פגשתי את העורך בהפגנה לזכויות האזרח. דברנו על הקליפים של בצלם, אמרתי שאני לא משתגעת על כל ההתבצרויות שהם העלו. העורך אמר מעניין מי רואה את עצמו כשמאל ואיך הוא רואה אחרים. אני אוהבת את השפה האנושית שדיבר בה. אח"כ חשבתי שההתבצרויות שדברתי עליהן, מחכות לי, רוצות למצוא אותי, ואני בכלל רוצה להיות זאת שמצליחה להתעלות מעל הקטגוריות הגסות האלו, מזרחים ואשכנזים. בעיקר כי השמאל לא יכול להרשות לעצמו את הפיצול. בעזה ובשדרות זקוקים לשינוי. גם אני זקוקה לזה. אני מאמינה שגם אחרים.

קראתי מה שכתבו ב"קדמה" על הקליפים. הכי נגע לי ללב האפליה שהופגנה כלפי אורלי נוי בזמן שחיפשה עבודה בארגוני זכויות האדם. כשהגזענות והאפליה של השמאל חותכת לך בפרנסה ובכבוד, זה עילה מוצדקת לגירושים. גם לי זה קרה. בזמנו הגשתי מועמדות למשרת תחקירנית בפרויקט "כלכלת הכיבוש" בקואליציית נשים לשלום. תאמינו לי שלא היה לי קל להגיש מועמדות, כבר דחו אותי שלוש שנים קודם. להגיד לי לא ממניעים עניינים זה בסדר, אבל זה נעשה באופן משפיל וחסר כבוד. למי אכפת שאיזו בחורה הרגישה בזויה ועלובה? אחרי זה לא רציתי לשמוע יותר על ארגונים חברתיים. לא שהפסקתי להיות השמאל שאני. למזלי הזהות ההומניסטית שלי לא התעצבה בארגונים האלו, אבל יש מצב שאם לא הייתה לי זהות מוצקה, הייתי נפרדת סופית מהשמאל. התייעצתי עם מכרה, רכזת אחרת בארגון, היא אמרה לי בטח שתנסי שוב וגם תשקיעי במכתב שמספר למה את מתאימה. צריך עבודה לא? שמים טראומות וחששות בצד. באמת השקעתי. לדעתי כתבתי מכתב כובש המסביר סעיף סעיף לפי דרישות התפקיד למה אני מתאימה. שבוע אחר כך קבלתי טלפון מאותה רכזת שאמרה שנפסלתי כבר בסבב הראשוני (אפילו בלי לראות אותי). היה חשוב לה להודיע לי אישית. היא הבינה שלשלוח מייל קר זה לא אנושי. שאלתי אותה למה, היא אמרה ש"הן" אמרו שצריך מישהי שלא צריך להכשיר ושתתאים מייד לתפקיד. שאלתי אותה, איך הן הגיעו למסקנה שאני לא מתאימה. לא יודעת, היא ענתה.

אם תשאלו אותי זה בטח בגלל שאין לי שם שמכריז 'זאתי יודעת אנגלית' - אנגליזית תמיד הכרחית בשמאל. אני באתי מסביבה שלא דברו לא אנגלית ולא עברית יוקרתית. לימדתי את עצמי לבד בכוחי כוחות לקרוא אנגלית. בעיני מי, לעזאזל, זה נחשב? - או שאין לי תואר שני במשהו שנשמע טוב לארגונים האלו. הרקורד שלי מציע אדמינסטרציה, חיפוש מידע, כתיבה, ניהול ועבודות ניקיון. בשביל שלא יגידו שאין לי השכלה, נאבקתי ממושכות להוציא תואר ראשון בהיסטוריה. הפעילות הפוליטית הוולנטרית הענפה שלי מעניינת תת*ת שלהן, זה לא נחשב ותק וכשירות "מה לעשות, היא לא עבדה בשום ארגון חברתי, אולי אם היא תעבוד אצלנו בחינם עוד קצת..אולי, לא מבטיחים שום דבר". הנכסים השונים שלי, זה מה שבעצם נאמר לי, לא מספיק שווים, הם לא מקדמים את הפעילות השמאלית החשובה 'שלהן'. מבחינתן לא יכול להיות אחרת, המתמטיקה של הארגונים צופה נפילה עם שכמותי.

