את התהלוכה המתקיימת זו השנה העשירית ללא כל בעיה מקיים ועד העקורים הפלסטינים בישראל. זהו ועד המייצג את אותם פלסטינים אשר הפכו להיות אזרחי ישראל לאחר סופה של המלחמה בשנת 1948. הם אותם אנשים, נשים וילדים אשר למרות היותם אזרחי מדינת ישראל לא הורשו לשוב לביתם ולא קבלו את רכושם בעקבות חוקים שחוקקה הכנסת בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ושעל פיהם לא יכלו כ-100.000 פלסטינים שהיו בתחומי מדינת ישראל עם תום המלחמה לשוב לבתיהם. הם לא יכלו לתבוע את רכושם מן המדינה כי החוקים של המדינה החדשה מנעו מהם את הזכות לרכוש שלהם. כך נוצרו בישראל מי שנקראו בעברית נוכחים-נפקדים (ראו ספרו של דוד גרוסמן בשם זה). בערבית לא היה צורך להמציא מילים שיכסו על האמת.

 הנוכחים-נפקדים הללו היו אנשים ונשים וילדים שהיו ונשארו עקורים. עקורים מביתם בתוך ארצם ומולדתם. התהלוכה שאותה מקיים ועד העקורים היא תהלוכה שקטה שמתאפיינת במספר רב של משפחות עם ילדים וזקנים המשתתפות באירוע. המשטרה יודעת את כל זה. המשטרה ראתה את הילדים והזקנים, הילדות והזקנות בשנה שעברה ובשנה שלפניה ובשנה שלפניה. אז, לא התערבו והכול התנהל כשורה. אז למה השנה זרקה המשטרה גז מדמיע על אותה תהלוכה שצועדת באופן מסורתי באותו תאריך שבו מציינים אזרחי המדינה היהודיים את יום העצמאות. המשטרה הרי ידעה בדיוק מי הם המשתתפים/ות ומה טיבו של האירוע.

השנה הזו הייתה שונה מכל השנים האחרות בגלל הפחד של המשטרה מן הגזענים היהודיים. אותם היא לא יודעת לעצור ועליהם היא לא רוצה לשלוט. ארגון חדש הנאחז באילנות גבוהים והיסטוריים וקורא לעצמו השומר, החליט בכוונה תחילה, כנראה, לקיים אירוע משלו באותו מקום ובאותו שעה. המשטרה לא מנעה ממנו לקיים את האירוע. האם המשטרה באמת מפחדת מארגון אחד עם שם יומרני? איך נוכל אחרת להסביר את הרישיון שניתן לתהלוכת העקורים מצד אחד וההסכמה לארגון השומר לקיים אירוע באותו מקום. הרי כל תינוק בן יומו יכול היה לנחש שהצירוף הזה יוביל לפורענות. אז הפורענות התרחשה והמשטרה הייתה מוכנה עם גז מדמיע שאותו היא השליכה לתוך הציבור של משפחות וילדים וזקנים. חזקה על חלשים. אבל העיתונות והתקשורת ידעה לספר לנו רק על דבר אחד: הערבים אשמים. נו טוב, סיפור ישן. אנחנו הרי תמיד צודקים ומקופחים.  

ד"ר חנה ספרן, חוקרת ומלמדת במכללת עמק יזרעאל, השתתפה במצעד העקורים

לא צריך להיות תומך באקטיביזם המשפטי של נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט ברק, המאמץ עמדה מוטעית הפוכה המזלזלת בלגיטימציה הדמוקרטית של הרשות המחוקקת, וודאי לא להיות תומך נלהב של פסיקות בג"ץ, על מנת להבין שהצעת חוק לתיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו של שר המשפטים היא צעד נוסף במלחמתו לצמצום סמכויות בית המשפט העליון להגנה על זכויות אדם, וביטוי לתפיסתו האידיאולוגית שדמוקרטיה היא מימוש החלטות הרוב, בלי להתחשב יותר מדי בזכויות המיעוט, בעיקר כאשר המיעוט הזה הוא ערבי וכאשר זה בא לדעתו על חשבון האינטרסים של הרוב היהודי.

עורך הדין דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח מסביר בפירוט, באתר המעולה לסה פסה, מדוע פסול "התיקון החוקתי שאיננו חוקתי":

"התיקון פסול הן מבחינה מהותית בשל הפגיעה בזכויות האדם, והן מבחינה מוסדית בשל החתירה תחת עיקרון הפרדת הרשויות והתפיסה של ביקורת שיפוטית של חוקים. מטרת התיקון היא לקבוע נושא שלם, בו הכנסת תוכל לחוקק ככל העולה על רוחה תוך פגיעה בזכויות האדם. זאת מבלי שבית המשפט יוכל לבחון את חוקתיות החוק ולפסול אותו אם הוא פוגע בזכויות האדם ללא הצדקה".

היום מפרסמת ב"הארץ" פרופ' רות גביזון מאמר באותו עניין, בו היא מצדדת למעשה בעמדת שר המשפטים, שעל בג"ץ להימנע מלהכריע בחוק האזרחות ועליו להשאיר החלטות בשאלות הגירה לכנסת. באשר לתיקון לחוק היא כותבת:

" השאלה הבסיסית לגבי חוק האזרחות (הוראת השעה) היא אם יש בו פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות חוקתיות מוגנות או הפליה פסולה, או שמא יש בו התגוננות לגיטימית של המדינה מסיכונים ביטחוניים. זו שאלה שהיתה שנויה במחלוקת עמוקה גם בין השופטים. בכנסת קיים רוב גדול הסבור, כי אין בחוק פגיעה או הפליה כאלה, וכי הוא נדרש להגנה על אינטרסים חיוניים של המדינה".

מה שמעניין בדבריה של גביזון זה שהצדקתה לתיקון לחוק מבוססת על טעמים של "התגוננות לגיטימית של המדינה מסיכונים ביטחוניים". ההצדקה הביטחונית לתיקון היא מופרכת. כפי שכתבנו בעבר באתר זה.

