בגלל הרוח, וכי כולנו רק נרוויח מזה

כשאתה שומע את פתיחת התוכנית ששידרה שולה מולא בגל”צ ביום שישי האחרון, גם אם אתה חילוני גמור אתה שר “הלוואי, הלוואי, שייפתחו שוב שערי גן עדן” עם בועז שרעבי. מילותיו של אהוד מנור מצפון וקולו של שרעבי מדרום הפכו את הרגע לתפילת ערבית קצרה. אני מלמלתי בליבי את השיר “אלי, אלי שלא ייגמר לעולם…” שכתבה חנה סנש ואיני יודע עם העורך הראשי, זה שבגל”צ וזה שלמעלה, שמע אותי. נדע בהמשך, כשתהיה שנה רגילה אחרי המבול.

ההופעה של שולה בתחנת הרדיו הפופולרית אינה מובנת מאליה. כן, גם אחרי ברהנו טגניה ואלמז מנגיסטו בטלוויזיה, ואף על פי שהקיום שלנו (יהודי אתיופיה) במרחב הוא ממשי ונמשך כבר די הרבה זמן, ברדיו זה עדיין חדש. הכישרונות היו, וישנם. אנחנו כאן, באמיתי ובממשי, כמו התוכנית. תשאלו את אלה שמיששו לנו בשיער עשרות פעמים כדי לוודא שהשיער, וכמוהו הגוף, אמיתיים. נוכחות האישה החומה בגל”צ בדמותה של שולה שווה יותר מכל “הפרויקטים הלאומיים” למען ה”אתיופים” הנשפכים בשם מן דהוא על מקבלי השכר הלא אתיופים. שולה הופיעה בחינם, הרווח של הציבור הלאומי והקהילתי לדורות.

הבחירות וההעדפות שלה היו חדשות, מגוונות, מרתקות ומורכבות בדיוק כמו המציאות של הארץ הזאת. ובאותו הזמן היה שם גם קסם. למשל הלחן החדש לפיוט “לכה דודי”, גרסה חדשה לפיוטו הנודע של ר’ שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ מהמאה ה-16, שהלחין וביצע במאה ה-21 דרור מקוננט, נכדו של בן דודי היקר צ’נה אדמסו ז”ל. הלחן החדש הזה פותח את שערי השמיים, יחד עם “הלוואי שמענן תרד עלינו קשת” ו”אלי, אלי שלא ייגמר לעולם”. תפילת האדם בערב שבת, גם של חילוני גמור.

כך גם שאר הטעמים החדשים, הקולות הצבעוניים, שבקעו מהרמקול בזמן שידור התוכנית. שולה חיברה אותי למקום, לזמן ולהוויה שלי שם ופה, ולפי התגובות ששמעתי, זו לא רק החוויה הפרטית שלי. זוהי חוויה משותפת לאנשים רבים כמוני וכמו שולה, וציבור המאזינים הקבוע (הנוסף) לא הפסיד דבר, להפך, הרווח הלאומי הוא עצום גם לכאן ועכשיו, בתקופה זו ויותר מכך לעתיד לבוא.

לא עוד פלסטר, “צריכים אתיופי עכשיו” פה ושם לשם מראית העין, תשובה להתקפות על ישראל, תשובה אנטי-גזענית שתאפשר לשמר את המציאות, כאילו שהעולם טיפש. אני לא זוכר כמה פעמים שולה שידרה את השעה הזו בגל”צ, לי זה הרגיש רגיל. אני יודע שזה התאפשר בזכות טלי ליפקין-שחק, המגישה הקבועה שזזה בשקט לאחור כדי לתת ייצוג לציבור בקולה של שולה. כן, יש גם אנשים כאלה בישראל. חבל שזה לא הרגיל. המדהים הוא שגם בעלה, רב אלוף אמנון ליפקין-שחק ז”ל, פעל כך. כסגן הרמטכ”ל הוא היה המפקד בפועל של עליית שנות ה-90 מאתיופיה. כן, בכוונה לא אמרתי “מבצע שלמה”, אנחנו לא סחורה ולא חטיפים, וזו לא הייתה מלחמה. חוץ מזה, שילמנו מחיר מלא, ואפילו מופקע, על הבית שתמיד היה שלנו.

ובחזרה לתוכנית: מאחר ששולה עברה את “המבחן” והוזמנה שוב לשדר את התוכנית, אני רואה, או לפחות רוצה לראות, בכך מגמה של מהלך מבורך. מבחינתי, זוהי הודעה שקטה, או אולי דווקא צעקה, לציבור ולעולם: הנה, זה “אנחנו”. ככה זה ביום שישי רגיל כאן, אצלנו בישראל (גם אם בשנה לא רגילה).

לרדיו יש נוכחות אחרת מזו של הטלוויזיה – אין בו גוף, רק רוח. וזו הבשורה: “אתם פה גם ברוח כמו בגוף”. שהרי מהו האדם אם לא רוח? הצלילים והמילים שדרכם חלקה שולה את רוח התרבות היהודית משם ומפה, מהמקום שממנו היא באה למקום שבו היא נמצאת, מילאה את האוויר בערב השבת. זה מה שאנחנו דורשים כל העת: את המציאות-הממשות גם בייצוג. לחיות ולהיות בכל מקום במרחב באופן יחסי לגודלנו ולכישרוננו. לא יותר. אנחנו כאן בגוף וברוח עם השם שלנו, כמו כולם, שהרי לא יכולה להיות מציאות שאתה חי בתוכה באופן ממשי ואינך נמצא בה. אלא אם אתה חולם. ואנחנו מחוץ לחלום כבר ארבעה עשורים ויותר. אנחנו כאן, ממשיים, חיים במציאות הישראלית. אם אתם מוכרחים, געו שוב בתלתלים שלי, או של שולה. אנחנו מוכנים לראות בזה מס ממשות.

אחרי הטלוויזיה, הגוף, הנה גם הרוח נוכחת בצורתה הקולית, מהדהדת ברדיו, כמו בספרות, באומנות, בהיסטוריה ובתרבות שעוד יבואו. אני חילוני, דתי, מסורתי, רפורמי, קונסרבטיבי. יהודי הייתי תמיד, אבל עכשיו גם קצת יותר מקומי, כלומר ישראלי, כמו ילדיי. כי היהדות ויהודי זה לא אני-עני אלא עשיר יותר. ביום השישי הזה שולה הרכיבה, חיברה עבורי את השבת מפה לשבת משם, בהקראת השיר שלי “יום שישי בבית הישן”. למען האמת, תחושה זו מצטרפת להתגייסות החריגה וחשובה של התקשורת, לטובה לשם שינוי, בסיקור היעדרותה של היימנוט קסאו. אמן שתשוב. צריך עוד תוכניות כמו זו של שולה מולא בגל”צ, בעיתונות, בספרות ובתחנות רדיו אחרות. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם…

ד”ר דני אדמסו הוא חוקר במרכז הבינלאומי נגד אנטישמיות ע”ש ששון וידאל באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ומשורר. ספר שיריו “תמונה” ראה אור לאחרונה בהוצאת גמא.