במציאות בה יורים בילדה בת 13, דרושה שפה חדשה

בבוקר יום ראשון שעבר נסעתי במכונית לעבודה. הדלקתי את הרדיו ודילגתי דילוג קצר בין תחנות עד שנעצרתי באחת רנדומלית. מהרמקולים בקע קולם של אראל סג״ל ובועז לוי שהנחו את תוכנית הבוקר של סג״ל, “לא סותם את הפה“. השניים שוחחו עם חבר הכנסת עיסווי פרג’ ממרצ, על המקרה שהתרחש יום לפניכן בענאתא, בו ילדה בת 13 נהרגה לאחר שניסתה לדקור מאבטח בכניסה לענתות. פרג’ התלונן על חוסר המוסריות שהוא מזהה בנוהל התגובה שנפוץ באירועים כאלה, על הירי-כדי-להרוג שנוקטים בו אזרחים ואנשי ביטחון, וקרא לנוהל זה הוצאה להורג. פרג’ פנה אליהם שוב ושוב ובדרכים שונות בשאלה: מדוע גבר מבוגר וחמוש מפחד כל כך מילדה בת שלוש עשרה? מאיפה באה הפאניקה שהובילה לכך שירה בה? סג״ל הגיב בצורה מתנשאת למדי ואמר: “במדינת ישראל, בניגוד לשכנות שלה, אין הבדל בין בנים ובנות. גם בצבא יש לוחמים ולוחמות”.

מאוחר יותר בשיחה התעקש בועז לוי לומר את דעתו: “פרג’ אני רוצה בשמך, אני רוצה לעזור לך רגע מול סג״ל. ואם זה ילד בן עשר עדיין, כדור בראש? אני שואל את סג״ל”. סג״ל ענה לו מיד: “אם הילד בן עשר מסכן את חיי…”, לוי לא חיכה לסוף התשובה ואמר: “אוקיי ושמונה, אם זה ילד בן שמונה עם סכין?”, סג״ל השיב לו בכעס מתגבר: “ילד בן שמונה עם סכין שאתה יכול לנטרל אותו, אתה לא תירה בו כדור בראש, אל תבזה, אף אחד לא יורה פה בילדים קטנים”. לוי, שלא יצא מסופק מתשובתו של סג״ל, המשיך: “אני לא בטוח, אני לא בטוח, מה ההבדל הגדול בין ילד בן שמונה וילדה בת 13? אתה עצמך, אתה היית שולף אקדח?”, סג״ל, שהיה מופתע מהזרקור שהופנה אליו, השיב: “אני לא יודע, אני אם מישהו היה רץ אחרי…”, ברקע קולו של לוי: “ילדה בת 13! ילדה בת 13!” עד שסג״ל הכריע נחרצות: “בסיטואציה הזאת, יורה בה כן”.

בשלב מסוים סגרתי את הרדיו. אני לא חושבת שהגעתי לסוף השיחה. המשכתי את היום שלי ודו השיח הזה ששמעתי בבוקר ליווה אותי עד הערב. השיחה היתה סוריאליסטית כל כך בעיני והכתה בי חזק, כמו שקורה מדי פעם במקום הזה. התשובה החד-משמעית של סג״ל לא הפתיעה אותי במיוחד, אבל ההתעקשות של לוי שזיהה בדיוק את התכונה הבעייתית ביותר, המפחידה כל כך, שישראל מטפחת בחיילים, בשוטרים ובאזרחים שלה, הולידה כל מני מחשבות ורגשות בתוכי. לוי ככל הנראה – בהתחשב בדעות שחשף במהלך השיחה ובכך שמדובר (גיליתי בדיעבד) בתחנת הרדיו של יהודה ושומרון – לא הבין עד כמה השאלה שלו מדויקת, עד כמה היא מהווה נעץ מנקב בבלון הפחד שמקיף את מרבית היהודים בישראל.

