באחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד "ריכוזיות ההון". בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של "הארץ", "דה-מרקר", נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הרתמותו למערכה. זוהי תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל. מבקרים שונים משמאל, כולל אנוכי, מצביעים כבר שנים על המידה המופרזת של ריכוזיות ההון בישראל, שהינה תוצאה ישירה של מדיניות ההפרטה והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית שאומצה על ידי האליטה הישראלית מאז 1985. מנקודת ראות דמוקרטית, מערכה זאת היא חשובה ויש לברך עליה ולקוות כי אכן תוביל להגבלות מסוימות על ריכוזיות ההון, היוצרת מוקדי שליטה בלתי-דמוקרטיים בישראל. עם זאת, בדברים שלהלן ברצוני לחשוף דווקא את המגבלות של תפנית זאת בשיח האליטות.
(תצלום: מיכאל, graffiTLV)
אני במקצועי סוציולוג של כוח וגם סוציולוג של ידע, ואני מבקש לפענח שאלות של כוח באמצעות שאלות של ידע. כלומר להבין את האופן שבו הדיבור על המציאות מעצב את המציאות - קוראים לזה ניתוח שיח, ואני אציע כאן שש הערות על השיח החדש של ריכוזיות ההון.
הערה מס' 1 אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ 25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש "פרט" ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה..., כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך - מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על - נקרא לזה - "התאגדה". למה אין לנו את המלה המתאימה? כי מלים לא רק מצלמות מציאות אלא גם מעצבות תודעה, ובמקרים רבים תודעה שאינה מתאימה למציאות, כלומר ידע המסונן או מסולף על ידי הכוח.
הערה מס' 2 מתייחסת לשיח החדש; לאופן שבו מוגדרת ומוסברת הבעיה החברתית החדשה, ומוצעים לה פתרונות. ובכן הבעיה מוגדרת כאמור כ"ריכוזיות ההון". וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם ה"ריכוזיות" ולא ה"הון". עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ"הוניות הריכוז" במקום "ריכוזיות ההון". באופן כזה, מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת - על "ההוניות" של הריכוז. לעומת מה? למשל לעומת ה"ציבוריות" של הריכוז. למה זה חשוב? כי אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, "דה-מרקר" ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר - או אפילו לטפח - את ההון הציבורי.
הנחת העבודה היא ששיח ההפרטה ניצח. ולכן שאלת הציבורי לעומת הפרטי כבר אינה עומדת על סדר היום. השאלה היחידה שהשיח הנוכחי ממסגר לדיון היא השאלה של איזה הון פרטי – מרוכז יותר או מרוכז פחות. מדברים על X משפחות עשירות ששולטות בהון; מדברים על X תאגידים שמרכזים בשרשור או בפירמידה שליטה עסקית עצומה. ואני רוצה לשאול האם X כפול שניים, או שלושה או עשרה יעזור למשהו או למישהו? למי יהיה יותר טוב אם יהיו 300 משפחות במקום 30 משפחות? ואם יהיו 10 בנקים גדולים במקום 5 בנקים גדולים? או 20 קונגלומרטים במקום 5?
