אני אשה , אמא , אמנית , תרפיסטית באומנויות , מורה לתיאטרון ומחול ויועצת חינוכית , נפגעת תקיפה מינית והייתי מטופלת בעמותה לנשים נפגעות תקיפה מינית .

 בחרתי לפרסם טקסט זה עם שמי באופן גלוי משום שמרגיז אותי שבגלל  חווית הבושה, האשמה, והפחד מהביזוי והנידוי, נשים שהותקפו ונוצלו מינית מתחבאות, ואילו תוקפיהן, גם לאחר שהורשעו, מסתובבים בעולם זחוחי דעת .

הגיע הזמן שאנו הנשים שהותקפו נשתחרר מהבושה והאשמה ונאמר את דברינו בקול רם וברור .

על תפקיד המטופלת

כתבתי מאמר זה בתקופה בה הייתי מטופלת בעמותה  לנשים נפגעות תקיפה מינית .  

להיות מטופלת זה תפקיד . תפקיד שראוי שכל אחד ייקח על עצמו לעיתים , לכל אחד יש תיקונים לעשות עם עצמו . לעיתים אני מרגישה שלהיות בתפקיד המטופלת זה מעצים ומחזק ולעיתים אני מרגישה שזה מחליש ומבזה , קצת כמו קוף בכלוב או בקרקס , "תציג בפנינו המטופלת את סבלה כדי שנדע כמה נאורים אנחנו כשתרמנו לרווחתה" .

קל לשכוח ש"המטופלת " משקפת כל אחד ואחת  במצבי חיים גלויים או נסתרים , אף אחד לא נעלה עליה, היא בסה"כ הסכימה להודות בקשייה , לטפל בהם, ולעיתים  לחשוף אותם כחלק מהמסע שלה לריפוי אישי וכחלק מהמסע שלה לריפוי החברה החולה בה כולם שותפים .

בטקסט  זה  אתייחס לשלושה מרכיבים :

הראשון :  וידוי , זיכרון של טראומה אישית .

השני :  על האחריות החברתית  כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית .

השלישי :  על הפיוס .

חלק ראשון  :  אונס  

זה היה לפני הרבה שנים , אולי לפני 20 שנה , אני לא זוכרת בדיוק , אני זוכרת שאסור לי לזכור , אסור לי לכעוס ואסור לי להאשים , זה יכול להזיק לי .

ובכל זאת הזיכרון מבצבץ ומשתוקק לצאת .

הייתי צעירה ויפה , הגעתי לעיר זה מכבר מהקבוץ ללמוד באוניברסיטה , הסתובבתי בחוגי השמאל , קמפוס , מפגשי יהודים ערבים , ביר זית ,  הגדה השמאלית , הכרתי אותו מהפגנות ואירועים נוספים בהם הסתובבנו באותה תקופה , הוא אף פעם לא היה יפה , אבל היה כריזמתי ומרשים . התבוננתי בו בעניין  וסקרנות , רוצה להתקרב אבל נזהרת .

