הכרה ממסדית, חלוקת משאבים, סליחה והשלמה

קראתי את הראיון עם רועי חסן ב”ידיעות אחרונות”. אהבתי מאוד את השפה הישירה, בגובה העיניים, והרלוונטית של רועי. במהלך הראיון תובע רועי “הכרה ממסדית” בעוול שנעשה למזרחים בישראל. לדעתי הכרה ממסדית שכזו לא תבוא. זאת משום שהכרה ממסדית מחייבת חלוקת משאבים אחרת. כל הכרה ממסדית שאינה מבטאת חלוקת משאבים לא תשיג את תיקון העוול עליו מדבר רועי. על כן, בלי חלוקה מחדש לא תהיה הכרה ממסדית בעוול.

הכרה ממסדית וחלוקה של משאבים הם צדדים משלימים של אותה התנהגות פוליטית. הכרה ממסדית וחלוקת משאבים אינם צדדים שונים. הם צדדים משלימים ותלויים האחד בשני. חלוקת משאבים והכרה ממסדית הולכים יחד. על מנת לסבר את העין והאוזן, אציג כאן שתי דוגמאות לתלות ההדדית הקיימת בין הכרה ממסדית לחלוקת משאבים במציאות העכשווית בישראל. זו כמובן חלוקה והכרה הפוגעות במזרחים ומיטיבות עם אשכנזים.

הדוגמה הראשונה היא הדיכוי החברתי הבא לידי ביטוי דרך מוסד הקב”א (קבוצת איכות) בגיוס לצבא. דרישה לביטול מוסד זה בתהליך הסלקציה שנעשה בצבא, או הדרישה לעשות רוויזיה תיאורטית ומעשית משמעותית בתוכנו של מושג זה, היא דרישה להכרה ממסדית בעוול שתהליך הסלקציה הצבאי עושה ולחלוקת משאבים ויוקרה מעוותים שהצבא יוצר. שינוי שכזה יבטא – אם יתרחש – שינוי מבני של תהליך המיון וההכוונה של צבא ההגנה לישראל. רוויזיה שכזו לא מתרחשת. אין היא מתרחשת בעיקר משום שאין כיום התנגדות למושג הקב”א ולמשמעויות הקונקרטיות של מושג זה בחייהם של מאות אלפי חיילים וחיילות. ההכרה הממסדית הקיימת, וחלוקת המשאבים הנילוות אליה, מקבלות כמובנות מאליהן, את קביעותיו של תהליך המיון וההכוונה הקיימים. קביעות אלה מתקבלות כשיקוף מהימן, תקף, ישיר ונכון של מציאות חברתית. מציאות שבה אשכנזים כקטגוריה חברתית נתפסים כעליונים ומזרחים כקטגוריה נתפסים כתחתונים. המיון, התיעול, ההכוונה והייעוד של חיילים וחיילות לתפקידים בצבא נגזרים מקביעות אלה של מוסד הקב”א. הצבא שותף ליצירתו של דיכוי חברתי דרך הפרוצדרות המנהלתיות שלו בתהליך המיון וההכוונה לתפקידים במסגרתו.

דוגמה שנייה למוסד חברתי המשלב הכרה וחלוקה לא-שיוויונית של משאבים הנה הדרך שבה מופנה הון ומושגת בעלות או שליטה באדמה. אני מתכוון להקצאות הון המוענקות מזה שלושה דורות ויותר בעיקר לאשכנזים דרך מוסדות המפקחים על החלוקה האגררית הקיימת כיום בישראל. מוסדות חלוקה לא שוויוניים אלה מסתתרים, תחת שמות קוד של “בנים חוזרים” לקיבוצים, “בנים ממשיכים” במושבים ו”וועדות קבלה” ליישובים קהילתיים וכמובן “מועצות איזוריות”. פירושו המעשי של מושג ה”בנים החוזרים” הוא הענקת יתרונות כלכליים ממשיים (נגישות לאדמה ובעלות עליה) באמצעות חוקי המדינה ופרוצדורת משרדיות של מספר משרדי ממשלה. “בנים ממשיכים” במושבים ו”וועדות קבלה” ביישובים קהילתיים מבצעים דברים דומים. דהיינו, אלפי משפחות בישראל זוכות למענקים משמעותיים של הון ואדמה דרך פרוצדורות ממשלתיות חוקיות למהדרין. מאחר ורוב מוחלט של הנהנים והנהנות מיתרונות מוסדיים אלה וחלוקת משאבים לא שוויונית זו הם אשכנזים, הופכים מוסדות אלה למייצגים הברורים ביותר של פריבילגיה אשכנזית בישראל. כך ההלכה (ההכרה הממסדית) הופכת למעשה (חלוקה לא שוויונית ולא צודקת של משאבים). כך מועמק הדיכוי האתני-תרבותי בישראל ומקבל נפח ונופך מעמדי באמצעות פעולתן השגרתית של זרועות המדינה.