הערה מס' 3 לכאן נכנס מושג מפתח נוסף בשיח הדומיננטי המתהווה - מושג התחרות, ומושג קשור לו -- מושג הצרכנות. תחרות טובה יותר מריכוזיות. זה כלל האצבע של השיח הישן והחדש גם יחד. טובה למי? לצרכנים. עוד מושג מפתח של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. הבעיה היא רק שהצרכנים הם גם עובדים. והתחרות רעה לעובדים, כי היא גוררת את השכר למטה. אז איך מתגברים על הסתירה? יש כמה דרכים שבהם אפשר לסייע לצרכנים בו בזמן שמזיקים לעובדים – שהם אותם אנשים. דרך אחת היא לגרום לכך שהיצרנים והצרכנים אכן לא יהיו אותם אנשים. כלומר, ליצור פלחי שוק, בתוך המדינה או מחוץ לה, שבה העובדים אינם חלק מה"ציבור" - ציבור האזרחים ויצרנים, וכן ניתן להוריד את השכר מאוד בצד אחד, ולפזר את הרווח בצד שני - כך שנוצרת שכבה רחבה של צרכנים שאינם יצרנים. זהו בעצם "מיקור חוץ" קולקטיבי של כל נושא יחסי הון ועבודה. שמיטת המסגרת הפוליטית המשותפת שלהם, באופן שבו ההון כבר אינו מחויב אפילו לפשרה עם העבודה - כמו שהיה במדינת הרווחה. דרך אחרת היא ליצור מנגנוני אשראי ופיננסיזציה המנותקים מהכלכלה המטריאלית והופכים למעין כלכלת קזינו או כלכלה וירטואלית. כלומר יצירת בועה צרכנית - מה שהוביל כידוע למשבר האחרון. ולבסוף, בנושא התחרותיות המשרתת את הצרכנים – הגדרת ה"טוב" שהתחרותיות יוצרת היא הגדרה של טוב אטומיסטי, של רציונליות אינדיבידואלית; אבל הגדרת "טוב" ציבורית היתה יכולה לספק טוב יותר ליותר אנשים. חשבו על חינוך, בריאות, סביבה וביטחון - ועל ההבדלים בין צריכה אינדיבידואלית של כל אלה – כפי שההפרטה הניאו-ליברלית מטפחת; לעומת צריכה ציבורית המשרתת גם את היצרנים וגם את הצרכנים של אותם טובין, כנהוג במדינות הרווחה המפותחות.
הערה מס' 4 מאפיין נוסף חשוב של השיח הציבורי על ריכוזיות ההון הוא מה שאקרא לו "סינדרום השקשוקה". הנושא הקרוי הון ושלטון עולה בזמן האחרון לכותרות למכביר. הסרט המדובר "שיטת השקשוקה" וחקירות משטרה מדוברות כגון "פרשת האי היווני" או "פרשת הולילנד", הם ביטויים של שיח ההון והשלטון. אבל שימו לב לשיח - הדגש הוא על ו' החיבור. יש הון ויש שלטון והשאלה היא האם הם פועלים באופן חוקי - האם יש מקרים של שחיתות, של עבירות שוחד, של טובות הנאה אישיות, של העדפות ניתנות, של השפעות יתר... וכיוצא בזה. מבקר המדינה נדרש לסוגיה זאת ואמר שיש תחושה בציבור שיותר מדי אנשי הון מסתובבים במסדרונות השלטון. אבל "מסתובבים במסדרונות" זאת לא הבעיה. הבעיה היא לא הון ושלטון (עם ו' חיבור) אלא שלטון ההון - עם ה' הידיעה. שלטון ההון הוא לא תפקיד המתבצע באופן לא חוקי או לא ישר. להפך - הבעיה היא דווקא ששלטון ההון מתבצע באופן חוקי וישר. קוראים לו מדיניות ניאו-ליברלית והפרטה. הפרטה היא הפרדה בין הציבור לבין ההון שלו, ההון שהוא אגר במשך 100 שנות ציונות וההון שהוא מייצר יום יום. זהו בעצם גזל של הקופה הציבורית. אבל מה מוגדר כמדיניות ומה מוגדר כגזל זאת שאלה של שיח.
הערה מס' 5 מתייחסת לעצם התנודות בשיח. מה פשר יצירת האליטות נגד ריכוזיות ההון? ובכן, מדובר ביצירת "בעיה חברתית". כלומר העלה לתודעה, הגדרה והפצה של תופעה הנתפשת כבעייתית וגיוס תמיכה ציבורית למענה מסוים לבעיה. והרי אין "בעיה" שקיימת באופן "אובייקטיבי" - מעבר להנחות ומוסכמות מסוימות וסוכנים חברתיים בעלי עניין. עובדה היא שהבעיה הנידונה לא נתפסה ככזאת בשיח הציבורי הרחב במשך 25 שנים ובוודאי לא על ידי הדוברים המובילים את השיח היום כגון בנק ישראל, "הארץ" ו"דה-מרקר" או בנימין נתניהו – מי שבמשך 25 שנים אכן מובלים את מהלך ההפרטה בתרועה גדולה. ובכן מדוע דווקא עכשיו? וכיצד להסביר את המהפך? ומיהו הוא בעל העניין?