אני כבר מדמיינת איך קוראים אומרים, "טוב היא בטח לא ממש מתאימה ומחפשת אותן במקום להאשים את עצמה". אני לא לגמרי לא מבינה את מי שאומר זאת. גם אני עושה את זה. אמביוולנטיות והיעדר אמונה עצמית הם תוצאותיה של דחייה והחלשה שיטתית. מבחינתי האישית אבל גם כמי שמחוייבת לשינוי לטובת המרוששים והכבושים, מצער מאוד שהשמאל העקבי לא רואה חובה לייצר עתודה שמאמינה בעצמה. פלא שאין תזוזה? אני צריכה להבין שזאת משאלת לב לא מציאותית שגוף כמו הקואליצייה תאפשר למישהי כמוני להתעכל בתוכו, ללמוד את דרכי הארגון, לאפשר לה להפגין את יכולותיה ואפילו לתמוך בה שתאמין שהיא יכולה לחדש לארגון. המראיינות והמראיינים בארגונים החברתיים, ממש כמו בשוק העבודה האכזרי, לא מבינים שבני אדם צומחים בתוך התפקיד והביטחון לעשות ולשנות נוצר ע"י הפגנת אמון בך.

שמאל מסוג זה כושל שוב ושוב לקלוט שהוא לא מציג חזון להווה ולעתיד והוא אינו מתעכב ומכיר בכשלי עברו. לי זה מזכיר את ההתנהגות של המדינה. הסיפור הפרטי שלי הוא איזוטרי אבל מייצג היטב את ההתבצרות של השמאל של אתמול בתוך עצמו. קחו למשל את ההפגנה לזכויות האזרח. ברכות על החלוציות. סחטיין שענת סרגוסטי הנחתה. באיזשהו שלב היא צטטה את עמיחי. מי זה עמיחי? לא שיש לי משהו נגדו אבל למה תמיד מצטטים אשכנזים? אני מבינה שרוצים, בין אם במודע ובין אם לא, לפנות לכוחות המשפיעים, או במילים אחרות לכותבי וקוראי הארץ. באמת אין מקום להקריא שיר של איילה סבאג או ראודה מורקוס? למה לא להקריא קטע של מישהי לא מוכרת ולא מאושרת (מלשון אישור) שכתבה משהו חזק ונוגע בבמה כלשהי באינטרנט? ממש לא משנה מאיזה מוצא היא ומה הנטייה המגדרית שלה. וקיום ההפגנה במוזיאון תל אביב. כמה זמן כבר דוגרים על זה שככה לא מגיעים לשווקים חדשים? למה לא להוציא אוטובוסים לקריית מלאכי? כן, שווה להשקיע לוגיסטיקה וכסף בזה ואל תגידו התקשורת לא תבוא. שלא תבוא. אנחנו חיים בעידן של מצלמות ושיתוף מידע. שיצטטו מהאתרים שלנו.

אני חוששת שאני לא מחדשת אם אומר שהבחירה בעמיחי ובמוזיאון חושפת תת מודע המסגיר ש'הידע הטוב' או 'האנשים המתקדמים' או 'הנכסים הנכונים' מגיעים ממקומות מסויימים. אני לא מכירה את עמיחי. ולמה שאכיר אותו? למה לימדו בבית ספר אותו יחד עם משוררים ערבים, מזרחים ואפריקאים? אותנו לימדו שנאמין ונפנים שאנחנו בורים ועמי ארצות ולכן לא ראויים למשוררים ול'גדולים'. באחת הפך עמיחי בשבילי לאשכנזי, למרות שבטוח יש זיהויים מוצלחים יותר עבורו (אולי הוא פנטזיונר נפלא). הוא הופך להיות אשכנזי, משום שהוא מסמן ידע שאינו קרוב אלי. אם אמא מקריית מלאכי שנאבקת להחזיק את המשפחה, ראתה במקרה בטלוויזיה דקה וחצי מההפגנה במוזיאון, אתם חושבים שהיא חשה קשר רגשי לאירוע ושהיא מיוצגת שם? למה מניחים בשמאל שהיא לא תרצה לשמוע אמא של אסיר פלסטיני-ישראלי לצידה על הבמה? אני גמישה מספיק לשמוע את עמיחי ואפילו ליהנות ממנו, אבל רק כשאראה שיש אנשים ויוצרות המייצגים פיזית, רגשית והיסטורית את הסיפור שלי.