" "הצורך הבטחוני" מופרך. הוא מופרך מטעמים עקרוניים - כיוון שקיימים אמצעים רבים אחרים, יעילים לא פחות להלחם בטרור. אמצעים שהם פחות דרסטיים מהגבלת הזכות של אזרחים לקיים חיי משפחה. הטיעון הבטחוני מופרך גם מטעמים עובדתיים - המספרים שהוצגו על מעורבותם בפיגועי טרור של פלסטינים שנישאו לאזרחים אינם מחייבים צעד חריג ופוגעני שכזה."

מעניין שלפני למעלה מארבע שנים עמדתה של גביזון הייתה הרבה פחות ביטחוניסטית והתמיכה שלה בתיקון נבעה מטעמים אחרים לגמרי.

במאמר שפרסמה ב"ידיעות אחרונות" בזמנו הצדיקה גביזון את התיקון לחוק ב"המשך השימור של ישראל שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית".

"מי שסבור כי מוצדק שתהיה מדינת יהודית" כתבה גביזון "חייב לקבל גם מה שמותר לה, ואולי אף חובה עליה, לשמור על התנאים שיאפשרו את המשך קיומה, כול עוד היא אינה פוגעת בזכויות של אחרים, בתוכה ומחוצה לה".

טיעונה של גביזון הוא בעייתי משתי בחינות: ראשית, היא אינה מציגה שום ראייה, מספרית או אחרת, כיצד קיום הזכות לקיים חיי משפחה של ערבים ישראליים מהווה איום ממשי וישיר על "המשך קיומה" של המדינה היהודית. ושנית כיוון שהבעייה בתיקון היא בדיוק בכך שהוא פוגע באופן חמור בזכויות של אחרים. 

לדעת גביזון "אין להכיר בזכותו של מיעוט לחתור תחת המשך קיומה של מדינת הלאום עצמה".

מפרשנות לא נדיבה של הטענה הזו של גביזון יוצא שנישואי ערבים ישראלים עם פלסטינים אחרים הם חלק מתכנית ל"פירוקה" של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אולם גם מפרשנות נדיבה יותר של דבריה יוצא שהטיעון לקוי.  גביזון נכשלת כאן בכשל קטגורי. היא אינה מזהה כראוי את הקטגוריה הרלבנטית לעניין: לא מדובר בזכויות קולקטיביות של מיעוט, אלא בזכויותיהם של פרטים. מדובר בהחלטתו של כל פרט להתחתן ולקיים חיי משפחה עם מי שהיא או הוא בוחרים. אוסף החלטותיהם הפרטיות אינו מצטרף לפעולה קולקטיבית של מיעוט שמטרתו  - "חתירה תחת המשך קיומה של מדינת הלאום"

לא ברור למה מתכוונת גביזון בביטוי "מדינה יהודית", מהי מידת "טהרתה היהודית" של מדינה זו? מדוע אין לראות למשל באלפים הרבים של מהגרים לא יהודים ממדינות חבר העמים, המצהירים על אי יהדותם והדבקים בזהותם הלא יהודית,  איום ממשי על אופיה היהודי של המדינה? אולי למען שמירת "אופיה היהודי של המדינה" יש צורך בחקיקת תיקון נוסף לחוק האזרחות שישלול או יגביל את זכויותיהם האזרחיות.

"באורח עקרוני" כותבת גביזון "משפחות פלסטיניות אמורות להתאחד במדינתן, ואילו משפחות יהודיות יתאחדו בזו שלהן, עיקרון זה יסייע לעיצוב עקרון ההגדרה העצמית של שני העמים, ויצמצם את הסכנה להתפתחות תהליכי מלחמת אזרחים או אירדנטה בשני העמים". 

כיוון שהמדינה הפלסטינית טרם קמה, לא ברור מה צריכים הזוגות הללו לעשות. היכן יקימו את ביתם? או שמא התיקון לחוק הוא מעין תרומה סמויה ל"טרנספר" של ערביי ישראל?

כמו כן, על פי ההיגיון של גביזון, מן הראוי היה ליישם את העיקרון שהיא מצדדת בו באופן סימטרי - להכניס תיקון נוסף לחוק האזרחות שיתנה את אזרחותם של  התושבים היהודים בשטחים הנישאים לאזרחי ישראל בתחום הקו הירוק בהשתקעות ביישובים בתחומי הקו הירוק. הסדר  כזה יתרום לשמירת אופיה היהודי של המדינה ולפתרון שתי מדינות לשני עמים, שגביזון מצדדת בו. 

הסכנה בתפיסת "המדינה היהודית המתגוננת" של גביזון ושל התיקון לחוק,  הוא בזיהוי ההולך ומתהדק שבין השיוך האתני למעמד האזרחות. זיהוי זה מקרב את התפיסה הזו לתפיסות אידיאולוגיות אנטי ליברליות ואנטי הומניות שבה ההנאה מזכויות פוליטיות, אזרחיות וחברתיות תלויה בזהות אתנית ולאומית.

העמדה של גביזון על אופיה של "המדינה היהודית ודמוקרטית", היא עמדה  שבה המושג "דמוקרטית" הולך ומתרוקן ומושג "היהודית" בפרשנותו המוגבלת הופך מפלצתי.

ב 6 לאוגוסט קבעה וועדת האו"ם ליישום "האמנה הבינלאומית בדבר זכויות פוליטיות ואזרחיות"  (אמנה אותה אישררה מדינת ישראל בשנת 1991), כי התיקון לחוק האזרחות מהווה הפרה של סעיפים באמנה וקראה לישראל לבטל את התיקון לחוק.

מאמר שכתבה ב"הארץ" , ד"ר נעמה כרמי, ביקר אף הוא את התיקון לחוק".

במלאות 60 למדינת ישראל יש מקום לחשוב ברצינות על שינוי המנון המדינה - התקווה. המנון זה שנולד כהמנון ציוני של תנועה אידיאולוגית לאומית בקרב יהודים הוא המנון אנכרוניסטי שאינו מדבר אל האזרח הישראלי היושב בארצו. כשנטענת טענה זו משיבים תוקפיה שהמנוני מדינות שונות נוצרו לפני מאות שנים ובכל זאת הם שרירים וקיימים. אולם אין זה נכון שלא חלו שינויים בקרב המנוני מדינות בכלל וגם דמוקרטיות.מבחינה זו ישראל לא תהיה יוצאת דופן אם תחליף או תשנה את  המנונה.