יום שישי אחד ירדתי מדירתי בצפון תל אביב ופגשתי אותו ברחוב , אמרתי לו ששמעתי אותו מדבר עכשיו  ברדיו , החלפנו מילים ספורות והמשכתי בדרכי , לא מסרתי לו כתובת , אני לא זוכרת אם היה ברשותו מספר הטלפון שלי , כעבור זמן מה , איני זוכרת בדיוק מתי , אם באותו היום , איני זוכרת אם הוא התקשר קודם , מצאתי אותו עומד על מפתן ביתי , הוא דרש במפגיע שאתן לו להיכנס , אני לא זוכרת כמה אלימות הייתה כרוכה בעניין , זה לא היה עניין של מכות , אבל כל ההתנהלות הייתה אלימה , אני זוכרת שהופתעתי לראות אותו אחרי שאמרתי לו בטלפון שאני לא מעוניינת להיפגש , אני זוכרת שלא רציתי לתת לו להיכנס הביתה והוא דחף את הרגל שלו בין הדלת והמשקוף ונתן לי להבין שאין לי הרבה ברירות ,לא הבנתי איך הוא מצא את ביתי הוא אמר שזכר שפגש אותי ברחוב ועבר והסתכל על כל תיבות הדואר , ידעתי שיש לו חברה שהוא חי איתה , זה לא הפריע לו לבעול אותי , תוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו, בערך בזה תם ה"קשר" בינינו . אחר כך הוא עבר לאחרות , מספרים עליו שהוא מטריד סדרתי , כששמו עולה בשיחות בסלונים ספרותיים כאלה ואחרים אני רוצה לזעוק אבל הוא אנס אותי וחשה מושתקת ומשותקת מראש , הרי האיש מסתובב בעולם עם כותרת של ההומניסט הגדול מכולם , כולם אבל כולם יודעים שהוא מטריד נשים סדרתי , אבל זה אף פעם לא קבל הד אמיתי , הוא הרי גבר הומניסט , מותר לו הכל . ישבתי פעם עם חברות בבית קפה , סתם נשים מפטפטות ושוחחנו על כך שכמעט כל ארגוני השמאל מונהגים על ידי גברים ומנוהלים כיחידה צבאית , זה מעניין שגם ההומניזים כאן מקבל פרצוף של צבא תוקפני.  וחשבתי לעצמי כמה פעמים אנחנו נידונות להיות נאנסות אונס מתמשך , אונס לייט כאילו , הוא לא ממש הרביץ , לא ממש איים , סתם שדד , סתם לא כיבד , ואחר כך השתיקה , שהרי אם תדברי את אוטומטית הופכת לזונה ומסתכנת בנידוי ובהחרמה , הרשת הגברית לא תאפשר לעצמה לקרוס , היא צריכה לשמר את ההצדקה , גם שירה נשית לא ממש מצליחה לחדור את המעוז הגברי ,היא טובה כל זמן שהיא לא יוצאת נגד האנסים ה" מהוגנים " שממלאים את כל שדרות החברה ומגינים על עצמם ועל חבריהם . עצב בעיקר הרבה הרבה הרבה עצב , על הצורך לשאת את כל העלבונות האלה מול הפאסאדה של האדם הרגיש שגורף פרסים כדי לחיות על חשבון השיטה שהוא יוצא נגדה תוך כדי שהוא גורף בדרך לתהום נשים פתיות.

ועכשיו מה שהכי מעניין אותי , האם יהיה איזה עיתון תרבותי מהוגן אחד שידפיס את הטקסט הזה או שכולם יחד ימשיכו לשמור על הפאסאדה ההומניסטית  שתחת גלגליה נרמסות נשים .

חלק שני : על האחריות החברתית כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית

מעשה אונס נעשה לרוב בחדרי חדרים , לרוב רק שניים נמצאים שם ובכל זאת זהו מעשה חברתי , אנחנו חיים בחברה כובשת , שודדת אדמות של אחרים , מונעת מעבר חולים לבתי חולים , מונעת מעבר סחורות , ומונעת אספקת דלק וחשמל להמונים רבים .

חברה שנוסדה בחטא הגרוש והגזלה , חטא שכמו האונס מושתק ומוסתר וכמו האונס ממשיך לנהל את חיינו למרות שאנחנו מתכחשים לו .

אנחנו חיים בחברה בה כל גבר מחונך משחר ילדותו להיות לוחם שעוסק בדיכוי והרג  , משימה שמחייבת אותו להכחיד חלק מנפשו או להשתחרר ממשימת ההרג , בטענה שהוא לוקה בנפשו.

חברה שלא מכירה באחר לא מכירה גם באחרת . צריך לשנות כאן באופן מאד יסודי סדרי עולם וליצור חברה שבה חיי כל בני האדם שווים ראויים ומוגנים .

מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות על היווצרות מצבי התוקפנות המינית ולפעול פעולת אמת למיגור התופעה באמצעות שינוי יסודי בערכים המכוננים , עלינו ליצור שפה חדשה , שפה פמיניסטית לתאר אירועים של התנהגות מינית לא הולמת כלפי נשים ,  יש לקחת אחריות לטיפול בפוגעים ובנפגעות  , יש לבטל את חוק ההתיישנות על עברות תקיפה מינית .

 יש לחייב בחוק את הפוגע לקבל טיפול ויש לממן טיפול זה , יש להעניק טיפול במימון המדינה או הרשות העירונית לכל נפגעת , וכל זאת מבלי להזדקק לארועי התרמה נוצצים , לגמח"ים ולבתי תמחוי אשר מעניקים הילה והטבות מס למתעשרים בחסות המדינה ומחלישים עוד יותר את אלה שהמדינה טורחת להחליש באמצעות מנגנוני חקיקה שמתנערים מאחריות חברתית  .

חלק שלישי : על הפיוס , על קרן האור הפרטית שלי  

לפני מספר חודשים בתקופה בה התחלתי להתמודד עם ההתעוררות של הטראומה שעברתי פגשתי אדם מדהים . זה היה בבית האופרה בתל אביב, הצגתי שם תערוכה בשם "כשהבית ריק", צילומי בתים בהם התגוררתי בקבוץ בו גדלתי, בערב הנעילה קיימנו רב שיח על ילדות בצל הבתים הריקים, קראתי שיר ובתוכו התייחסות  לפחד בלינה המשותפת, הפחד מהפאדיונים ( כפי שקראו אז למי שהיום קוראים מחבלים) והפחד מהבנים שבאו להפשיט את הבנות בלילה. בסוף הערב אחד הנוכחים בקש לקבל את השיר, לא הבנתי מדוע, למחרת על מסך המחשב שלי קבלתי ממנו העתק מכתב ששלח להוריו. במכתב הוא סיפר שכאשר שמע את השיר שלי הרגיש כמו אגרוף בבטן וסיפר להם שהוא זוכר את עצמו בורח בלילה מבוהל מבית הילדים בטוח שמישהו רודף אחריו, שהוא זוכר את עצמו, יחד עם חבריו, פוגעים  בלילה בבנות הקבוצה.  "רופא כפיות" הם קראו לזה.

בשיחתנו שנערכה בהמשך הוא סיפר לי יותר פרטים : "היינו חבורה גדולה של בנים ומעט בנות בקבוצה, בלילה היינו מחכים שהבנות יירדמו ואז היינו מתקרבים לעברן בשקט ומרימים בעזרת כפיות את שולי התחתונים שלהן כדי לראות. אני עשיתי את זה, אני הרמתי להן בלילה את התחתונים, אני לא יודע אם הן ישנו או שעשו את עצמן ישנות משום שפחדו מאיתנו , אני מבין היום שזה נורא, שפגעתי בהן. 

 היום כמבוגר, כאב לבנים ולבת  אני  לא יכול שלא לחשוב על הוריהן של הילדות בהן  פגענו. הייתכן שהן לא ידעו , לא הרגישו ? לא הבינו ? הרי בבוקר למחרת צחקנו ברשעות על מעשי הלילה כדי שהבנות יבינו וההשפלה תהיה שלמה . אין לי ספק שגם המטפלת שלנו הבינה על מה דברנו  וידעה שאנחנו פוגעים בבנות.אבל  כל המבוגרים שתקו. גם הבנות לא דיברו על כך מעולם בציבור. בגיל מבוגר יותר עבדתי  עם אותה ילדה שבגרה , אבל מעולם לא דיברנו על מה שעשיתי לה. "

המכתב הזה והשיחה שבעקבותיו עוררו בי סערת רגשות עזה, הם עוררו בי זעם רב, עצב רב, ומעל הכל הערכה ענקית לגבר מבוגר שבוחר להודות בפשעי ילדותו, בוחר לחשוף אותם ביוזמתו, אני יודעת כמה הוא מתייסר היום על מה שעשה אז, אני יודעת כמה הוא מבין היום את הפגיעה הקשה שפגע אז בילדות בנות גילו, אני יודעת שהוא מבין שגם הוא פגוע עד היום כתוצאה מאותה התנהגות, אני יודעת היום כמה גם הוא היה בודד מבוהל ואומלל באותה לינה משותפת.

