כפסע מאבדון, דרושה הבלגה

במהלך הלילה שבין שבת לראשון שיגרה איראן, בין אם משטחה ובין אם באמצעות שלוחותיה מעירק ומתימן, מעל 180 כטב”מים, כ-30 טילי שיוט ומעל 100 טילי קרקע-קרקע לעבר שטחי ישראל. בתגובתה זו יצרה איראן באבחה אחת סדר חדש במזרח התיכון. אם עד עכשיו הצליחה ישראל להכות באופן מדויק וממוקד את אויבתה משכבר הימים ובה בעת להלך על חבל דק ולשמר בזהירות את מאזן הכוחות האזורי, הרי שמעתה ואילך לא תוכל עוד לחסל ברחבי העולם את קציניה ומדעניה הבכירים של איראן מבלי שזו תגיב באופן ישיר – מה שהיה, כבר לא יהיה.

תגובתה הישירה וחסרת התקדים של איראן, מיותר לציין, הגיעה בעקבות חיסולו של הקצין האיראני הבכיר, חסן מהדווי, בשטחי הקונסוליה האיראנית שבדמשק. ואם עד עתה ניתן היה להעלות ספקולציות כאלו ואחרות, כעת ניתן לומר בבירור: גם אם חיסולו של מהדווי היה מוצדק מכל בחינה מבצעית שהיא, הרי שהעיתוי שבו בחרה ישראל להוציאו אל הפועל הוא בבחינת טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה שבעקבותיה פתחה ישראל במו ידיה חזית נוספת שמוקדם עוד לומר כיצד תצא ממנה – אם תצא.

“יירטנו. בלמנו. יחד ננצח”, מיהר נתניהו לשחרר הודעה לרשתות מיד עם תום המתקפה. אך גם נתניהו, גאון התקשורת, לא יכול כבר לכסות על אותה טעות אסטרטגית שהובילה לתגובה האיראנית; פרי תוצר תהליך קבלת החלטות לא ענייני וחסר אחריות של ממשלה מסוכנת, שבגללה אנו נמצאים כעת כפסע מאבדון. בעל הבית השתגע, ובשיגעונו בחר ביודעין להגיש את המדינה הזו במכירת חיסול על מגש של כסף, ובלבד שתימצא כל העת בעימות מתמשך ובלתי פוסק עם אויביה. בתוך כך, אפשרה הממשלה, ונתניהו בראשה, לחמאס לשנות את המשוואה בדרום, לחיזבאללה בצפון, וכעת לאיראן באופן ישיר; זו זיהתה את ההזדמנות וחיבקה אותה בשתי ידיים פשוט כי הבשילה העת והיא יכולה.

האם נתניהו, ללא ספק המרוויח העיקרי מעימות רב-חזיתי ומתמשך, זיהה כי המלחמה בדרום מגיעה אל סיומה הכואב והבלתי נמנע והבין שעליו לשמר את מצב העניינים המתוח? זה בהחלט הסבר אפשרי. אך כשמניחים אותו אל מול האלטרנטיבה – ראש ממשלה שיכול היה לעשות כל שביכולתו על מנת לשמור על ביטחונם האישי של אזרחי המדינה, להחזיר את החטופים במספר עסקאות אפשריות, לייצב את המתיחות בדרום ובצפון ולהשיב את הסדר על כנו, נראה שניתן כבר להחליף את סימני השאלה בסימן קריאה אדום ובוהק.

הממשלה הזו, בהנהגת נתניהו, לקחה מדינה שלמה כבת ערובה והיא עושה בה כרצונה. אין ביטחון. אין שלום. אין “ניצחון מוחלט”. אין עתיד ואין תקווה. לא תקומה ולא נעליים; רק שעיטה מתמשכת מדחי אל דחי עד לעצירה המוחלטת. סינוואר צריך רק לשבת עכשיו בחיבוק ידיים במנהרה ולראות כיצד חזונו בדבר התלכדות הזירות עד לכדי הסלמה אזורית כוללת קורם עור וגידים לנגד עיניו הרואות. רק שלמרבה הצער, אלו לא סתם סיסמאות – עכשיו זו כבר סכנה ברורה וממשית לקיומנו.

בעקבות המתקפה האיראנית מיהר גם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, להתייחס לאירועים: “הגנה מרשימה עד עתה”, צייץ בן גביר, “עכשיו חייבים התקפה מוחצת”. ואולם, על מנת לקטוע את הטירוף הזה ולנסות להציל את המעט שעוד ניתן, חייבים חברי הקבינט דווקא לעצור את ההידרדרות הזו עם איראן ולמנוע תגובה ישראלית בכל מחיר, בטרם יהיה מאוחר מדי. נכון, ישראל אפשרה עכשיו לאיראן למצב את עצמה בעמדה חדשה של כוח יחסי במזרח התיכון. אבל יש כאן מספיק בעיות גם ככה: יש מלחמה בעזה שבה הצבא עוד לא קרוב להשגת המטרות שהציב בתחילתה; יש חטופים שנמקים בשבי החמאס, רבים מהם כבר אינם בחיים; יש חזית בצפון עם החיזבאללה; יש מפונים שלא יודעים מתי ישובו לבתיהם וכמה זמן תוכל עוד המדינה לממן את פינוים; ויש פיגועים המתרחשים חדשות לבקרים. עימות חזיתי עם ראש התמנון האיראני איננו מן ההכרח, בוודאי לא בעת הזו. אחרת, אפשר באמת לחשב כבר את קיצו של המקום הזה לאחור.