 למשל המנון צ'כיה ("היכן ביתי?") נכתב בשנת 1993 ובו באה לידי ביטוי פרידת צ'כיה מסלובקיה באשר המשפט:"אדמת צ'כיה היא ביתי" נזכר פעמיים. גרמניה היא דוגמא מרתקת לשינויים אידיאולוגים בהמנונה. ההמנון הלאומי נכתב בשנת 1841 ע"י היינריך הופמן פון פאלרסלבן והותאם אליו לחן  שחובר ע"י יוזף היידן בשנת 1797.באותה עת לא הייתה קיימת גרמניה כישות פוליטית אחת אלא כאוסף  נסיכויות קטנות. רק לאחר בשנת 1922 התקבלו כל שלושת בתי השיר כהמנון רפובליקת ווימאר. בתקופה הנאצית נהוג היה לשיר רק את הבית הראשון בו חזרו המילים:"גרמניה,גרמניה,מעל כל דבר בעולם!". לאחר מלחמת העולם השנייה אסרו בנות הברית השמעת ההמנון וגרמניה הייתה נטולת המנון. יותר מאוחר הוחלט שלא לשיר את שני בתי  ההמנון במיוחד בשל השורה בבית הראשון "מהמס ועד לממל, מהטש ועד לבט" כלומר שהגבול המזרחי של גרמניה הינו עמוק בתוך האזור הבלטי והגבול המערבי הנמתח בתוך בלגיה והולנד, כשהגבול הדרומי מקיף את דרום טירול שבאיטליה והצפוני, כמעט זהה לזה של היום למעט איזור שנמצא בדנמרק.

ארגנטינה מהווה כמו ישראל, דוגמא להמנון שקדם למדינה ריבונית. המנונה הלאומי אומץ כהמנון לאומי ב-11.5.1813 שלוש שנים לפני העצמאות הרשמית מספרד ומכאן שזהו יום המנון ? המדינה. ארגנטינה הכריזה על עצמאותה בשנת 1816 והוכרה ע"י ספרד רק בשנת  1863. ההתקפה בהמנון על ספרד נבעה מהעובדה שארגנטינה הייתה במלחמה עימה בזמן שנכתבו המילים. בשנת 1942 אומצה גרסה מקוצרת המכילה רק את הבית הראשון והפזמון שאינם פרובוקטייבים כלפי ספרד.

בדומה לארגנטינה המנונה של אורוגווי שהוכר ככזה בשנת 1833 (הלחן משנת 1848) שונה  בשנת 1938. ההמנון שידע השינויים הרבים ביותר הוא של רוסיה, ברית המועצות.  בשנים 1791-1833 היה "תנו לרעם הנצחון להישמע" ההמנון הלא רשמי של רוסיה וב-1833 הוא הוחלף ב"ינצור האל את הצאר". בשנים 1922-1944 אומץ האינטרנציונל כהמנון ומשנת 1944 עד 1992 נקרא ההמנון "גימן סובייטסקובו סויוזה"  אולי פירוש? , כשב-1977 נעשה שינוי קל במילים להסרת אזכורו של סטאלין. טרם עצמאות רוסיה ,"השיר הפטריוטי",חסר המילים, הפך להמנון המדינה.  בשנת 1999 הייתה תחרות להוספת מילים אולם הטקסט מעולם לא אושר רשמית כיוון שהנשיא פוטין רצה לשנות שוב את ההמנון. בשנת 2001 חובר המנון הפדראציה הרוסית שבוסס על ההמנון הישן של בריה"מ עם טקסט חדש.

אם אכן חפצים אנו שכל אזרחי המדינה יראו עצמם כבני הלאום שנוצר בישראל מן הראוי לתת לכך ביטוי בהמנון של מדינה שהיא רפובליקה, ולא בהמנון של תנועה לאומית יהודית ממזרח אירופה המביטה מזרחה והשואפת להקמת מדינה בציון. 

הכותב נימנה על עמותת ":אני ישראלי" העותרת להכרת המדינה בלאום הישראלי.

                          שבתאי טבת, "הארץ", 7.5.1958

זהו לקח נצרת. חֻוקוֹת עם-ועם גם עלינו חָלות

     ומִעוּט מדֻוכָּא וצודק – זאת נאמר ונדקדק במִּלֵנוּ –

     הוא מִעוּט ההופך את הרוב לצִבּוּר של קסדות-ואלות, -

     לוּ נסיר בּעוֹד-עֵת את סִמַן הַהֶיכֵּר הלָזה מעלינו!

                      נתן אלתרמן, מהומות נצרת, "דבר", 9.5.1958

        שנת 1958 הייתה עשירת מאורעות, בישראל ובעולם. חלקם היוו גורם מכריע בעיצוב דרכי הפוליטית. באותה השנה מלאו לי עשרים, ובסתיו באותה שנה איבדתי אדם יקר, את אבי. באותה שנה הייתי חייל-חובש בשירות סדיר. חמש שנים לפני כן הגרתי לישראל ממצרים, ושנתיים וחצי לפני-כן הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. (למען הגילוי הנאות, בהווה אינני חבר במפלגה כלשהי.)

ברשימה זו אני מבקש לתאר בקצרה, על בסיס מקצת קטעי עיתונות וזיכרונות אישיים, את אחד משני המאורעות המסעירים, שהתחוללו באותה שנה בישראל: הפגנות ה-1 במאי.

ראשיתם של האירועים, שהתחוללו בהפגנות ה-1 במאי, התרחשו  חודשים אחדים לפני כן, והשפעתם ניכרה שנים רבות לאחר מכן.

