מספיק אחד לטנגו

תרגם מאנגלית: עמי אשר

נסי לחשוב על אחד מענקי האינטלקטואלים מבין יהודי ערב שבאמתחתם עשרות מאמרים וספרים על נושאים הקשורים להיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון שבו הם נולדו וחיו – דוגמת פרופ’ דוד ילין (1864-1941), מוּראד פרג (1866-1956), יוסף ברן מיוחס (1868-1942), אסתר אזהרי מויאל (1873-1948), אברהם אלמליח (1876-1967), פרופ’ אברהם שלום יהודה (1877-1951) או רבים אחרים. עתה נסי לדמיין מצב עניינים שבו אחד מהכותבים הללו היה פונה לכתוב ספר על תולדות קהילות יהדות אשכנז – במזרח ובמערב אירופה וגם בצפון אמריקה – במהלך 1,400 השנים האחרונות, וזאת מבלי להיות בקיא בלטינית, באנגלית, בצרפתית, או בגרמנית; כותרתו של הספר הזה הייתה זו: “באוהלי ישוע: תולדות היהודים בארצות הנצרות”.

שאלתי: היש סיכוי שהוצאות לאור אקדמיות – לדוגמה הוצאת ייל, שפרסמה את הספר “באוהלי ישמעאל: תולדות היהודים בארצות האסלאם” (שתורגם כעת לעברית) – היו שוקלות מלכתחילה את פרסומו של ספר כזה? האם אפשר לדמיין מצב שחוקרי יהדות אשכנז היו מסתכלים על הספר הזה בעין יפה או אולי מחשיבים אותו למקור מוסמך ומהימן בכל הנוגע לנושא ולהיסטוריה הללו? אלו היו מחשבותיי הראשונות לאחר שסיימתי לקרוא את ספרו השאפתני להדהים של הכותב הבריטי עתיר הספרים והמאמרים על אירופה, סר מרטין גילברט, ספר שמתיימר לסקור את תולדות היהודים ממרוקו ועד אפגניסטאן במשך לא פחות מ-1,400 שנים וזאת מבלי שגילברט ידע לקרוא ערבית, פרסית או טורקית עוסמאנית.

באופן די צפוי מתחיל ספרו של גילברט בהתנגשות האכזרית והנוראה בין יהודים למוסלמים בח’ייבר בשנת 628-29 לספירה הנוצרית. ספרו אז נמתח בענווה עד ל-22 בפברואר 2010 – “היום בו אשרה כנסת ישראל חוק המורה לממשלה [של נתניהו וליברמן] להגן על זכויות הפליטים היהודים מארצות ערב בכל שיחות שלום עתידיות; החוק הישראלי הראשון שהכיר באופן פורמאלי בכך שיהודי ערב הגיעו לישראל לא רק כדי להגשים שאיפות ציוניות, אלא גם כפליטים” (ע’ 334, מראי המקום מתייחסים כולם לגרסתו המקורית באנגלית של ספרו של גילברט).

העובדה שספרו של גילברט חסר כל איזון הן מבחינת מבנית והן מבחינה היסטורית-כרונולוגית אינה צריכה להפתיע אדם ו/או חווה. בעוד ש-126 עמודיו הראשונים של הספר מכסים, אף שהדבר נראה בלתי אפשרי, את תריסר המאות מאז ח’ייבר ועד המאה ה-19, 228 העמודים הבאים מתמקדים כולם במאה אחת באופן בלבד – המאה ה-20. בכוחו של חוסר איזון ענק זה ללמד קוראים שמנסים להיות הוגנים ונטולי משוא פנים מדוע מלכתחילה נכתב ספרו של גילברט. למרבה הכאב והצער, ספרו של גילברט לא נכתב מתוך התעניינות כנה ואמיתית בחוויותיהם ההיסטוריות של יהודי מערב אסיה וצפון אפריקה או מתוך התעניינות אותנטית בקיומם התרבותי ובגורלם הסוציו-פוליטי כיחידים ו/או כקהילות; המניע לכתיבת הספר קשור באופן פרוזאי לקמפיין והעוינות האנטי-פלסטינים הרגילים שמשרתים בעיקר את מטרותיו של הימין הישראלי.