המילים והמשפטים שיוצאים לאנשים מהפה באופן יומיומי בתקשורת, מבלי שיעצרו ויתהו עליהם, חושפים כמובן הרבה דברים על המצב שאנחנו שרויים בו מבחינה תודעתית רגשית. גבולות השיח בישראל נחשפים, כאשר מבינים שלגיטימי לומר בשידור חי דברים מן הסוג הזה שאמר סג״ל, מבלי לחשוש מסנקציה חברתית. הזהות הערבית דוחה יהודים בישראל, היא מפחידה אותם כל כך עד כדי שכל ערבי-ה, ללא קשר לגילו, מאבד מאנושיותו כאשר הוא עומד מול יהודי-ה ממוצע-ת. הילדה הזאת מחבלת וזה כל מה שהיא אי פעם תוכל להיות. הרי אם היה מדובר בילדה יהודיה עם סכין, איש הביטחון היה מנטרל אותה, עוצר אותה, דואג לטיפול רפואי הולם ושולח אותה לבדיקה פסיכיאטרית. זאת מכיוון שהיא קודם כל ילדה שככל הנראה נמצאת במצוקה קשה ביותר. אני לא גדלתי בבית שמאלני ולכן מכירה ומתמודדת עם העיוורון הזה באנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני לא יכולה או רוצה להפריד את עצמי מהם, הפרדה כזו תהיה התכחשות לחלקים חשובים בזהות שלי, הם נמצאים בתוכי.

מראית עין של גבולות מוסריים

אתמול פורסמה כתבה על כתב אישום שהוגש נגד חייל מג”ב שהדליף ליו”ר להב”ה, בנצי גופשטיין, צילומי תעודות זהות של נשים יהודיות שנסעו ברכב עם פלסטינים. החייל עצר את המכונית לבדיקה בסילוואן, השתמש בסמכותו וצילם את תעודות הזהות של הנשים ללא ידיעתן. לאחר מכן שלח את התמונה לגופשטיין וכתב בין השאר: “תעודת זהות של בחורה שירדה עם שני ערבים וחברה שלה לאילת. רציתי לבכות עכשיו. אם תוכל תעביר את זה לגורמים הרלוונטיים בבקשה ממך. בבקשה לשמור בעילום שם.”

המצוקה שמבטא החייל בהודעה ששלח לגופשטיין מראה עד כמה עמוק טבוע הפחד מהתמוססות ההפרדה התודעתית והמוחשית שמקיפה את היהודים בישראל ממי שגר בתוכם ומצדדיהם. ההתבוללות נתפסת כאובדן זהות, ההתמזגות שנוצרת בעקבות (כל) היכרות וקירבה, מהווה לרוב איום ובמקרים אחרים בגידה שוברת לב. תחושות קשות אלה מעמיקות בחברה, ואל מולן ההתמודדות של התארגנויות השמאל הולכת ומאבדת את הרלוונטיות שלהן. זאת מכיוון שלנוכח הפחד העמוק הזה, השמאל ממשיך לדבר בסיסמאות שמשמעותן נשחקה, כמו: שוויון וצדק לשני העמים, דו-קיום, חיים ביחד וכדומה.

בזמן שהפחד העמוק מעוור את מרבית היהודים בישראל, השמאל ממשיך להשתמש בסיסמאות חסרות השפעה, שקופות למרבית האנשים. שפה זו ישנה ודקדנטית. היא מתנשאת כי היא לא כנה, היא לא מנסה לדבר עם אף אחד. באותו דיון שהתנהל בתוכנית של אראל סג״ל נוצר רגע ייחודי בו עברה נקודה קריטית שלא באה לידי ביטוי מספק בשפה שהשמאל משתמש בה בשלל איוונטים להפגנות ואירועי תרבות לבנים בפייסבוק, או בגרפיטי בחוצות העיר. הערביות מפחידה את היהודים, כי מבחינתם היא מהווה איום על הזהות שלהם ועל כך עלינו לדבר. העיסוק שלנו סביב התופעה הזו חייב להעמיק בדיוקו.

