספיק להרהר בהכללות ורדוקציות לגישות-הסגרגציה ולמסרים שהן מייצגות כלפי הערבים. לעומת זאת, את חיפה אני מכיר רק כמבקר מזדמן, ולכן עליי להיזהר ברשמיי ורשימותיי. עם זאת, מספר דברים בולטים בה מיד לעין, וגם אם לא-מעט נסתר, ואפילו אם היא רחוקה מאינטגרציה והרמוניה, הרי שיש מקום לחשוב עליה כעל מקום שבו עשויה לצמוח חלופה, ולתת סיום אופטימי יותר לטקסט.

ראשית, בניגוד לתל אביב, אין זה מפתיע או מוזר ליהודים לפגוש בה ערבים ביום-יום, בין אם זה בחוף הים, בבתי קפה או בתחבורה הציבורית. שנית, כמות הנשק, היס"מ והמג"ב ברחובותיה קטנה לעין שיעור מזאת שבירושלים. שלישית, כמעט בכול ביקור בעיר מצאתי באקראי יהודים וערבים הקונים בעסקים מהקהילה האתנית השנייה, יושבים לקפה יחד כחברים או שותפי-עבודה או נעזרים בשכניהם. אכן, אפשר לשער שהשליטה האתנית לא פסחה עליה, ושהגזענות פושעת גם בהרי הכרמל בקנה מידה גדול, אך נראה לי כרגע, שבהשוואה, לדוגמה, ליחס המשטרה לערבים ביפו, ועל אחת כמה וכמה ליחסה אל הערבים בירושלים, הערבים בחיפה אינם נחשבים חשודים כברירת מחדל.

קשה לומר זאת בביטחון, אבל אם מחפשים מקום פוטנציאלי לפיתוחה של הגמוניה אלטרנטיבית המטשטשת גבולות, כזאת שתראה שאפשר, ושתוכל לחבור לקבוצות שונות בחברה, יכול להיות שכדאי לחשוב על להשקיע, לעזור ולפתח את הקהילה המשותפת בחיפה, כהשקעה ארוכת טווח.