גילברט אינו טיפש כרבים אחרים. במתק שפתיים ועטיפות צלופן המזכירות את אלו של השמאל של מפלגת העבודה, הוא משלב ומבריח לתוך הטקסט מסרים אנטי-ערבים שגרתיים. כך למשל, חרף העובדה שבכל ספריו וכתביו הרבים על צ’רצ’יל וההיסטוריה המודרנית של אירופה גילברט הוא היסטוריון פוזיטיביסטי, הוא איכשהו אינו מצליח להתגבר בספר זה על הפיתוי לייחס למוסלמים באופן טרנס-היסטורי סגולות על-זמניות מנותקות ממיקום או הקשר ספציפיים, או מאינדיבידואליות של מוסלמים כחברים פשוטים במין האנושי. כבר בעמודו השלישי של ספרו טוען גילברט שאפשר לחוש ב”הדים מודרניים של ח’ייבר” בקרב רבים מהבדואים בישראל.

העובדה שאדמתם של הבדואים הופקעה בשיטתיות מאז 1948 בידי מדינת ישראל שהכריזה על עצמה כיהודית, או העובדה שכפרים בדואים בלתי מוכרים נהרסים חזור ושנה (וזאת משום מה בניגוד מסוים למאחזים או התנחלויות של יהודים בגדה המערבית), מהווים עבור גילברט משתנים זניחים שחומקים איכשהו מתיאורו ומתשומת לבו הדקדקנית לכל פרט “אסלאמי”. בה בעת גילברט מיידע בהגינות את קוראותיו שעצם הרעיון לכתוב את ספרו הגה עבורו איל-התקשורת הקנדי-ציוני המנוח (איזי) אָסְפֶּר, מייסד תאגיד התקשורת הגלובאלי CanWest. בנוסף, הקרן וארגונו של אספר הם שקידמו את ספרו של גילברט אך זאת, גילברט מסביר, “בלי לדרוש שליטה עריכתית” (ע’ xiv).

נראה שבכוחם של שני ציטוטים, שניתן לשלבם אהדדי, להבהיר את התזה המרכזית שגילברט מקדם עבור הקוראים חסרי הזמן או תשומת הלב. הציטוט הראשון הוא כדלקמן:

בעוד שההנהגה הישראלית תמכה בפליטים היהודים מארצות האסלאם והפכה אותם לחלק שווה ובלתי נפרד מהחיים והחברה בישראל, אף מדינה ערבית לא ניסתה לשלב את הפליטים הערבים הפלסטינים במולדתם החדשה. תחת זאת הושארו הערבים הפלסטינים במחנות פליטים שממוקמים על שטח ערבי עצמאי בעוד שהם מתוחזקים ע”י סוכנות או”ם שהוקמה אך ורק עבור הפליטים הפלסטינים (אונר”א). סוכנות מעין זו לא הוקמה בעבור הפליטים היהודים מארצות האסלאם. (ע’ 313)

הוגן בנקודה זו לציין שלא זכור לי שמתרגמת ספרו של גילברט לעברית – הלא היא הפליטה נטולת התודעה או המחויבות הציונית לבנה זמיר – נטלה אי פעם חלק פוזיטיבי ואקטיבי כלשהו באיזשהו מאבק מזרחי בתוך ישראל מאז 1956 ועד היום בבוקר. כך או אחרת, הציטוט השני, והמשלים את הראשון לעיל, הוא זה:

יכולתו של העולם הערבי לקלוט את אוכלוסיית הפליטים הפלשתינאים התגברה בזכות הגירתם לישראל [לאחר 1949] של יהודי עיראק, סוריה, מצרים, תימן ומדינות ערביות אחרות, אשר הותירו מאחוריהם בתים, נכסים ומקומות עבודה, ואשר התקבלו בישראל בזרועות פתוחות, בלי זעקות-שבר או התנפלות על סיוע בינלאומי. כלום לא היה זה אך טבעי שמדינות ערב […] יקלטו מספר דומה של [פלשתינאים] בני עמן? המהפכות הלאומיות במזרח התיכון חוללו תנועת אוכלוסין דו-סיטרית של יהודים ממדינות ערב לישראל ושל ערבים מישראל לשטחים ערביים. ההבדל המכריע הוא שישראל עשתה את המאמץ הנדרש והקריבה את הקורבנות הנדרשים לשילובם של תושביה החדשים בתוכה, בעוד ששלטונות ערב הכשילו במתכוון כל השתלבות של פלשתינאים בשטחים שתחת מרותם. (ע’ 179)

