יפי הבלורית והתואר מקיבוץ שובל ועד גרעין חירן

מהשיח הציבורי סביב האירועים הקשים באום אל-חיראן נעדר כמעט לחלוטין המרכיב האתני של הסיפור. מעט מאד מזכירים, אם בכלל, ששבט אבו-אלקיעאן הועבר בשנות החמישים בכפייה על ידי המושל הצבאי לאזור ואדי עתיר, וכיום מי שחולש על אדמותיו המקוריות הוא קיבוץ שובל. נראה שלא עולה בדעתנו האפשרות שהתנועה הקיבוצית או קיבוץ שובל עצמו הם אלו שצריכים לקחת אחריות לפיצוי השבט על גזל האדמות ההיסטורי, או לבחון את האפשרות כי השבט יחזור להתיישב באדמותיו. תושבי אום אלחיראן אמרו לא אחת שמבחינתם שיבה לאדמותיהם היא אפשרות ריאלית, אך כמובן בשיח הציבורי הישראלי לא יעלה על הדעת לגעת בקודש הקודשים של ההיסטוריה הישראלית – אדמות שהועברו לקיבוצים לצורך “התיישבות”.

מעניין להיווכח עד כמה המונולוג המדובר ההוא של ד״ר ג׳מאל זחאלקה, יו”ר בל”ד, בסרט “אשכנז” של הבמאית רייצ׳ל לאה ג׳ונס הולם את המציאות הפוליטית-היסטורית של האירועים האחרונים: “אשכנז בפלסטין זה קודם כל קיבוץ… כל כפר ערבי באו כבשו אותו ושרים לנו ‘הבאנו שלום עליכם’. איזה שלום איזה בטיח. זה מה שמקומם. תראי איזה שקר… הבאנו שלום עליכם אבל הורסים את הבתים, מגרשים את האנשים, לוקחים את האדמות ועוד באים ומשתינים עלינו מלמעלה בשם הערכים ובשם הסוציאליזם ובשם האוניברסליות”.

ואכן, בבחירות האחרונות “מחנה השלום הסוציאל-דמוקרטי” קיבל אלקטורט משמעותי בקיבוץ שובל: יותר ממחצית מתושביו הצביעו לבוז’י הרצוג וציפי לבני, ויותר מרבע הצביעו למרצ. קיבוצניקים מצביעי מרצ אף פעם לא יוגדרו כערסים, גזענים או “הישראלי המכוער”. הם גם לא “המתנחלים אנשי גוש אמונים” שהשמאל בארץ נוטה להצביע עליהם כמכשול לשלום. אבל בסופו של דבר, הם המרוויחים העיקריים מהגזענות הישראלית, ובמקרה הזה – מהפקעת הקרקעות מידי שבט אבו-אלקיעאן.

קיבוץ שובל מופיע באתר תנועת אור ל״התיישבות״ בנגב כמי שמחזיק ב-20,000 דונם אדמה חקלאית וקולט מתיישבים חדשים. והנה, את אותה תנועת אור אפשר למצוא גם ב״התיישבות״ (האשכנזית) שמעברו השני, לכאורה, של הסיפור. תושבי היישוב חירן, שמיועד להיבנות על חורבות אום אל-חיראן וחבריו מהזרם הדתי-תורני מחכים בינתיים ביישוב זמני ביער הסמוך, מדברים על עצמם במושגים של “חיזוק הנגב”. כך למשל אומר שמואל בזק מרעננה על ההחלטה שלו ושל רעייתו לגור ביישוב החדש: “שנינו גדלנו בבתים שסיפרו על חלוציות, הקמת המדינה. לא ידענו שזה דבר שאפשר לעשות היום בפועל. עד שפגשנו את אנשי תנועת אור. רצינו לעשות משהו אידיאלי, משמעותי.” שר החקלאות, אורי אריאל, מדבר על איכותם של המתיישבים החדשים: “הקמת היישובים החדשים יביאו לנגב עשרות אלפי תושבים איכותיים שיחזקו את דרום הארץ.” המגורשים הבדווים אינם ״איכותיים״ מספיק – לא בשביל חברי הקיבוץ ולא בשביל חברי הגרעין, המבצעים את אותו מעשה נישול תחת מטרייה אחת.

בפוליטיקה הישראלית מושגים כגון חלוציות, התיישבות ואיכות שמורים לקבוצות האשכנזיות, ופעמים רבות מהווים הצדקה חוקית ומוסרית להקצאת משאבים לא-שוויונית מצד המדינה. קיבוץ שובל וגרעין חירן הם דוגמאות לכך.

בינתיים בשטח, נשלחו הרבה שוטרים מזרחים לעשות את העבודה הרעה של הריסת בתיהם של תושבים ערבים-בדואים. יעקוב אבו-אלקיעאן נורה למוות במה שנראה כמו, לכל הפחות, ירי לא מוצדק והימנעות מכוונת מהצלת חייו בשעה שדימם למוות. אי אפשר לסמוך על מח”ש שתבדוק מה קרה שם באמת, אבל נכון לעכשיו ברור שהירי בוצע לפני שהאיץ ודרס למוות את השוטר ארז (עמדי) לוי.

בצל אותם אירועים, נכח המרכיב האתני גם בפיטוריה של השדרנית חן אלמליח מגלגל”צ, בעקבות דבריה הנחרצים נגד הריסת אום אל-חיראן. מותר לנחש שגם בגלי צה”ל וגלגל”צ עדיין לא חסרים מגישים ופרשנים שרואים את עצמם כאנשי שלום, דו-קיום ואפילו שמאל. כך, למשל, הסופר ניר ברעם, שמזוהה עם השמאל והמאבק “בזמנים האפלים” שמאפיינים את ההווה בארץ, עלה לשידור כ-12 שעות אחרי פיטוריה של אלמליח, במסגרת תוכנית משותפת עם יועז הנדל (“מצד שני”). מותר היה לצפות ממי שיוצא נגד “הזמנים האפלים” שלא לעלות לשידור אחרי שאלמליח פוטרה כך כלאחר יד, או לפחות להזכיר את דבר פיטוריה. אבל לא זה ולא זה.

הנה כי כן, הים אותו ים והשמאל אותו שמאל. בקיבוץ שובל רואים את ההרג וההרס באום אל-חיראן ועומדים מנגד, כאילו הדבר אינו נוגע אליהם, ושמאלנים ממלאים פיהם מים ופתאום לא שמים לב שהזמנים האפלים נמצאים בתחנת הרדיו שבה הם משדרים. השמאל אומר הכל נכון ונאור, אבל שותק ביחס להסללה במערכת החינוך, להטבות המס שנהנו מהן בקיבוצים, לחטיפות ילדים (מלבד קומץ שלא, מה שנקרא מעט מדי מאוחר מדי) ולהדרת התרבות המזרחית. סולידריות? סוציאליזם? שמאל? רק מתי ואיפה שנוח להם.