הדחיה במועדונים מנומקת כצורך למנוע אלימות. אך, מקור האלימות הוא במדיניות המועדונים ו"המועדוניות" הישראלית. מי שחווה דחייה בישראל יודע, כי דחייה חברתית היא גברת אלימה המשנה את אדרתה על פי צרכיה הפוליטיים. פעם הצורך הפוליטי מנומק כשונות ב"סגנון חיים", פעם כהעדרה של "השכלה" מתאימה, או "כישורים לא מספיקים", או "שפם סטליניסטי" או פשוט "זה גדול עליו". מועדוניות מחייבת דחיה חברתית וזו, בתורה, מחייבת הפרדה. המועדוניות הישראלית יוצרת את ההפרדה ועל כן היא מקור האלימות.

בעולם הבילוי כיום, סלקטורים - ביריונים שומרי סף - מופקדים על פעולת ההפרדה והדחיה. עולמות ומחוזות רבים מפוקחים על ידי סלקטורים וסלקטוריות בישראל. תשאלו את שאול מופז או את שלומי לחיאני. אפילו לדוד לוי יש מה לומר בנושא. גם לי. 

סלקטורים באים בכל מיני צורות, צבעים, שפות וטיעונים. אך אסור להתבלבל. הסלקטורים אחראים על ביצוע "העבודה השחורה" בפעולת הדחייה החברתית. את האלימות שבדחיה החברתית יוצרת המועדוניות הישראלית וקובעים בעלי המועדונים - "בעלי-הבית" בישראל. באמצעות טכנולוגיה חדישה של מצלמות, מערכות תקשורת וטלפונים מפקחים בעלי המועדונים בעולם הבילוי על פעולת הסלקטורים. בעולמות תוכן שונים ישנה טכנולוגית פיקוח שונה.

אך על מה שומרים הסלקטורים? הסלקטורים - שומרים על אוצר היוקרה של קבוצות החוששות מתחרות. ל"בעל-הבית" יש, כמובן, אינטרסים של כסף, יוקרה וכוח. אלה הם אינטרסים חשובים לקיומה של המועדוניות הישראלית ולשימורם של בעלי המועדונים.

הכסף, כידוע, נמצא בכיסי הבליינים. כסף הוא דבר ברור ומוחשי. יוקרה, לעומת זאת, היא יישות חמקמקה. קשה לראות אותה בפעולה. בעלי מועדוני הבילוי יודעים כי על מנת להגיע לכסף שבידי הבליינים, עליהם לקחת חלק במשחק היוקרה הישראלי. מעמד הגמוני ועשיר מפתח, תמיד, תביעות ליוקרה המתבטאת בסגנון חיים וצריכה ייחודיים. יוקרה אסור לה להיות דמוקרטית. יוקרה לא יכולה להיות "עממית". יוקרה "עממית" מאבדת את יוקרתה. לכן יוקרה עולה כסף. כסף הוא מנגנון סלקציה יעיל מאין כמותו. כסף הוא כמעט כמו ועדה מסדרת.

אינטואיטבית, בעלי המועדונים יודעים זאת. הם מפקידים סלקטורים ושומרי סף לשמור על האקסקלוסיביות (בלעדיות) של היוקרה. זוהי המועדוניות. סלקטורים הם כלבי השמירה של יוקרת המעמד העשיר שרוצה לבלות "בשקט" ב"סבבה" ב"אחלה באחלה". על מנת ששקט כזה יתקיים, צריך להפקיד על מסחטת הכסף שנקראת "בילויי סופשבוע במועדון" סלקטור המפקח על מי יכול להיכנס.

"מבחו הסלקטור" - או בעיברית "שומר הסף" הוא למעשה רשת מכשולים חברתיים שעל המבקשים לבלות במועדונים לעבור על מנת להיכנס לאולם. סלקטור שרואיין במאמר מעיד על הרשת המשמשת אותו בסלקציית הכניסה למועדון. ראשית, על הבליינים להיות "יפים". היופי הוא על פי קנה המידה של "בעל הבית", כלב השמירה שלו והמועדוניות אליה הוא שייך. שנית, אם הבליינים אינם מתאפיינים ב"יופי" הנכון, עליהם להיות ידוענים (סלבס) או חברים של "בעל-הבית". אם גם זה אינו באמתחתם, עליהם, שלישית, להיות עם "סטייל". סטייל פירושו "הופעה מושקעת". השופט העליון של כל אלה הוא שומר הסף - הסלקטור - הממונה על ידי בעל-הבית. אם אין לבליין אף אחד מהמאפיינים הללו, עליו להישאר בבית.