השימוש החוזר ונשנה במילים גדולות, בזמן שהמציאות מקצינה, שחק אותן, הוציא מהן את העוקץ, ואף גרוע מכך, הפך אותן לכלי שרת בידי מי שמבקש להלעיג אותנו. נורא קל לדמיין איך שמאלני מדבר, נורא קל להגחיך את דמותנו. השיחה הסוריאליסטית ברדיו התאפשרה בגלל המצב הקיצוני שאנחנו חיים בו, אבל היא גם הביאה לכך ששאלה חשובה מאין כמותה תישאל מבלי שיקטעו אותה, או שימתגו אותה כבגידה שמאלנית מגוחכת. גם אנחנו הפכנו אדישות עד כדי שאנחנו מכחישות חלקים חשובים בזהות שלנו. הגיע הזמן לפנות ליהודים, לעצמנו, לעודד שאלות, להצביע על אותן הופעות יומיומיות של שנאה ולהראות אותה במערומיה. בלי סיסמאות חלולות, אלא בדיבור כנה ופשוט שצריך לעבוד קשה כדי למצוא אותו.

הפחד היהודי בישראל מתוגבר היטב על ידי הממשלה. העובדה שהחייל נשפט על מעשיו איננה מובנת מאליה. איך יכול להיות שאותה ממשלה שמטפחת את ההקבלה בין פלסטיני לסיכון בטחוני ובין מראה ערבי לחשד סביר, שמקדמת – גם אם באופן לא מפורש – נוהל ״הוצאה להורג״ של ילדים פלסטינים עם סכינים, אומרת באותה נשימה שאותו חייל מג”ב עשה טעות שיש לשלם עליה? הממשלה עושה שימוש בקלסיפיקציות ביטחוניות נרחבות (לדוגמה, כל פלסטיני מהשטחים עד גיל 35 מהווה סיכון בטחוני אלא אם הוא נשוי או אב לילדים) ובו זמנית, ללא כל סתירה, מעמידה לדין חייל מג”ב שפעל לפי קריטריונים לחשד שהיא עצמה הציבה – ומגישה נגדו כתב אישום. כל גבר צעיר מסילוואן מהווה סכנה ביטחונית אפשרית על הריבון הישראלי. לנוכח מציאות זו, המעשה של אותו חייל שפוי בהחלט, רגיל לחלוטין, תוצר ישיר של הנורמה הישראלית. הוא הרי סך הכל ביקש להציל את אותן נערות שנשבו בקסמו של האויב.

ההחלטה להעמיד לדין את החייל היא החלטה פוליטית. השימוש הפוליטי בכתב האישום נגדו מבטא מגמה מקבילה שחשוב לזהות אותה. ניתן לכנותה, אולי, ליברליזציה של החוק הישראלי, כחלק מהניסיונות להשיג הסברה ישראלית פנימית וחיצונית טובה יותר. היא מתבטאת גם בקריאתו האחרונה של יולי אדלשטיין מהליכוד להכריז על ארגון להב”ה כארגון טרור, וגם בפסק הדין שניתן לרוצחי אבו ח’דיר. מהלך פוליטי זה מבקש לייצר מראית עין של גבולות מוסריים. הוקעה של להב”ה היא פעולה מבורכת בכל מקום שפוי, אך כאן היא הופכת גם כלי שרת בידיה של הממשלה. אותה ממשלה מטפחת פרופיילינג גזעי ובאותה נשימה מבקשת להוקיע את מי שעובר גבולות ליברליים כלפי אותם אנשים שהיא עצמה מגדירה באופן שיטתי כמסוכנים.