תשובה אחת קשורה ל"רוח התקופה". שני תנאים המאפשרים את התנודה הנוכחית בשיח הם המשבר הגדול שהחל בארה"ב בשנת 2007/8 – בימי הנשיאות האחרונים של הנשיא בוש; והתפנית בממשל האמריקני עם בחירת ברק אובמה – מעבר חד מנשיא ימני קיצוני לנשיא הכי שמאלי שאמריקה יכולה לבחור. שני השינויים האלה מסמנים את קץ החגיגה הניאו-ליברלית שהחלה בימי רייגן ותאצ'ר ומהדהדים בחשבון נפש הנערך בשיח הכלכלני. האליטה בישראל חיקתה את אמריקה בגל הניאו-ליברלי - בלי להיעצר ולהתבונן על אירופה - והיא ממשיכה לחקות את אמריקה גם בתפנית הנוכחית. אבל זה רק הסבר אחד. הסבר לא פחות מעניין הוא ההסבר הפוליטי, ואני נעזר כאן בתזות שהציעו פרופ' יורם פרי ופרופ' דני גוטווין.
פרי ניתח לאחרונה את האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו תוך אבחון בין התקופה המוקדמת והתקופה המאוחרת שלו. הוא גורס שנתניהו ה"צעיר" פנה אל השכבות הנמוכות, אל "מרכז הליכוד", אל אלמנטים פופוליסטים ואל המתנחלים; ואילו ה"מבוגר" החליט ליצור קואליציה עם בעלי העסקים הגדולים ועם המעמד הבינוני הגבוהה ולהתמקד בטיפוח בעלי ההון. גוטווין, במאמר שפורסם בימים אלה, מוסיף נדבך מעניין. לדבריו, השלטון מזהה עכשיו התנערות עממית והתמרמרות עממית כנגד העשירים ובעלי הפריווילגיות במשק, וכך המערכה נגד הריכוזיות מיועדת להשיג מחדש את תמיכה עממית תוך שמובלי ההפרטה דאתמול מנערים עצמם היום מבחינה ציבורית מחלק מתוצאותיה. יתרה מכך, מערכה זאת פועלת לביצור הלגיטימציה של פרויקט ההפרטה באמצעות הבחנה בין "הפרטה טובה" לבין "הפרטה רעה", כלומר בין הפרטה מבזרת להפרטה ממרכזת. אם כן, המערכה הנוכחית נגד ריכוזיות ההון היא בעצם מערכה בעד המשך הפרטת ההון.
הערה מס' 6 ואחרונה מתייחסת ל"סמכות המקצועית" של דוברי השיח החדש נגד הריכוזיות. כאמור, אנו דנים כאן בכוח באמצעות דיון בידע. שיח ההפרטה הישן, כמו גם של שיח ריכוזיות ההון החדש, ממסגר את הנושאים הללו כנושאים כלכליים. אך למעשה אלה סוגיות חברתיות ולכן הדיסציפלינה המתאימה לדיון בהם היא דווקא הסוציולוגיה ולא הכלכלה. עצם העובדה שהשאלות הללו נידונות במוסדות כלכליים – כגון בנק ישראל, או בעיתונים כלכליים כמו "דה-מרקר" – יוצרת הגבלה מסוימת של השיח. לא במובן זה שחופש הדיבור נגזל ממישהו – אלא במובן זה שסמכות הדיבור המקצועי ניתנת למישהו – למומחים כלכליים. לכן גם הפתרונות המוצעים הם כלכלניים – צעדים ותקנות מתונים של פיקוח או הגבלה וכיוצא בזה. אבל בכך השיח נשמר היטב בתוך הקופסה הכלכלנית.