ביקורת מוסדות אלה (קב”א והקצאת אדמות) נתפסת כפגיעה חמורה בקודשי הקודשים של עליונות הקבוצה האשכנזית בישראל. על כן, שינויים במוסדות אלה יהוו דוגמה לפעולה פוליטית מהפכנית של ממש. פעולה שכזו תזעזע את יסודות האינטרסים הבנויים אל תוך ההכרה והחלוקה הלא-שוויוניים הקיימים. חלוקה זו מוטה לטובת הגמוניה אשכנזית בישראל ופועלת להמשך ייצורה. מוסד הקב”א משפיע (לטובה על אשכנזים ולרעה על מזרחים) על החיים של מאות אלפים בשירותם הצבאי ובחייהם האזרחיים. זוהי השפעה משמעותית וישירה שאינה משתמעת לשני פנים. ל”בנים חוזרים”, ל”בנים ממשיכים”, ל”וועדות קבלה” ול”מועצות איזוריות” יש השפעה דומה על הקצאת משאבים של אדמה והון. זוהי היתה ועודנה הדרך הראשה ליצירתם של אשכנזים וליצירתה של אשכנזיות בישראל. מנגנון הכרה ממסדי זה והקצאת משאבים זו הינו לב-לבו של הדיכוי האתני בישראל. אלה הם מנגנונים חוקיים שנהנים מלגיטימציה ציבורית וממעמד של המובן מאליו ביצירת מעמדם המועדף של אשכנזים ושל האשכנזיות כמוסדות חברתיים ותרבותיים. עירעורו של דפוס זה נתפס כדרישה לשנות את חוקי בראשית. זהו לב ליבו של העוול הבנוי אל תוך הבראשתיות של הדיכוי האתני בישראל.

מכאן, כל דרישה פוליטית להכרה ממסדית בעוול שנגרם לאנשים רבים בעטיין של פעולותיהם הרגילות של מוסדות אלה, פירושה המיידי והריאלי הוא גם דרישה לחלוקה אחרת של משאבים. אין אפשרות אחרת. זאת אומרת, הפסקת ההעדפה המשפיעה טוב על אשכנזים ופוגעת אנושות במזרחים ואחרים. על כן, דרישות כאלה לשינוי מבטאות אינטרסים חברתיים מזרחיים הגלומים בתביעה של רועי להכרה ממסדית. גרימת עוולות נגד מזרחים היא דרך פעולה שגרתית של מוסדות אלה. עוולות אלה נוצרו לשם יצירת ההבחנות בין אשכנזים ומזרחים באופן ממשי. העוול הזה הוא הסיפור של ימי בראשית.

אם כך, הכרה ממסדית בעוולות העבר ללא שינוי בהקצאת המשאבים משיגה מעט מאוד או אף אינה רלוונטית כלל. לכולם זכורה “בקשת הסליחה” של אהוד ברק ממזרחים. הוא ביקש. ומה קרה? כלום! “הכרה ממסדית” שכזו היא דיבור ריק מפעולה פוליטית ועל כן מרוקנת מתוכן חברתי ממשי. על מנת שאפשר יהיה “לסלוח” צריך לשנות את ההכרה הממסדית בתוכנו של העוול. אבל, חייבים גם לשנות את חלוקת המשאבים החומריים של הון, יוקרה וכוח.

בישראל של היום אין שום כוח חברתי שיכול לשנע או משנע בפועל שינויים כאלה בהכרה ממסדית ובדרישה לחלוקת משאבים אחרת. כוח מזרחי פוליטי שכזה עדיין לא קיים. זאת אומרת, אין קהילות אינטרס של מזרחים. יש מעט אלמנטים של קהילת אינטרס שכזו בקהילה הפוליטית הקשורה לש”ס כמפלגה פוליטית. אבל גם שם הביטוי הוא חלש ביותר. לבטח, אין בש”ס איש שמדבר על “בנים ממשיכים”, “בנים חוזרים” ו”ועדות קבלה” כמנגנונים שמשרתים אינטרסים זרים לקהילה התומכת ומקיימת את ש”ס כמפלגה פוליטית ופוגעים בה. בקיצור, ש”ס עדיין אינה מבטאת אינטרס של מזרחים. אפילו לא של חרדים מזרחים.

אם כן, השאלה שעומדת בפנינו כיום היא כיצד יוצרים קהילות אינטרסים מזרחיות שיש להן גם משמעויות תרבותיות ואסתטיות, אבל בעיקר משמעויות של חלוקה אחרת של משאבים חומריים? קהילות אלה עשויות לדרוש שינוי דרך הכרה בעוול והדרישה לחלוקה אחרת של משאבים. אני מדבר בלשון רבים משום שאין קהילת אינטרס מזרחי אחת, ישנן קהילות רבות. למשל, “לבי במזרח” היא התחלה של קהילה של אינטרס הדורשת הכרה ממסדית בעוול וחלוקת משאבים אחרת בתחום הכלכלה הפוליטית של התרבות. “ערס פואטיקה” זוהי התחלה של קהילת אינטרס מזרחי הדורשת הכרה ממסדית בעוול ושינוי בהקצאת יוקרה ומקום בעולם הייצור התרבותי בתחום הכלכלה הפוליטית של יוקרה חברתית. בנוסף, נמל אשדוד והעיר אשדוד כיישות חברתית הינה קהילה של אינטרס מזרחי אשר דורשת הכרה ממסדית בו ומחייבת חלוקת משאבים אחרת. רק באמצעות הכרה ממסדית בעוול ודרישה ומימוש של חלוקת משאבים אחרת אפשר יהיה להגיע למצב שבו השלמה וסליחה הן אפשרויות, רלוונטיות ומעשיות. רק כך אפשר יהיה להציג את מוטיב “הסליחה” וההשלמה החברתית שמייחלים לה כל כך בישראל.