במהלך חודש ינואר 1958, אישים אחדים, שקיימו קשרים מגוונים עם חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, אף שלא הזדהו עם דרכה, הפוליטית והאידיאולוגית, דיווחו, מודאגים, לבני שיחם הקומוניסטים את המידע הבא: בכירים בשירותי הביטחון (ש.ב.) הזהירו את האישים, כי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית מתחוללים תהליכים המסכנים את קיומה של מדינת ישראל, ושמאחוריהם עומדים חברים ערבים מסוימים. אותם אישים מסרו גם, שהם נתבקשו להזהיר כמה מהחברים היהודים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.

בתגובה, פירסמה הלשכה הפוליטית הודעה, בה הזהירה "מפני המזימות של הש.ב. לביים פרובוקציות על מנת להכשיר את הקרקע לרדיפות נגד המפלגה, ולנסות להרתיעה מפני הגברת מאבקה הפוליטי לשינוי המדיניות הישראלית ולהגנת הזכויות האזרחיות והלאומיות של האוכלוסייה הערבית בישראל" (ההודעה צוטטה ב"קול העם", 10.2.1958).

בסוף השבוע הראשון של חודש פברואר, נפגש ראש הש.ב., איסר הראל (שכונה "איסר בעל האוזניות" בעקבות חשיפתן של כמה שערוריות האזנות סתר שביצע הש.ב.), עם עורכי העיתונים היומיים, פרט  לעורך "קול העם", יומון המפלגה הקומוניסטית בעברית. הפגישה התקיימה ביום חמישי של השבוע. למחרת, העיתונים "דבר", "הבּוקר", "על המשמר", "למרחב", "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ג'רוזלם פּוֹסט" פרסמו מאמרים, בהם מוחזרו אותן האשמות, שעורכיהם שמעו מפי ראש הש.ב. נגד המפלגה הקומוניסטית.

אני זוכר במיוחד האשמה אחת, עליה חזרו כל העיתונים, והיא, שחברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ובראשם ח"כ אמיל חביבי וסליבה ח'מיס מנצרת, דוחקים במפלגתם לפתוח בישראל ב"התמרדות נוסח אלז'יר". עוד נטען, שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית  מתנהל ויכוח חריף,  המפלג בין החברים הערבים והחברים היהודים, "על חיסול מדינת ישראל".

אם לשפוט לפי הפרסומים בעיתונים של מק"י – "קול העם", "אלאִתִחאד" בערבית, ובעיתונים בשפות נוספות, יידיש, רומנית, בולגרית, הונגרית, צרפתית – הנהגת המפלגה ניצבה בפני אתגר ציבורי והסברתי קשה. היא  לא נרתעה ממנו. הנושא נדון בהרחבה בכל המסגרות הארגוניות של המפלגה ואוהדיה. בדיון שהתקיים בתא החיילים של המפלגה באזור תל-אביב, ובו נוכחתי, כל החברים התייצבו מאחורי המפלגה.

בידי מק"י עלה, במידה מסוימת,  להדוף בציבור את ההאשמות שהוטחו נגדה. בהמשך, כמה מהעיתונים מצאו דרך נסיגה אקרובטית ממסע ההאשמות נגד מק"י. "מעריב" (18.2.1958), למשל, פרסם  ידיעה בה נאמר, כי "ההנהגה היהודית של מק"י התגברה על הנטיות הבדלניות והקיצוניות של קומוניסטים ערבים מסוימים", וכי "באספות סניפי המפלגה בערים ובכפרים ערביים, היה רוב החברים נגד הקיצונים, נגד אקטיביזם ובעד מאבק ציבורי פוליטי נגד מדיניות השלטונות".

ב-1958 מלאו עשר שנים להקמתה של מדינת ישראל. עם התקרב מועד ציון אירועי שנת העשור, השלטון ודובריו הסיתו את הציבור היהודי נגד מק"י, הפעם בשל  כשלון לחציהם לכפות על האזרחים הערבים השתתפות  בחגיגות העשור. הם הסיתו את הציבור היהודי,  אך הם הסתירו מפניו, מדוע סירבו האזרחים הערבים להשתתף בחגיגות.

באמצע חודש מארס, ועד מחוז נצרת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית פירסם כרוז המלמד על עמדתם של הקומוניסטים  בנושא חגיגות העשור. בכרוז נאמר, בין השאר:

"בשנת העשור להקמת מדינת ישראל ולהגשמת ההגדרה העצמית לעם היהודי, יגבר ויאדיר מאבקם של כל הפטריוטים האמיתיים, יהודים וערבים, למען להכיר בזכות ההגדרה העצמית לעם הערבי בפלסטין ולביטול מדיניות הדיכוי הלאומי. כל איש נבון בארצנו יודה כי אין זה טבעי לשתף את ההמונים הערביים משוללי הזכויות האלמנטאריות, היומיומיות והלאומיות, בחגיגות אלו. הדמוקרטים היהודים, ואף מפלגות המשתתפות בשלטון, הבינו כי שמחת ההמונים הערביים לא יכולה להיות מלאכותית ועל-פי צווים אדמיניסטרטיביים. הם תובעים מהממשלה, לרגל חג העשור, לבטל את הממשל הצבאי השנוא, כדי שירגישו  ההמונים הערביים בשמחה. (...) עמנו הנאבק למען זכויות הלאומיות והיומיומיות, והכמה לשלום צודק, מכבד את זכות ההגדרה העצמית לעם ישראל שהושגה בשנת 1948. עמנו נאבק יחד עם כל הפטריוטים היהודיים האמיתיים, להצלת ישראל ממדיניות שליטיה ההרפתקניים, המאיימת בסכנות חמורות  לעתידה של ישראל במזרח התיכון המשתחרר.  (...) מאבקנו נגד הדיכוי הלאומי ולמען הזכויות הלאומיות הצודקות של עמנו – הינו מאבק להגנת זכויותיה הצודקות של ישראל עצמה. (...) העיתונות מסרה, כי בכוונת הממשלה להרחיב את האזורים הסגורים בגליל ולהגשים במהירות את תוכניתה הגזענית הנקראת 'ייהוד נצרת והגליל'. תכניתה של ממשלה זאת לרגל העשור אינה הפסקת גזל האדמות וגירוש הפלחים – אלא הסוואת מדיניות זאת, המשכתה והגברתה, וסילוף רצון ההמונים הערביים על-ידי שיתופם ב'שמחה' מלאכותית וכפויה".