קודם כל מחבלת

חייל המג״ב נבהל מהעובדה שאשה יהודיה ניהלה יחסים מרצון עם פלסטיני מכיוון שמבחינתו פלסטיני יכול להיות תמיד רק האויב שלה. כמו שרקיה עיד אבו עיד, אותה ילדה מענאתא, היא קודם כל מחבלת, איום שחוסל. הממשלה עושה שימוש באותו חייל מג”ב כדי להיראות נקייה יותר, היא מבקשת להכריז על להב”ה כארגון קיצוני והזוי ובאמצעות כך לתחזק מראית עין דמוקרטית. נדמה לי שהסיבה העיקרית לכך שלהב”ה סומנה כמי שהמדינה מבקשת להבדיל את עצמה ממנה, מבוססת על מאפיין אחד שלה והוא שמדובר בקבוצה שפועלת ממניעים דתיים. המדינה הציונית מבקשת להיות כמו מדינות המערב הגדולות שמיודדות איתה בקשרי כלכלה עמוקים. היא רוצה להיות מודרנית ונאורה כמוהן, לבנה למהדרין. לטובת כך היא לא רוצה לייחס לעצמה מאפיינים דתיים “קיצוניים”, כמו קבוצות שהיא אוהבת להצביע עליהן כאיום עליה וכהפך המוחלט שלה.

הפעילות של להב”ה מסומנת כקיצונית על ידי מדינה שלא מאפשרת ליהודים ופלסטינים (מכל דת שהיא) להתחתן בגבולותיה. ישראל מבקשת להבדיל את עצמה מלהב”ה בפעולות ראווה משפטיות ובו זמנית ממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת שמתרחשת יום יום משני צדי הקו הירוק. הכוחות המנוגדים שפועלים בחברה שלנו מייצרים סתירות אינסופיות. מדינת ישראל צריכה להמציא את עצמה כל פעם מחדש, כדי להצדיק את האופן שבו היא מתקיימת במרחב הזה. הסתירה העמוקה הזו לא יכולה להיפתר, כי לחיות בתוך חומות מבצר ולקרוא לזה דמוקרטיה וחירות זה מגוחך. אנחנו, כמתנגדות לשלטון הליברלי והלבן, הציוני והעקשן, חייבות למצוא דרכים חדשות של התמודדות מולו. ראשית כל דרך בחינה של השפה שלנו.

בועז לוי זיהה את הבעייתיות העמוקה שצומחת באמצעות שיח זה בלבבותיהם של מיליוני יהודים בישראל, גם אם רק לרגע. הוא התעקש לעמוד על הנקודה, על אי-הבהירות שהרגיש ביחס לתופעה כי היא אכן מטלטלת. אראל סג”ל היה בשוק מהעמדה שלוי שם אותו בה, אבל הוא ענה בכנות. אני רוצה להאמין שלכל הפחות כמה ממי ששמעו אותו אומר את המילים הללו בכזו נחרצות, זזו לרגע באי-נוחות בכיסא המכונית שלהם בדרכם לעבודה. עלינו להצביע על החולות הרעות והמסוכנות שמקבלות לגיטימציה בחברה הישראלית. לעומת זאת, לתת לכוח האינרציה להפוך אותנו אדישות, יותיר אותנו חסרי תקווה, בודדים צועקים סיסמאות לעצמנו.

אנחנו, גם אני, צריכות למצוא ארגז כלים חדש לדבר בו. אני חושבת ששם חייב להיות מושקע הזמן שלנו. אני לא יכולה לקרוא עוד איוונט אחד בפייסבוק שמזמין אותי להגיע לאירוע של שוויון ואחדות בין העמים, כל פעם בה נעשה שימוש בסיסמאות הריקות הללו הופכת גם אותנו לקריקטורה של הכיבוש. גרועה כמעט כמו הגרוטסקיות הגזענית ששוררת כאן. אנחנו צריכות לטפח צמיחה של שפה חדשה שתציל את המוסר ויכולות האמפתיה שנותרו פה, למצוא דרך חדשה לבנות אמון ולהפיג את החשד, לאסוף את שברי החלומות שמפוזרים על אדמת הארץ.