אין להסיק מכאן כי אני מדבר נגד הדיבור והשיח התרבותיים. ההיפך הוא הנכון. ב-2009 הייתי בין הפעילים שיזמו את הקמתה של קואלציית לבי במזרח. כל שברצוני להדגיש הוא שיש צורך ללכת צעד נוסף עם הדרישה של רועי להכרה ממסדית. צעד נוסף מחייב דרישה לחלוקת משאבים אחרת מעבר להכרה הממסדית בעוול. ביקורת אינה יכולה להיות חזות של פעולה. הביקורת היא חשובה. אך ביקורת המשלבת פעולה חשובה עוד יותר. זאת מאחר והממסד לא יעניק לעולם את מה שלא יידרש וייתבע ממנו. ממסד קיים לא מתנדב לחלק משאבים בדרך אחרת מזו המוכרת ומקובלת עליו. לעולם. על מנת לקבל הכרה ממסדית בעוול צריך לעשות שינוי חברתי של הקצאת משאבים. רק כך אפשר להביא לשינוי חברתי. לסיום, אתן שתי דוגמאות לצורך הדחוף בשיתוף פעולה בין קהילות אינטרס מזרחיות לשם יצירת שינוי חברתי.

בדוגמה הראשונה אני מציב את העיר אשדוד ואת הפסטיבל השנתי של “לבי במזרח” כביטויים ברורים של קהילות אינטרס מזרחיות. לדעתי, העיר אשדוד כיישות חברתית ולבי במזרח כיישות תרבותית צריכים לשתף פעולה. דרישותיהם דומות. אשדוד ולבי במזרח דורשים הכרה בעוול חברתי ממושך דרך הקצאת משאבים שונה. שיתוף הפעולה בין שתי יישויות אלה הוא חיוני ומבטא את יצירתה של קהילת אינטרס מזרחית. מכאן גם ניתן להבין את האינטרס החברתי והכלכלי שמכתיב את המלחמה בהן. חיסולה של העבודה המאורגנת בנמל אשדוד הינה ביטוי לקונפליקט חברתי עמוק. ניסוח הקונפליקט באשדוד כ”פשע” היא אחת מפעולות ההסחה כנגד העיר אשדוד וכנגד קהילת האינטרס המזרחי בעיר אשדוד בנמל כמשאב כלכלי ועובדיו המאורגנים.

הדוגמה השנייה קשורה לעיירות הפיתוח ולחלוקה הגיאוגרפית למועצות איזוריות של ישראל. תחנת הרכבת בשדרות או עיר הבה”דים בנגב הן רק דוגמאות לקונפליקט החברתי הקיים. כאשר עיירות פיתוח יתבעו שינוי בחלוקת המשאבים דרך שינוי החלוקה הגיאוגרפית של המועצות האיזוריות, הייצוג במועצות אלה ושינוי תנועת ההון והמשאבים בתוך מועצות אלה, תהיה זו התחלה של הכרה ממסדית בעוול למזרחים. הממסד הקיים לא ישתנה מעצמו. צריך לשנות אותו. תושבי עיירות הפיתוח צריכים ליצור ממסד בדמותם. ממסד שהוא מספיק חזק להשפיע על חלוקת המשאבים של הון, כוח ויוקרה חברתית ולכוון את זרימתם אחרת.

אין דרך אחרת להכרה ממסדית אלא דרך חלוקת משאבים המבוססת על הכרה בעוול. ממסד קיים מתנגד לשינוי. צריך לבנות כוח (קהילות אינטרס מזרחי) שיחייב ויכפה שינוי (הקצאה אחרת של משאבים) של הממסד הקיים. הממסד הקיים לא יכיר בשום דבר אלא אם הוא יחויב לחלק משאבים בדרך אחרת. על כן, הכרה ממסדית וחלוקת משאבים אחרת זוהי פעולה מקבילה. אם אחד מהתנאים – הכרה או חלוקה – לא קורה, סימן שאין מספיק כוח לייצר את ההכרה או את השינוי בחלוקת המשאבים. סימן שיש עוד הרבה עבודה לפנינו. כאשר הכרה ממסדית תלווה בחלוקת משאבים אחרת ואולי צודקת יותר אפשר יהיה להתחיל לדבר על סליחה חברתית והשלמה בישראל. 

לקריאה נוספת:

על נמל אשדוד

על שינוי שטחי שיפוט