למרות הכישלון החלקי של מסע ההאשמות נגדה, המפלגה הקומוניסטית יצאה מההנחה, שבמציאות התבררה כנכונה, ששרותי הביטחון  לא ירפו ממנה בגלל התנגדותה הכוללת למדיניותה של ממשלת דוד בן גוריון;  בגלל ההתנגדות שגילו רוב  האזרחים הערבים לניסיונות לכפות עליהם להשתתף בחגיגות העשור להקמת מדינת ישראל, תוך התעלמות מהנכבה  של 48';  ובשל העובדה, שיותר ויותר גורמים בישראל תבעו לבטל לאלתר  את הממשל הצבאי, שהיה מוטל על האוכלוסייה הערבית מאז הקמת המדינה.

בסוף פברואר, למשל, הממשל הצבאי אסר לקיים אסיפה פומבית של מק"י בנצרת. בחודש מארס, מנעה המשטרה  מח"כ תופיק טובי לבקר באום אל פחם ובישובים נוספים באזור המשולש.         

ב-29 באפריל 1958 ניתן אות הפתיחה להתקפה שהגיעה לשיאה ב-1 במאי. בבוקרו של אותו יום התייצבו שוטרים במועדון המפלגה הקומוניסטית בנצרת ובידם פקודת חיפוש. השוטרים עצרו במועדון את סליבה ח'מיס ואת ח"כ אמיל חביבי, תוך הפרה גסה של חסינותו הפרלמנטרית. מייד לאחר שהידיעה על מעצרם של השניים פשטה בעיר, יצאו המוני תושבים בהפגנות בתביעה לשחרורם המיידי. המפגינים פוזרו בכוח על-ידי המשטרה.

החיפוש הפרובוקטיווי במועדון מק"י בנצרת ומעצרם של שניים ממנהיגיה הבולטים לא גרמו לביטול הפגנת ה-1 במאי שתוכננה  בנצרת ואף לא אחת מהעצרות, שהמפלגה תכננה לקיים במקומות נוספים. להיפך, מספר המשתתפים בהן היה גדול מהמצופה. ונשבה בהן רוח לחימה חזקה.       

ב-1 במאי עצמו, תקפו כוחות גדולים של משטרה וצבא את ההפגנות שערכה מק"י בנצרת ובאום אל פחם. התיאורים והתמונות בתקשורת, ובעיקר התמונות שפורסמו  בשבועון "העולם הזה" על ההפגנה בנצרת, העידו כאלף עדים על מימדי האלימות, שהפעילו המשטרה והצבא נגד המפגינים ונגד חברי הכנסת  שמואל מיקוניס ואמיל חביבי. באום אל פחם תקפו  השוטרים את ח"כ תופיק טובי.

במהלך פיזורן האלים של ההפגנות, עצרו כוחות הביטחון עשרות אנשים, וביניהם - נשים.  מפגינים רבים נפצעו, חלקם נזקקו לטיפול רפואי. המשטרה ביצעה מעצרים גם ביישובים ערבים נוספים בגליל, בהם נערכו עצרות ה-1 במאי מטעם מק"י: בשפרעם, בסח'נין, בבענה, בעראבה ובכפר יאסיף.  המעצרים נמשכו ימים רבים אחרי ה-1 במאי. המורה נִמְר מוּרְקוּס מכפר יאסיף נעצר כשלושה שבועות לאחר ה-1 במאי בעת ששהה בבית הספר בכפר דיר אל אסד.

נעצרו גם נשים. עם הנשים העצורות נמנו  אוֹדֶט נִמְר, אמיליה סבאע', ותיקה אלקאסם וסמירה ח'ורי. כששאלתי לאחרונה את סמירה ח'ורי על נסיבות מעצרה היא סיפרה: "בעקבות המעצרים ההמוניים של חברי המפלגה ואוהדיה, הבנו שמטרתם לגרום לשיתוק פעילותה של המפלגה. ולכן, אנו, החברות, החלטנו למלא רבים מהתפקידים של החברים העצורים: פתיחת מועדוני המפלגה, בכלל זה המועדון שליד המעין במרכז העיר נצרת, הפצת עיתון "אלאתחאד" וחלוקת הכרוזים של המפלגה. אמיל חביבי, סליבה ח'מיס, פואד ח'ורי (בן זוגה של סמירה ח'ורי שאיננו בין החיים – י"א) וחברים נוספים, שהתחבאו במקומות מסתור שונים מפני המשטרה שביקשה לעצור אותם, היו מנסחים את הכרוזים, ואנחנו, החברות, היינו מביאים אותם לדפוס ודואגות להפצתם. פעילותנו שיגעה את השלטונות, ולכן הם עצרו חברות רבות, לעתים יותר מפעם אחת. וכך, למרות הרדיפות, המפלגה היתה נוכחת ברחוב בקרב הציבור והמשיכה בפעילותה, ואפילו יותר מאשר בימים רגילים. כאלה שלא היו חברי מפלגה ומעולם לא מילאו כל תפקיד במפלגה - פנו אלינו וביקשו לחלק במקומנו את העיתון "אלאתחאד" ואת כרוזי המפלגה".   

באירועי ה-1 במאי, עצרה המשטרה מאות אנשים. עורכי הדין חנא נקארה, מנחם וקסמן, פישל הרצברג ומשה רודיטי שייצגו אותם, מסרו כי הם טיפלו בכ-400 עצורים שנזקקו להגנה משפטית.  בניסיון להפחיד את סנגוריהם של העצורים, המשטרה ערכה חיפוש פרובוקטיבי במשרדו של עו"ד נקארה בחיפה.