ביום בו יהיו בינינו רבים כמוהו שייקחו אחריות על מעשיהם  ויאמרו: אני עשיתי את זה, אני מבין שפגעתי בהן וגם אני פגוע, אני מבין שאני עצמי צריך להשתנות , החיים של כולנו כאן יהיו הרבה יותר טובים.

ועוד כמה מילים

 על אשמת האשה

פעמים רבות אנחנו שומעות שאנחנו אשמות , מפתות מגרות מנצלות , חלק בי מתקומם וזועק ממתי מאשימים את הקורבן בתקיפה , מתי שמעתם שחפץ גנוב הואשם בכך שניגנב , ואילו חלק אחר בתוכי לוחש בגחלים של אש  , לו ידענו אחרת , יכולנו להימנע מהתקיפה והניצול , לו ידענו לומר לא, לו ידענו בוודאות פנימית מוצקה, שאנחנו בעלות ערך מעצם היותנו בנות חווה , גם ללא גבר שאנחנו תלויות על זרועו , גם ללא מסירת גופנו ונפשנו הפקר .

לו רק ידענו שגם בהיותנו נשים, בהיותנו ילדות ,בהיותנו נערות אנחנו בעלות ערך , אולי הייתה לנו יותר יכולות להציב את הגבול בפני התוקף , אילו ידענו שאנו ראויות לאהבה מעצם היותנו , אילו לא היינו מבולבלות כל כך בין אהבה ומין , אילו ידענו למצוא בתוך עצמנו את חווית העוצמה,  יתכן ולא היינו מחפשות אותה בחוץ,  יתכן ולא היינו נופלות לתוך מצבי ניצול  אילו ידענו לזהות מצבי סכנה .

החברה משדרת לנו השכם והערב שתפקידה של האשה להיות צעירה רזה מאופרת מוכרת ומפתה ומעניקה שרותי מחיה ומין לגברים . אנחנו מפנימות את המסרים הללו מגיל צעיר . מוטלת עלינו החובה להתנער משטיפת המוח הזו , לחזק את בנותינו ולסלוח לאמהותינו שלא יכלו להתקומם , שלא יכלו להגן עלינו, שהיו הן עצמן קורבנות של חברה שוביניסטית .

 מה מדברי הייתי רוצה שתיקחו אתכם

לסיכום , מה מדברי הייתי רוצה שיישאר איתכם , איני רוצה מכם רחמים , אני כן רוצה הבנה , הבנת הסבל הכאב והפגיעה , אני רוצה תמיכה וטיפול במימון המדינה , ביטול חוק ההתיישנות על פשעי מין , אני רוצה שנשים ידעו שקיומן אינו מתמצה בלהיות אובייקט לסיפוקו של גבר , שכל נערה ואשה תדע להגן על עצמה , תדע להנות ממיניותה בתוך קשר אוהב , שכל אשה שנפגעה בעבר ונפגעת בהווה תמצא את העוז לקום ולהפסיק את ההתעללות , לבקש עזרה ולצאת ממעגל ההשפלה , אני רוצה שכל גבר יראה באשה שווה לו באנושיותה וזכויותיה לקיום הוגן ומספק , אני רוצה שכל גבר שמתקשה ביחסו לנשים יפנה לקבל טיפול שיסייע לו להיגמל מדפוסי התנהגות פוגעניים , אני רוצה שגברים שיודעים על גבר שמתעלל בנשים בסביבתם ייקחו אחריות ויפעלו באופן אקטיבי להפסיק התנהגות זו .

eshkarec@gmail.com