השמאל ממש לא יודע לדבר את שפת הזהות וההעדפות של הקבוצות השונות בישראל-פלסטין. למה אין על במות ההפגנות אנשים מהיומיום, כמו המשפחה המופלאה של ניר כץ ז"ל? למה רק דוברים מיומנים או ראשי ארגונים? אל תגידו התקשורת מתעניינת בדוברים מוכרים, אז איך אמא של ניר הפכה להיות דוברת מאושרת? אולי כי נותנים בה אמון שהיא יכולה להיות כזאת? למה שהדיג'י לא תשים את ננסי הלבנונית או אתי בן ברקע או ראפרית בדואית או נערים אתיופים מלוד שעושים היפהופ או להקת רוק רוסית, לא רק בוב מארלי. אולי אם הם יהיו על במה אחת יווצר עירוב של ז'אנרים ואנשים בארץ הקשה הזו? מאיתנו המזרחים או ליתר דיוק ממי שהגיע ממקומות שאינם מצויידים ב'ידע הנכון', מבקשים שנשתנה ואם אפשר נהפוך את עורנו ונתנכר להשפעות מעברנו. השמאל לא רוצה עמך אצלו, הם נתפסים כחסרים. חסרים השכלה, חסרים אנגלית, חסרים פיזיות 'לגיטימית' (שלא תראה כמו מניקוריסטית מהשכונה), חסרים מצפון. הקליפים של בצלם העמידו חומת הפרדה בין 'הנאורים' ובין הטוקבקיסטים 'הפרימיטיביים'. זה לגמרי נכון שהם מייאשים בדבריהם הדוחים. אני מכירה את זה מקרוב, אני קוראת אותם מדי פעם להבין עם אילו תוצרים חברתיים אנחנו מתמודדים. אגב, הם מגיעים מכל המגזרים. נדמה לי שהכרחי לעשות הבחנה בין גזענות של מוחלשים ובין גזענותם של השליטים.

הגזענות של מוחלשים היא הרבה פעמים אמצעי להשיג לגיטימציה או מעמד חברתי בכדי לא למצוא את עצמך מחוץ למחנה. כך למשל בהתקפה הרצחנית על עזה, התקשורת כל הזמן ראיינה אנשים מהרחוב ונתנה להם תחושה שהם שותפים לדרך הזוועה ושהיא מייצגת את האינטרסים שלהם נאמנה. בגין האב הבין זאת היטב, כשאתה נותן לפסולים ולדחויים תחושה של נחשבים, השווים חיזור ממש כמו 'הראויים', הצלחת גיוסם לא תאחר להגיע והנה יצרת שכבה עבה של שגרירים (שלא לדבר על הכשרת מגייסים מבפנים) במחוזות השונים לרעיונותיך ואמונותיך. זוכרים את לאה רבין שרצתה לעזוב את הארץ כי מפא"י-מערך-עבודה נדחקה לטובת הקשר הפורה של הימין עם המוחלשים? המדינה שרבין ידעה הלכה לאיבוד בתוך 'האיום' הדמוגרפי של הפושטיות, הערביות והדתיות של הליכוד וש"ס (לפני שהפכה להיות מפלגת קסנופוביה בראשות ישי).

ומה השמאל עושה? ממשיך את מפעל הבידוד והבידול שלו מ'ההמון המוסת'. אפשר להזדהות עם מצוקתם של אנשי בצלם שמקבלים איומים מפחידים וסופגים גידופים מזעזעים, אבל האם הטוקבקיסטים הם האיום או שמפעיליהם, היושבים הרחק בתוך הקרייה בין אם הצבאית או הממשלתית או התקשורתית? ידם הנעלמת אך המורגשת היטב טורחת כל הזמן לייצר סכסוכים בין ה'לא-שווים' (לפעמים הם קבועים ולפעמים הם מתחלפים, לפי גחמות העידנים). השחקנים השוליים מגיבים לפי התסריט ובאמת שונאים באמונה יוקדת את כל מי שמאיים על מעמדם כחלשים הכי מועדפים על השליטים. השליטים יעילים מספיק בשביל לטעת בלבול ב'משכילים', מאוד נוח שיבזבזו את כוחם בניכור והאשמת ה'בורים' בסדר הדברים. אמנם זה ניתוח גס, אבל לצורך עניינינו, השליטים משיגים חיל מגויס וממושמע למטרותיהם הציניות וה'נאורים' בודדים בפסגתם ה'מוארת'. וזה עובד כל כך טוב, כך שכל מי שבא מלמטה ויש לו אספירציות לניידות מעמדית, יודע שהדרך הכי אפקטיבית היא לבדל עצמו מ'ההמונים הגסים'. לאלו שנולדו באזורים ה'נכונים' נשאר רק לתחזק את חומת ההפרדה הפרטית (בטח פרטית, זה כלכלה מודרנית עיוני) - קחו למשל את ההיבדלות שטורחים עליה כל כך המוסיקאים ה'ישראלים' באמצעות השמצתם של ה'ים תיכוניים'