בין העצורים היו שנעצרו לפי צווים מנהליים, ממורשת  חוקי החירום משנת 1945, שמדינת ישראל  ירשה מהמנדט הבריטי. העצורים הועמדו למשפט, חלקם בפני בתי משפט אזרחיים, ואחרים בפני בתי דין צבאיים. עם  הנידונים, נימנה גם ילד בן 12. על רבים מהעצורים נגזרו עונשי מאסר ארוכים. על אחמד סעיד אבו רוביעה, קשיש בן 75 מנצרת, הוטל עונש מאסר של 12 חודשים, מתוכם - 4 חודשים על תנאי. עצורים אחרים הוגלו אל מחוץ לישובי מגוריהם לתקופות של שלושה חודשים, חצי שנה ויותר.       

נשוב ליום ה-1 במאי.  המידע על האלימות, שהפעילה המשטרה נגד המשתתפים בהפגנות בנצרת ובאום אל פחם, הגיע לידיעתנו, חברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה בישובים היהודים. המידע  עורר בנו זעם רב ודרבן אותנו להשתתף  בהפגנת ה-1 במאי שערכה הסתדרות העובדים הכללית בתל אביב, ושבה צעד, כמו בשנים עברו, גוש גדול ומאורגן היטב של חברי מק"י וברית הנוער הקומוניסטי. מניסיון העבר ידענו, שהידיעות ששודרו ברדיו על התפרעותם, כביכול, של הקומוניסטים בנצרת בהפגנות ה-1 במאי הן שקריות, וכי מי שהתפרעו הם דווקא השוטרים.

מאחר שפקודות הקבע של הצבא אסרו על חיילים להשתתף בהפגנה, מצאנו, חיילים, חברי מפלגה ובנק"י, דרך לעקוף את האיסור הזה. כשחלקנו במדים, עמדנו על המדרכות בצידי רחוב אלנבי, בו צעדה ההפגנה, ומחאנו כפיים בהתלהבות רבה כשחלף על פנינו גוש הקומוניסטים. ההעזה שלנו בלטה בהחלט בשטח, והיא העלתה את חמתם של הבריונים של מפא"י, שאף הם עמדו על המדרכה, ואשר תפקידם היה לקרוא קריאות בוז לעבר הקומוניסטים, לקרוע את הכרזות שהם נשאו בידיהם,  ואף לתקוף אותם פיזית.

כשעמדנו בפינת קולנוע "אלנבי", שכבר איננו, התנפלה עלינו קבוצת  בריונים  ממש בשצף קצף. אך ברגע שהשתחררנו מידיהם, רצנו לפינה אחרת ברחוב אלנבי, ושוב עודדנו את גוש הצועדים שלנו. כאשר הגיעה ההפגנה לסיומה בכיכר המושבות, ציפתה לי שם הפתעה: מרחוק הבחנתי בין הצופים בהפגנה באבי.   

כאן המקום להדגיש, כי במאי 1958,  האוכלוסייה הערבית והמפלגה הקומוניסטית לא נותרו לבדן במערכה מול  השלטון הכֹּל-יכול. אזכיר שניים,  שביטאו בפומבי, בקול ברור ובאופן שלא השתמע לשתי פנים, את סלידתם ואת מחאתם נוכח פעולות השלטון: העיתונאי שבתאי טבת, שלימים היה הביוגרף של דוד בן גוריון, ומי שהוגדר כמשורר הלאומי של ישראל, נתן אלתרמן. צר לי שאינני יכול לצטט את מלוא המאמר של טבת ב"הארץ" (7.5.1958) ואת כל הטור השביעי של אלתרמן ב"דבר" (9.5.1958), ואאלץ להסתפק בקטעים נבחרים.

"אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י, ב-1 במאי, או בכל מקום אחר, בנצרת, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי. בעיקר הייתי עושה כך, אילו הייתי ערבי שאדיר רצונו להיות אזרח ישראלי שווי-זכויות", כתב טבת, והוסיף: "כך הייתי עושה, אפילו ידעתי ידוע היטב את כל כוונותיה הזרות של מק"י. שכן בארצנו היא הכלי היחיד, היציב וחסר הפניות, שניתן להסתייע בו לניתוץ הממשל הצבאי ולהחלפתו במשטר דמוקרטי לאזרחים ישראליים שווי-זכויות, בני כל העדות וכל הדתות. ברם, אין פלא שהייתי כך כערבי. (...), תהיה מק"י בכללה כלי של רשע, בעניין המיעוט הערבי היא כלי של צדק. יהיו המפלגות הציוניות בכללן כלי של צדק חברתי לאומי, כלפי המיעוט הערבי הן כלי-רשע ועוול".

כותרת הטור השביעי של נתן אלתרמן היתה - "מהומות נצרת". בין השאר, כתב אלתרמן באותו טור:

          (...) אותו ערבי אלמוני שקִלל ורגם בחמת-חֵרוּק שן

          הִכָּה והֻכֳּה ונגרר למכונית-השִּטוּר הנסקלת

          הוא בעצם, על צד האמת, היחיד שאיננו אשם

          באותה מערבֹּלת חֵמוֹת – אף כי הוא יושב בכלא.

          (...)

          כן ידענו היטב: יש בלב ערביי ישראל

          גחלים שלא שום "שאר-רוח" יפיג את חֻמֳן  שמטבע.

          יש מִכוַת זכרונה של  תבוסה, יש מִכוַת של שלטון זר ומִכוַת עיר ותל

          שהיו לזוּלת לנחלה. לא השכִיחו את זאת שום פִּתוּח ושפע.

          (...)

          זהו לקח נצרת. חֻקוֹת עם-ועם גם עלינו חָלות

          ומִעוּט מדֻכָּא וצודק – זאת נאמר ונדקדק במִּלֵנוּ –

          הוא מִעוּט ההופך את הרֹב לצִבּוּר של קסדות-ואלות, -

          לוּ נסיר בּעוֹד-עֵת את סִמַן הַהֶכֵּר הלָזֶה מעלינו!

                                              *

במאי 1958 ייחל נתן אלתרמן בטורו השביעי ליום בו תסיר מדינת ישראל' בעוד מועד' את "סימן ההיכר הלָזֶה", שהוטבע בה זה "שנים עשרת". מאז עברו עוד חמש פעמים "שנים עשרת", ועדיין לא הוסר "סימן ההיכר הלָזֶה".