אלא ש"הון" הוא לא נושא כלכלי ולא סכום כסף – הון הוא שיטה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים. בשיטה זאת אמצעי הייצור ופירות הייצור מופרדים מן היצרנים, מה שנקרא בעלות פרטית על אמצעי הייצור. הפרטה היא למעשה אותה הפרדה - הפרדה בין היצרנים ואמצעי היצור ופירותיו. הצד השני של ההון הוא עבודה. אחרי ההפר/ט/ד/ה נעשית הפגשה מחודשת, אבל בתנאים חדשים: בתנאי שהיצרנים משכירים את כוח עבודתם במחיר זול יותר, והולך ומוזל יחסית, מהערך של תוצר עבודתם. זה כל תורת הקפיטליזם על רגל אחת. שאלת ההפרטה ושאלת ריכוז ההון היא שאלה של שליטה מעמדית. חלק ניכר מההיסטוריה החברתית והפוליטית של העת המודרנית נסוב סביב מאבקי שליטה בין בעלי הון לבין עובדים שכירים. המדינה היא אחד הכלים ששני המעמדות משתמשים בהם או מסתייעים בהם או כדי לדכא אחד את השני או כדי להגיע לפשרה. המשחק לא חייב להיות מסוג סכום אפס, בתנאים מסוימים יכולים שני הצדדים להפיק תועלת. הקפיטליזם קיבל צורות שונות בהקשרים פוליטיים שונים - אין הקפיטליזם של מדינת הרווחה הסקנדינבית כקפיטליזם של השוק החופשי האנגלו-אמריקני, ושניהם שונים מן הקפיטליזם המדינתי ריכוזי הצרפתי או הגרמני או שב להבדיל הדרום-מזרח אסייתי. ההבדל הקובע החשוב ביותר הוא הכוח של מעמד העובדים המאורגן.
מהפכת ההפרטה והריכוזיות המתחוללת בישראל מזה עשרים וחמש שנים, היא למעשה מהפכה מעמדית; לא פחות. כלומר מהלך היסטורי של מעבר כוח ממעמד למעמד. הניאו ליברליזם שמונהג בישראל בריש גלי מתוכנית הייצוב ב-1985 ואילך, הוא מהלך שבו המדינה מפרקת את הציבור מנכסיו ומעבירה אותם לבעלי ההון. אם מדינת הרווחה היא דפוס של פשרה בין הון ועבודה, הרי מדינת ישראל הופכת למה שפרופ' מיכאל שלו – הגדיר כמדינת רווחה לעסקים.
אכן הריכוזיות הגוברת של ההון היא בגדר איום על הדמוקרטיה; אך איום זה מבוסס על הביזוריות הגוברת של העבודה המאורגנת. אלא שלנושא אחרון זה לא התגייסו בנק ישראל, "דה-מרקר" ונתניהו. אבל זה הסיפור האמיתי, הבלתי מסופר והבלתי נידון - חוץ מאשר בכמה חיבורים סוציולוגיים, שמחכים שה"דה-מרקר" יגאל אותם מן האבק הנערם עליהם. הסכמי עבודה קיבוציים מצטמקים, ההסתדרות נושלה מכוחה ומחבריה, עובדים זרים מיובאים כדי להוריד את רמת השכר ותנאי התעסוקה, פסי יצור מועברים למדינות עבודה זולה, החינוך הציבורי מתקטב, הפערים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי (להוציא את המודל של ארה"ב אליו שוחרת האליטה) – זהו מהלך היסטורי שקשה ביותר יהיה להופכו. חברת העובדים כבר לא תהיה של העובדים, ובנק הפועלים כבר לא יהיה של הפועלים, ואפילו הקיבוצים לא יהיו של החברים. חינוך, בריאות, שיכון ואפילו ביטחון הופכים יותר ויותר לתלויי מקורות מימון משפחתיים. המעוזים האחרונים של הון ציבורי, שירותים ציבוריים, ועובדים מאורגנים וחזקים – הנמלים, מספר סקטורים ציבוריים, חברת חשמל, מערכת החינוך, האוניברסיטאות ועוד, נמצאים תחת התקפת הפרטה מתמדת. האליטה נחשוה להשיג את מטרותיה והיא מסתייעת בשכבה לא מבוטלת של מעמד בינוני מקצועי שאינו מביא בחשבון את ההשלכות העתידיות הכוללות של מדיניות זאת. בעת בחירות מגייסים גם את המעמדות הנמוכים באמצעות לאומנות פופוליסטית המלווה בחלוקת תקציבים סקטוריאליים ("להיטיב עם העם" קרא לזה מנחם בגין).
"הפרטה רעה" או "הפרטה טובה" - הפרטה היא הפרדה של הציבור מהשליטה בהון. עד שהשיח הציבורי לא ישתנה באמת, לא נגיע למצב שבו המשק פועל למען הציבור, ולא כפי שהמצב עד כה, בו הציבור פועל למען ה"משק", כלומר למען בעלי הבית החדשים.