אפשרות בילוי נוספת היא ללכת למועדונים שאין בהם סלקטורים. מועדונים שכאלה, עובדים על עיקרון השוק הקפיטליסטי: "לכסף אין ריח". מקבלים כסף מכל אחד, כל עוד יש לו כסף לשלם. זהו המועדון הדמוקרטי.

מסתבר שמועדונים רבים בישראל פותחים את דלתותיהם באופן סלקטיבי. צעירים וצעירות רבים נכשלים ב"מבחן הסלקטור". פעמים רבות, הנכשלים הם מזרחים ומזרחיות. זאת למרות שאף אחד מהקריטריונים של המועדוניות הישראלית אינו "עדתי" במוצהר. אמת ויציב. נכון, האתניות-עדתיות היא תוצר של הסלקציה ולא המקור ל"מבחן הסלקטור".

בקיצור, "אמור לי מאיפה נדחת? אומר לך מאיזה עדה אתה!" אירגונים חברתיים כגון "תמורה" (עורכי דין למען צדק חברתי) ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית" קוראים למבחני הסלקציה האלה בשם הישיר שלה: גזענות. ובצדק.

מאבטח הרמטכ"ל המואשם בניסיון לאונס בילה באחד מהמועדונים הללו בערב שלפני ניסיון האונס. במהלך החקירות שהחלו לאחר שנעצר, תושאל בעל המועדון בו בילו המאבטח וחבריו לפני התקיפה המינית. בעל המועדון אמר כי המאבטח וחבריו הם "מלח הארץ". הם שילמו חשבון שתיה "נדיב". הם התנהגו "נהדר". הוא מעולם לא היה משער שמאחד מהם תבוא אלימות מינית של ניסיון לאונס. הם, בלשון אחר, עברו את "מבחן הסלקטור" של בעל המועדון הזה.

למנוע טעויות ובילבולים, קבוצות יוקרה דואגות להציב "שומרי סף" על דלת חייהם. שומרי סף הם העדות החיה כי לקבוצות אלה יש יוקרה. יודעים על קיומה של יוקרה דרך פעולת דחייה של "האחרים". מי שאינו עובר את "מבחן הסלקטור" לא יכול לעבור את הסף אל תוך הטרקלין, המועדון, השכונה, היישוב הקהילתי, יחידת העילית, מקום העבודה, ראשות העיר או הנהגת המפלגה הפוליטית הנחשקת.

בקיצור, יוקרה זה בעיקר פוליטיקה של סלקציה של צריכה ו"שואו" חברתי. גם כאשר "השואו" הוא שקט, היא צועקת מראשי הגגות: "שימו לב, אני אדם עם סטייל! אני עושה פוליטיקה אחרת, אני מתרועע רק עם אנשים הדומים לי!". יוקרה חייבת שתהיה לה קהילה. על כן, יוקרה היא פוליטיקה בין קהילות.

יוקרה שונאת את עקרון השוק. בשוק "רק הכסף מדבר". רק במועדוני יוקרה תשמע את המשפט: "לא משנה כמה תשלם, לעולם לא תוכל להיכנס לכאן". "כאן" יש "איכות". בלשון אחרת: לכסף שלך (ולך) יש ריח רע. אם שמעת משפטים שכאלה עליך לדעת כי הינך ניצב מול פוליטיקה של יוקרה בפעולה. אתה ניצב מול המועדוניות הישראלית הכוחנית.

דחייה ממועדון היא פוליטיקה של יוקרה. פוליטיקת יוקרה שונאת דמוקרטיה. יוקרה שונאת את שלטון החוק ואת היחס השיויוני. פוליטיקה של יוקרה אוהבת את "משפט החברים". יוקרה חיה במועדונים אקסקלוסיביים. לעולם תשנא היוקרה את המשפט הדמוקרטי, את השוק ואת שלטון החוק. חברים ודעתם הם "הקובעים" היחידים בפוליטיקת היוקרה. נאמר כבר מזמן כי "למי שיש חברים לא צריך פרוטקציה". האם אמרנו כבר, או שצריך לשאול שנית: למי יש יוקרה בישראל? מי, בחברה הישראלית, המציא את "מבחן הסלקטור" ? מי צריך את המועדוניות הישראלית? ניחשתם נכון?