בת-ים, 15 באפריל 2008

מצאתי שלושה דו"חות של הביטוח הלאומי בנושא. באחד דווחו מספר ההרוגים על פי עשורים עד 1997. בין 1949 ל-1957 נהרגו 17, ובין 1958 ל-1966 6 הרוגים. ומ-1947 ל-1997 נהרגו 750 בני אדם. בדו"ח מאוחר יותר שפורסם באפריל 2007 נמצא שמספר ההרוגים הכולל הוא 1652 בני אדם, כך שבעשור האחרון נהרגו יותר בני אדם מאשר בחמשת העשורים שלפני כן.  בדו"ח השלישי מנובמבר 2007 המספרים דומים.

עם כך השנים הטובות ביותר של מדינת ישראל ואזרחיה מבחינת ביטחון האזרחים היה בין השנים 1958-1966, בימים שמדינת ישראל הייתה קטנה ומוקפת אויבים, לפני היותה אימפריה חסרת גבולות בעלת עוצמה צבאית שאין שנייה לה. אלו גם השנים שבהן נבנה אותו מתקן בדימונה שאמור היה להרתיע את אותם אויבים.

עוצמתה הגדולה של מדינת ישראל גרמה לכך שכל המתעמתים עימה רכשו יותר ויותר כלי נשק אשר מסכנים את האזרחים, בעיקר טילים ארוכי טווח שחלקם מצוידים בחומרי לחימה כימיים כאשר מדובר בסוריה, או הכנות לטילים שישאו פצצה גרעינית כאשר מדובר באיראן, או סתם טילים המוחזקים בידי החיזבאללה. הפלסטינים החלשים ביותר מבחינה צבאית גילו את עוצמת כלי הנשק הפרימיטיביים מסכין בשנות התשעים המוקדמות,  למחבלים מתאבדים ולטילים שעוצמתם בחוסר תחכומם. כל אלה מעוררים מחשבות על משמעות העוצמה הצבאית והביטחון הנגזר ממנה.

אולי ההרתעה הישראלית תשפיע על אירן ואולי סוריה, אבל פחות על חיזבאללה ועוד פחות על החמאס והפלסטינים. אז מה נשאר לנו? ללקות בנוסטלגיה על השנים הטובות שחלפו או אולי למצוא סוף סוף, מאוחר מידי אומנם, דרך שבה העוצמה הצבאית לא תהיה זו שתבטיח את ביטחונם של אזרחים במדינת ישראל, כי עד עכשיו זה לא ממש עבד.

אלא שאנחנו נמצאים בתקופה שבה חסידי הווילה בג'ונגל מתחמשים עד בלי די בהכנות לאפוקליפסה הממשמשת ובאה, במן אמונה בלתי מעורערת שהיא בו תבוא. אם פעם היהודים ציפו לבוא המשיח שיביא רק טוב, נראה שעכשיו מצפים להיפוכו שיביא רק רע.   

סרטון הוידיאו הזה הופץ ב YouTube וזכה ל 30 מיליון צופים. לצפייה לחצו כאן

בעקבות הסרטון נעשה סרט דוקומנטרי, לסיפור המלא לחצו כאן

וכיצד כאשר הם שבים בתום כל גיחה ציונית קצרה לאחוזותיהם בלונג-איילנד, מיאמי, לונדון וז'נבה, אנחנו נותרים כאן לשלם את מחיר תוצאות השחתתם.

נזכרתי בביטוי Truthiness (אמיתיות בתרגום מגושם לעברית) כשצפיתי אתמול בבליל הקלישאות הבלתי נגמר שהרכיב את נאומה של יושבת ראש הכנסת אתמול בטקס הדלקת המשואות. Truthiness הוא ביטוי שקולבר המציא בשנת 2005, ביטוי המתאר דברים שאדם טוען שהוא יודע באופן אינטואיטיבי "מהבטן", ללא שום התייחסות לראיות, כללי הלוגיקה, עובדות או בחינה עיונית של הנושא. מטרת הדובר היא לפנות לרגשות ולתחושות הבטן של הצופים ולגרום להם לאמץ מושגים ועובדות שהדובר היה רוצה שהם יהיו נכונים, על פני מושגים ועובדות הידועות כנכונות.

תוצאות מחקר חדש ומעניין של שני כלכלנים  Alan Krueger ו  Arthur Stoneמצביעות על כך שאי שוויון כלכלי משפיע על כל מימדי הקיום של בני אדם, כולל חווית הכאב. החוקרים מצאו שנבדקים ממעמד חברתי וכלכלי נמוך חווים הרבה יותר חוויות של כאב והכאב שהם חשים בחוויות אלו הוא חמור יותר. הרגשת הכאב מתחלקת על פי הבדלים מעמדיים. כך אנשים שההכנסה המשפחתית השנתית שלהם היא 30,000 דולר חוויות הכאב שהם חווים הייתה כפולה בחומרתה מאנשים שההכנסה המשפחתית השנתית שלהם היא 100,000 דולר לשנה. כך גם לגבי אנשים בעלי תואר ראשון לעומת בוגרי תיכון, וכן קיים הבדל בין עובדי צווארון כחול לבין עובדי צווארון לבן. בראיון עיתונאי טוען קרוגר, כי אנשים בעלי הכנסות גבוהות חווים כאב בדרך כלל באמצעות פעילות גופנית שהם בוחרים לבצע, בעוד שאנשים בעלי הכנסות נמוכות חווים זאת כתוצאה מעבודה קשה הכרוכה לעיתים בתנועות החוזרות על עצמן. אנשים בעלי הכנסה של 30,000 דולר מקדישים 20% מזמנם בטיפול בכאביהם, בעוד שאנשים בעלי הכנסה של 100,000 דולר לשנה מקדישים 8% אחוזים מזמנם. אחת מההשלכות של המחקר הזה היא שאין להעלות את גיל הפרישה לאנשים שעובדים עבודה קשה, ואולי צריך אף ליצור גיל פרישה מוקדם יותר לקבוצת העובדות והעובדים הללו.