העמך הם מטרה קלה, מבחינת 'המתוחכמים'. הם מדברים עברית לא יוקרתית, אוהבים מוזיקה מזרחית רגשנית, רואים האח הגדול, קוראים ידיעות ושומעים אליקו. הערביות בגרסתה המזרחית העכשווית לא באה לשמאל טוב בעין. העמך, מוסכם על נציגי 'הידע הנכון', מורידים את המדינה למטה, למיקום היאה ל'הם' ולא 'לאינטליגנטים'. אם בוחנים את זה ממש מקרוב, נגלה שלשמאל יש בחילה מהטעמים וההעדפות של 'ההמונים'. זה לא מספיק משוכלל או נדיר או זכה לניד הראש של ה'מבינים'. נראה לכם שלעובדים בארגונים החברתיים יש בפלאפון רינגטון בסבוסה של שריף? את זה תמצאו בשכיחות שלא עושה עניין מעצמה אצל ה'פושטים'. הטעמים המשותפים לעמך היהודים והפלסטינים, לא נספּרים בסְפרוֹת הנאורות ולא נתפסים כנכס שאפשר ללמוד ממנו ולעבוד איתו.

אנשים הגונים ארגנו את האירוע מצעד זכויות אדם. זה נכון גם על אנשי בצלם. תודה לאל שיש אותם. עבודת הקודש שלהם היא מהדברים החשובים שיישארו פה אחרי המהומות והבלגאנים שמדינתשראל תיקח אותנו אליהם. אבל החיים, כדרכם, מלמדים אותנו שוב ושוב, שלנו, בני האדם, קשה לשנות הרגלים. בצלם, כמו מרבית השמאל על ארגוניו השונים, לא מסוגלים להבין איך מדברים לאנשים שהם שונים מהם. הכי מטריד שהם לא קולטים שהם זקוקים להם. הכרתי מישהי שעבדה באגודה לזכויות האזרח ויש לה משפחה בלוד. הם ידעו שהיא מחזיקה בדעה שמאלנית רעה והיא ידעה שהם מחזיקים בדעות ימניות רעות ובכל זאת אכלו יחד וישבו זו עם זה. אנשים הנושאים רעיונות מנוגדים, לא בהכרח לא מסוגלים להיפגש ולא בהכרח מחזיקים באינטרסים נפרדים. אני חושבת שבקבלתם אותה ובקבלתה אותם הם מציעים אופציה לשמאל אחר, כזה שלא נרתע מהשונה ממנו וחותר למצוא את המשותף.

למרות האכזבות, אני לא רוצה להתבצר ולגלם את תפקיד המזרחית שכועסת על האשכנזית ולהמשיך את הפיצול הארור. ההבחנות אשכנזי-מזרחי הן גסות, הן כאילו מתייחסות להיבט הביולוגי אבל בעצם הן מדברות על יחסי כוחות חברתיים ותרבותיים, כשהאשכנזיות מייצגת את בעלי הכוח (בדומה לקטגוריות החברתיות גבריות ונשיות). למשל ענתבי מהאוצר הוא אשכנזי מבחינתי ויוני רועה הוא מזרחי. נדמה לי שהטוקבקיסטים אומרים שמאלנים או אשכנזים, הם בעצם מתכוונים לבעלי כוח במידה זו או אחרת - לא משנה שהשמאל חלש ומצ'וקמק, הזהות וההעדפות שלו מסמנות כוח והיבדלות. השמאל חייב לעבוד עם אנשים שלא באו מתוכו ולא נראה שעברו את ה'הכשרה המתאימה', במיוחד עם אלו שנדמה שהם משתייכים לצד השני. תראו את ההצלחה של הימין האידאולוגי שחיזר וטרח אחר המזרחים, למרות ניגוד העניינים המובהק בין הצדדים. עוד מעט זה יקרה עם הרוסים והאתיופים. מפא"י-מערך-עבודה הציגו עצמן כהיפוך של הימין, אולם הניגוד בינן ובין הליכודניקים הוא בהתמקמותן בנפרד מה'אספסוף'. בשמאל מחוייבים לשבת עם אנשים שונים מהם/ן ולהגיד בכנות 'אני לא יודע להשתנות, אני צריכה שתלמדו אותי'. לא מתוך מירמור של תבוסה אלא מתוך הקלה על בחירה שאין בה ההסתגרות המסורתית ואפילו מתוך חדווה של התחלה.