מלחמת הדיאדוכים הישראלית

המושג “דיאדוכים” (ביוונית) פירושו “בא אחרי, עוקב אחרי” דהיינו, היורשים. מלחמת הדיאדוכים ניטשה לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפני הספירה. כפי שרבים יודעים, אלכסנדר מוקדון כבש אימפריה עצומת ממדים שהקיפה את כל העולם העתיק של המזרח התיכון כולל אסיה הקטנה והגיעה עד לגבול הודו במזרח. לאחר מותו החל תהליך ארוך של חלוקת האימפריה בין מפקדי צבאו. במשך 40 שנה של מלחמות עקובות מדם האימפריה נקרעה לגזרים. העולם העתיק עוצב על ידי מלחמות ירושה אלה. לבטח היה זה גורלה של ארץ ישראל שהיתה חלק מהמאבק בין בית תלמי (מצרים) לבית סלאוקוס (הסלאוקים ממסופוטמיה).

זה ארבעים שנה אנו חווים את מלחמת הדיאדוכים על גווייתה של פריבילגיית האשכנזיות בישראל. המלחמה מתנהלת בין שלושה צדדים הדורשים זכות בכורה על זכות יתר זו.

יש את הדיאדוכים הראשונים – אלה שזכו לבכורה ושולטים באדמות של החברה הישראלית ודרך שליטה זו השיגו שליטה לא מבוטלת ברוב המוסדות המרכזיים של החברה הישראלית החל בצבא, דרך משרדי הממשלה הבכירים, ארגונים תעשייתיים, פיננסיים ואקדמיים מרכזיים וכמובן ראשי הבירוקרטיה הממשלתית.

קבוצת הדיאדוכים השנייה הופיעה עם מלחמת הכיבוש של שנת 1967 שיש המכנים אותה מלחמת ששת הימים. תהליך גיבושה של קבוצה זו החל להתרחש מיד עם המלחמה אך שורשיה נעוצים כבר במבנה הדו ראשי של ממשלות ישראל (יהודי ודמוקרטי) אשר חילקו את משרד החינוך לחינוך ממלכתי וממלכתי דתי. בתחילת דרכם היו תלמידי תורה ועבודה צנועים בדרישותיהם. הם רק רצו שליטה בחלק ממשרד החינוך ובילדיהם של העולים מארצות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה. אלה באמת הופקדו בידיהם להזנחה, הסללה והפקרה מושלמים.

עם מלחמת 1967 קבוצה זו עברה תזזית משיחית. כיבוש הגדה המערבית היווה הוכחה לצדקת דרכם וצו לפעולה מחודשת על מנת להגיע להגמוניה שלטונית ו”אידיאולוגית תרבותית”. הם עשו בדיוק את זאת. דרך תנועת התיישבות (ההתנחלות) בשטחים הכבושים והכרזתה של הסיסמה שארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל הופקדו בידיהם למשמרת נצח. עם ההתנחלות בשטחים הם החלו גם להתנחל בלבבות במאות גרעינים של תלמידי ישיבה הפזורים בכל היישובים (בעיקר מזרחים) בארץ ישראל.

קבוצת הדיאדוכים השלישית היא הקבוצה של לומדי תורה מהסניף החרדי של היהדות. לתלמידי תורה אלה ובעיקר למנהיגיהם הרבנים הדתיים החרדים התברר שישנם שני מקורות לעושר פיננסי ולכוח חברתי בישראל. הראשון הוא שליטה באדמה. השני הוא שליטה בדת. קבוצת הדיאדוכים השלישית – היהדות החרדית  – לסוגיה השונים הבינה שהיא חייבת לחצוב את עתידה דרך שליטה במוסדות הדת של המדינה היהודית והדמוקרטית.

קבוצת דיאדוכים זו התפלגה מהר מאוד בהתפלגות פנימית בין חרדים מזרחים וחרדים אשכנזים. המטרה של כל אחת מקבוצות חרדים אלה הייתה מאבק חסר פשרות על (גוויתה של) פריבילגיית האשכנזיות. הם בעיקר רצו לשמר את הסידור שבו הם מתפללים ומקבלים משכורת בעוד אחרים הולכים לצבא, מתים בשירות הצבאי ומשלמים מיסים בעבודה למדינה.