אודה ואתוודה מיד: רק אחת משתי הציטטות לעיל מקורה בספרו של גילברט הנסקר כאן. האחרת נכתבה ב-1955 בידי בריטי ידוע לפחות כמו גילברט, גם אם מבוגר ממנו בעשרים שנה, ששמו הוא אבא אבן, במאמרו “The Arab Refugees: A Record of Obstruction”, שפורסם ב-1958 בשנית בספרו “Voice of Israel”. אני משאיר לקוראות ולקוראים כאן להחליט בעצמן/ם איזו ציטטה מבין השתיים נלקחה מספרו של גילברט ואיזו מהן מספרו של אבן. בעשותם זאת יכולים הקוראים גם לנסות ולהכריע האם שאלה זו באמת חשובה, בהינתן תוכנם המהותי של שני הטיעונים שלמעלה מ-50 שנה מפרידים ביניהם.

גילברט שב וממחזר בספרו את התזות הישראליות הידועות ש”חילופי אוכלוסין” התרחשו בין הפלסטינים לבין יהודי אסיה ואפריקה; שמזרחי ישראל הם פליטים ממש ממש כמו הפליטים הפלסטינים; ושהאחריות לכל שאירע מוטלת באופן ברור ומובהק על כתפיה של מה שגילברט מכנה “הפוליטיקה המוסלמית”. בעשותו את כל אלה גילברט אינו שוקל משתנים נוספים שאולי גם להם הייתה השפעה. מספר דוגמאות קצרות: 1. השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של “שלילת הגלות” ו”חיסול הגלות” שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות; 2. הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל”קיבוץ גלויות”; 3. המחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר; או 4. הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

במלים אחרות, אם נאמין לגילברט, אזי כל המשתנים הקשורים לאידאולוגיה הציונית ולמעש הציוני-האמפירי לא מילאו תפקיד כלשהו בעקירה של יהודים מ”ארצות האסלאם”. כשמדובר בפוליטיקה מוסלמית/ערבית, אין כנראה צורך ליותר מאדם וירטואוז אחד בכדי לרקוד טנגו. קו המחשבה שמקדם גילברט בספרו מעורר תמיהה מסוימת בהינתן העובדה שבספר אחר שפרסם ב-1998 תחת הכותרת “Israel: A History”, הוא הסביר כך:

בעקבות משא ומתן חשאי שהתנהל בבגדד עם ראש ממשלתה של עיראק באותו הזמן, תואופיק א-סוויידי, הצליחו [השליחים הציונים שלמה] הלל ו[מרדכי] בן-פורת להביא – תמורת תשלום סכום נכבד במזומן – להעברתו של חוק שהתיר ליהודי עיראק להגר לישראל. הצעת החוק הזו הובאה בפני הפרלמנט העיראקי ב-5 ביוני 1950. (ע’ 167)

לבסוף, אך הוגן הוא להוסיף שבין פרסום ספרו זה של גילברט ב-1998 לבין פרסומו של האחרון ב-2010 שעתה גם תורגם לעברית, גילברט גם הצליח למצוא זמן, נכונות ואנרגיה להצטרף לוועד הבינלאומי המייעץ של העמותה NGO Monitor בראשותו של המוקיון האמריקאי ג’רלד סטיינברג. ברוח “אם תרצו” ו”קמפוס ווטש” מנהלת עמותה זו מעקב אחר כל ארגון, אדם וחפץ שזז תחת השמיים למעט מתנחלים, אינדיבידואלים וארגונים שפעולתם מכוונת כולה לחתירה תחת אמנת ז‘נבה הרביעית שנחתמה בעקבות הג‘נוסייד השואתי של יהודי אירופה, צוענים, הומואים ולסביות, שמאלנים סתם, ועוד. עמותת NGO Monitor גם פועלת לריסוקו והעברתו מהעולם של החוק הבינלאומי לזכויות אדם.

ואחרי כל אלו אנו צריכים להאמין שלגילברט אכפת מיהודי האסלאם או ממזרחים.