הרצון של עובדים צריך להיות מובן וברור לכל מי שעיניו בראשו. לכן מעניינת תגובת המעבידים. בנוגע למאבטחים התגובות שמובאות בשם המעסיקים עוסקות בטענות הספציפיות של העובדים ולא נוגעות במהות של ההתארגנות, אין בהן התנגדות מוצהרת או תמיכה באותה התארגנות. 

 בסינמה סיטי המצב שונה, שם מחליטה ההנהלה לארגן ארגון עובדים עצמאי לתפקיד נבחר חבר הנהלה. שימו לב ללשון ארגון עובדים שמתארגן מעצמו אינו עצמאי, העצמאי הוא זה שמאורגן על ידי ההנהלה. מעניין כמה אנשיי יחסי ציבור עבדו על המינוח המעוות הזה?  מעניין לציין שהחברה המעסיקה את עובדי הקבלן היא חברה בבעלות חברה אחרת שנקראת ג'וב טוב והיא בבעלות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. ועד פנימי שמוקם על ידי ההנהלה אינו ממש ועד ואינו חוקי, כך גם עשתה הנהלת חיפה כימיקלים דרום כאשר ניסו העובדים להתארגן. שם עד שבתי המשפט טחנו את הצדק עד דק נכשלה התארגנות העובדים העצמאית. לאחרונה נחתם שם הסכם קיבוצי כך שגם מאבק שנכשל יכול לאחר זמן להוכיח הצלחה, אבל לא צריך להסתמך על כך.

אם אתם חושבים שזה הדבר היחיד שההנהלה העושה אז אתם טועים, בהודעה לעיתונות של כח לעובדים נכתב: " מעבר להקמת נציגות עובדים פיקטיבית, חברת N.L.C (הבעלים של סינמה סיטי) משתמשת באמצעים כוחניים נוספים בניסיון לסכל את ההתארגנות וביניהם איום על עובדים בפיטורים, איסור חלוקת חומר הסברתי לעובדים למען ההתארגנות, איסור על עובדים לשוחח עם מובילי המהלך בזמן המשמרות (בניגוד למה שכן מתאפשר למובילי הוועד הפנימי מטעם ההנהלה), ובנוסף ההנהלה תוקפת ומשמיצה באופן חסר שחר את נציגות העובדים הלגיטימית". כמעט מפתיע עד כמה המעסיקים אינם מקוריים בהתנגדות שלהם לעובדים, כח ועוד כח עד שהעובדים ישברו. כדי שזה לא יקרה צריכה לבוא תמיכה מסיבית של כל מי שזכויות עובדים חשוב להם. למשל, לקוחות של אותו קומפלקס חייבים להביע את שאת הנפש שלהם מהתנהגות ההנהלה, במילים ובמעשה, כדי שאלה יבינו שהתעמרות בעובדים אינה מקובלת עליהם. גם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב אשר בבעלות אגודת הסטודנטים שלהם צריכים להשמיע את קולם ויותר מכך. הגיעו לידי מכתב שנשלח לעובדים, מכתב שבו מדמים את המארגנים לציפור הקוקיה, והחתומים עליו הם ארגון הטמפלרים העובדים האמיתיים של הסינמה סיטי, ממש מגעיל. כמו כן מצורף הטופס שעליו הם מנסים להחתים עובדים כדי לבטל את ההתארגנות החדשה ולהקים ארגון בשליטת ההנהלה.

עוד כמה דברים שזכו לתשומת לב, יחסית, מעטה בתקשורת, מרכז אדוה פרסם אתמול דו"ח על שותפותם הלא קיימת של האזרחים הערבים בצמיחה. כאשר מביטים בנתונים שפורסמו נראה שמדינת ישראל החליטה שהאוכלוסיה הערבית אינה חלק ממנה. האוכלוסיה הזו חיה במשטר כלכלי אחר שבו המצב אינו משתפר אלא מורע בלי קשר למה שקורה בכלכלה הישראלית. לדוגמה, אחוז המשפחות העניות עלה מ-48.4% ב-2003 ל-54.8% ב-2006/7.

הסתדרות הרופאים פרסמה דו"ח על אי שוויון בשירותי בריאות  גם שם מככבת האוכלוסיה הערבית, ולא רק היא. למשל תוחלת החיים של גברים יהודים היא 79.2 שנים לעומת 74.6 לגברים ערבים. נשים יהודיות חיות 82.7 שנים לעומת 78.1 שחיות ערביות. בשנת 1996 היו פערים קטנים יותר שנה וחצי בין גברים ו-3.3 שנים בין נשים. זכרו שב-1996 נבחר נתניהו לראשות הממשלה ואחת מפעולותיו הראשונות היו קיצוץ מסיבי בתקציב, כמו גם המדיניות שנקט בשנותיו כשר אוצר. אבל העיקר שברבעון הראשון היה לממשלה עודף תקציבי של 5.7 מיליארד שקל.

"האם כתיבה מזרחית מקדמת את המאבק לצדק חברתי?"

לכבוד יציאתם של שלשה ספרים:

קשת של דעות, סדר יום מזרחי לחברה בישראל בעריכתם של יוסי יונה, דוד מחלב ויונית נעמן (הוצאת נובמבר)

לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית בעריכת שלומית ליר (הוצאת בבל)

תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית בעריכתם של מתי שמואלוף, נפתלי שם- טוב וניר ברעם (הוצאת עם עובד)

הדיון ייערך ביום ב', ה- 5.5.2008, בשעה 14:00 בבניין ווסטון למדעי המחשב, המכללה האקדמית של תל-אביב יפו, חדר 003.

בתכנית:

ברכות: פרופ' נעמי חזן, ראש בית הספר לממשל וחברה                          

משתתפים:

              שלומית ליר, תנועת "אחותי" למען נשים בישראל

              פרופ' יוסי יונה, הקשת הדמוקרטית המזרחית

             מתי שמואלוף, גרילה תרבות

מנחה: ד"ר מתן אורם, המכללה האקדמית של תל-אביב יפו