לא לתוכנית החלוקה: בין דת ללאומיות בהר הבית

את הגל הנוכחי בעימות הישראלי-פלסטיני, אותו מנסים כעת המנהיגים משני הצדדים להשקיט, בוחנים בעיקר סביב השאלה כמו מה זה נראה: אינתיפאדה שלישית? מיני אינתיפאדה? לא אינתיפאדה? מנסים להבין להיכן נושבת הרוח ואת יחסי הכוחות בין שלל הגורמים שמרכיבים את הפסיפס המורכב של הסכסוך. בתוך סבך המשתנים, חשוב לשים את האצבע על אחת התופעות שתקפה הן בישראל והן בשטחים הכבושים, וקשורה לתמהיל בין דת ללאומיות. התמהיל הזה, חשוב לזכור, הוא שהצית את גל העימות הנוכחי. החלטתו של שר החקלאות אורי אריאל לעלות להר הבית ולקיים שם תפילה מעידה על הלך רוח שגובר בקרב חלקים מסוימים בציונות הדתית, ובעטיו הפן הלאומי מכפיף אליו את זה הדתי.

עלייתו של השר אריאל מסמנת תהליך שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, ובו האיסור ההלכתי על עליית יהודים להר הבית הולך ונשחק לטובת החשש הלאומי מפני אובדן הריבונות הישראלית במקום. מנגד, בצד הפלסטיני נראה כי ההזדהות עם המאבק הדתי של תושבי מזרח ירושלים נמהלת בתחושת התסכול הלאומית. תמונות העימותים בהר הבית שמגיעים גם לבתים חילוניים בגדה, ביפו, בנצרת, בגליל ובמשולש יוצרים שם הזדהות לא מבוטלת. אבו מאזן צוטט לאחרונה כמי שאמר: “מצדיע לכל טיפת דם שנשפכת למען ירושלים”. ההתכה בין הדת והלאומיות אינה הגורם היחיד המשותף לנו ולפלסטינים, והיא מייצרת מכנה משותף נוסף: הפחד מפני חלוקה.

בהקשר זה ראוי לתת את הדעת לקמפיין המלווה את גל העימות הנוכחי ברשתות החברתיות הערביות תחת ההאשטאג “(אל אקצא) לא יחולק” (‫#لن_يقسم‬). הכוונה היא לקבע את ההתנגדות הן לחלוקת זמני התפילה בין יהודים למוסלמים והן לחלוקת השטח במתחם הר הבית. ההאשטאג שנבחר מאלף משום שהוא חושף בפנינו את הפחד היסודי והמושרש בקרב שני העמים גם יחד מפני חלוקה.

כולנו זוכרים את הסיסמאות המלוות כמעט כל קמפיין של מערכת בחירות בישראל ומאיימות ב”נורא מכל”: חלוקת ירושלים. החל בסיסמה “פרס יחלק את ירושלים” בבחירות לכנסת ה-14 שסייעה לניצחונו של נתניהו, ועד לאמירתו המבולבלת של יו”ר האופוזיציה יצחק בוז׳י הרצוג בבחירות האחרונות: “אשמור על נתניהו מאוחדת” – משפט שהפך סמל לחולשתו בשמירה מפני חלוקה ותרם לכישלונו.

די מראשיתו מלווה את הסכסוך העקוב מדם בין ישראל לפלסטינים ההצעה לחלוקת הארץ. בעוד שהצעה זו נדמית בעיני רבים בישראל כפתרון שחדל להיות ריאלי, הרי שחלוקת ירושלים נתפסת בעיני מרבית הישראלים כבלתי לגיטימית בעליל. בקרב הפלסטינים החלוקה, שנדחתה על הסף בשנת 1947, הפכה במרוצת הזמן ללגיטימית בעיני לפחות חלק מהם – אך אתוס הצומוד לא נעלם. בעניין הר הבית, כפי שניתן לראות, רעיון החלוקה נתקל בהתנגדות חריפה ובנכונות למלחמת דמים. הפחד המשותף לשני העמים מפני חלוקתם של המקומות הקדושים משמש חומר בעירה בידי מנהיגים משני הצדדים. זהו פחד קל לתפעול, כי הוא נוגע בו בזמן בשורשי הזהות הפלסטינית והישראלית ומאיים לערער עליה. אבל באותה מידה הוא יכול לשמש כלי אפקטיבי ליצירת מכנה משותף ולא לזריעת אימה.

ההתנגדות המשותפת לחלוקת הר הבית יכולה להוות מנוף לקביעת הסדרים של שיתוף פעולה דתי וזניחת שאלת הריבונות. זוהי שעתם של אנשי הדת ולא הפוליטיקאים ליזום ולאפשר את שיתוף הפעולה הנחוץ בין יהודים למוסלמים, לפחות עד שהמשיח והמהדי יגיעו.