שלוש קבוצות הדיאדוכים נאבקות האחת ברעותה על הבכורה להיות מלכת הפריבילגיה של האשכנזיות. המאבק נטוש ברחובות הערים בישראל. בשנה האחרונה מאבק זה קיבל פנים חריפות ביותר. במיוחד לאור העובדה שהאויבים מחוץ לחברה הישראלית הבינו שמאבק זה מחליש את החברה הישראלית, ופתחו במתקפת פתע של רצח, אונס, חטיפה, שריפה ומלחמה.

ניתן לראות את הצדדים השונים של מלחמת הירושה בכל אחד מהמאבקים הקשים המתנהלים כיום בישראל. החל מחוק ההשתמטות שממשלת הימין על מלא מציעה בימים אלה לכנסת, דרך אי יכולת קבלת ההחלטות וחוסר ההכרעה במלחמת עזה של אוקטובר 2023 וכלה בהצעות חוקי תקציב המקדשים יעדים ניאו-ליברלים תומכי פריבילגיות נוראיים שמזניחים את העובדים והעבודה, את העניים והעניות, את החלשים והחלשות ומפקירים אותם לפראות המשתוללת של “השוק החופשי”.

מי נעדר? נעדרים כל היהודים החומים. כמובן שנעדרים גם הפלסטינים. בחברה היהודית ישראלית ליהודים חומים או למזרחים אין מקום של ממש. הם עדיין הקהל הגדול שיושב על הטריבונות ומריע על פי ההוראות של מנהלי המעברות. מנהלי המעברות הם היחידים שיכולים איכשהו לתבוע מקום ליד הדיאדוכים אך הם לא מסוגלים לכך משום שכוחם מותנה בכך שידכאו את יושבי היציעים והטריבונות ולעולם לא יהפכו לכוח חברתי דמוקרטי.

מנהלי המעברות שולטים ללא מיצרים בכל הערים והעיירות העוטפות את ישראל. עוטף עזה הוא רק משל (ושנינה) לתובנה זו. זהו שלטון אנטי-דמוקרטי, אלים ביעדיו ומפחיד בשיטותיו. מנהלי מעברות נוספים מנהלים את כל ועדי העובדים הגדולים בישראל. גם כאן המאבק הוא לעולם לא נגד ההון אלא כנגד העבודה. כך שיושבי ראש ועדים גדולים בישראל ממשיכים לנהל את המעברה למען ההון. הצד השלישי שמנהלי מעברות מזרחים נמצא בתחום הדתי. ישנם אלפי רבנים מזרחים שעברו הכשרה במוסדות הדת בישראל (רובם אשכנזיים). רבנים אלה, שישנם כאלה התולים בהם את תקוות המסורת והדרך האמצעית, הם למעשה רבנים-פקידים של משרדי הדתות בישראל. מרבנים שכאלה אף אחד לא ישמע קול מחאה ולבטח לא קולות של מרד. מעמד הרבנות הוא מעמד ריאקציוני של פקידות נרצעת.

לסיכום: מלחמות הדיאדוכים – על גווייתה של פריבילגיית האשכנזיות – נערכים בין שלושה צדדים בזהות האשכנזיות. הוותיקים שעדיין תובעים זכות ראשונים על חשבון מה שהם היו בעבר (חלוצים, סיירת-שייטת-טייסת וסתם יפי בלורית ותואר ודמגוגיה. הדתיים הלאומיים שהקימו לעצמם מדינה בשטחים הכבושים והיהודים החרדים שרוצים להפוך את ישראל למדינת שטעטל יהודי על מלא. מדינה שבה הם מתפרנסים מיהדותם ושולחים אחרים אל מותם.

מזרחים ממשיכים להיות לא רלוונטיים לפוליטיקה ולתרבות המתנהלת בישראל. מזרחים יושבו ביציע. הם תחת פיקודם של מנהלי מעברות שמכירים רק את שפת הכוח, הכסף והכבוד.

מזרחים ומזרחיות עדיין לא עושים היסטוריה בחברה הישראלית. הם עדיין מוגדרים על ידי עצמם כטעוני טיפוח. הטיפול של האשכנזיות הצליח מעל המשוער. אפילו מזרחים ומזרחיות מאמינים בו בכל לב. עובדה: הם בוחרים בממשלת הימין על מלא שהיא מקור גאוותם.