״אתם לא פה ולא יודעים״: על החיים ברילוקיישן

לאחרונה, כידוע, השיח על הגירה מישראל התעצם, ואנשים מצהירים שהם רוצים לעזוב ולהשאיר את כל הצרות מאחור. אבל האמת היא שכשחיים בחוץ מה שקורה במולדת משפיע עליך, אי אפשר לברוח מזה. גם מעבר לים לא נשארים אדישים למה שקורה במולדת ואי אפשר להרגיש אותן שייכות ומעורבות באף מדינה אחרת, לא באותה מידה. עזיבה בתחושה שמישהו מחכה לנו, או שרילוקיישן ישכיח מאתנו את הצרות, מייצרת סיכון גבוה לאכזבה קשה. החיים מאתגרים גם בחוץ ואת סדר העדיפויות הזה, גם אם לעולם לא תחזרו, כנראה תגלגלו ותבחנו שוב מדי פעם. במיוחד משום שאחרי כמה שנים, אם לא חודשים, האופוריה של ״ברחתי, איזה מזל״ שוככת.

שיחות שלי עם ישראלים שחיים בישראל נגמרות לאחרונה מאוד מהר. להרגשתי הם מעוניינים לדבר על מה שהם חווים, אבל לא רוצים לשמוע מה קורה במקומות אחרים בעולם. למשל, שמדובר בתהליך פוליטי גלובלי במובנים רבים ואיך הוא מורגש במקומות שאינם ישראל. כל דבר מתקבל בביטול כי ״כאן בישראל יותר גרוע״. אני מוצאת את עצמי פתאום בעמדה מוזרה, שבה אני אמורה לחוש רחמים ולהסכים, אבל אני יודעת שבמקומות רבים מורגש ייאוש לנוכח המצב הפוליטי. התחושה הזו התחזקה מאז הקורונה, אז הקצינו הרבה תהליכים פוליטיים שהתבשלו קודם לכן. כשגרנו בצרפת וקצת באנגליה הרגשנו בשיחות עם אנשים שיש תחושות זהות של איבוד אמון בשלטונות. בין היתר לנוכח ההתעלמות מהשכבות החלשות, פגיעה בקהילתיות, טיפוח מנהיגות עם סטנדרטים פגומים, התגברות של אלימות גזענית ועוד. אפשר לראות את זה ואת הפחד מהעתיד לבוא גם בייצוגים טלוויזיוניים עכשוויים. למשל, ״השנים״ הבריטית, ״הדיפלומטית״ האמריקאית, וגם ״עיקרון הייצוג״ ו״עושים צחוק״ הצרפתיות.

בעיניי, דווקא המבט החוצה אל המתרחש בעולם יכול לעזור. והנה, רק אתמול דווח שארגוני מחאה בפולין, בישראל ובהונגריה משלבים ידיים במאבק להגנה על הדמוקרטיה. אבל התחושה היא ששיח על המורכבויות בעולם מתקבל פעמים רבות בכעס או בזלזול. אלא אם זה משרת לצורך השוואה, שמטרתה לחזק השקפה מסוימת. יש עדיין תפיסה מאוד מוגבלת ודיכוטומית בישראל לגבי הגירה, שעדיין נשענת במידה רבה על האמונה המיושנת שלפיה מי שעוזב נוטש או חי את החלום או שניהם גם יחד, זאת בעוד שברוב העולם הגירה היא דבר טבעי הרבה יותר. כשאת חיה מחוץ לישראל, זה כמעט בלתי אפשרי להסתכל באותה זווית צרה על המקום שאת מגיעה ממנו ומה שמתחולל בו. מבחוץ רואים באופן ברור יותר את הכשלים ואת היתרונות, במיוחד אם הפכת לחלק ממקום או מקומות אחרים. היכולת לראות נכוחה מתעצמת כאשר חיים עם בני.ות זוג לא ישראלים.ות.

גם עם אנשים שלא רוצים לעזוב קשה לי לדבר היום. הם לא רואים בעזיבה אופציה ולכן דווקא ביקורת על ישראל, ביחס למדינות אחרות, מכעיסה אותם. זו תחושה קשה, שלא נשאר מקום לשיח, כמעט לא משנה מה תגידי, גם אם אנחנו נגד אותם הדברים שקורים עכשיו. וכל כך הרבה קורה עכשיו. רבים סיפרו לי שהם נלחמים.ות להישאר במשפחה או לשמר קשרים בין אישיים אחרים. אחרים מדווחים על קטבים ומריבות. גם אצלי בסביבה הם קיימים, יש מי שתומכים בממשלה, מי שבעד ההפגנות נגדה ומי שלא תומכים בממשלה בשום אופן, אבל לא מרגישים בנוח עם הזרם המרכזי בהפגנה. גם שיחות עם מי שכמוני מתנגדים למצב זו בעיה. למשל, כשאני מנסה לשאול את מי שהולכים להפגין למה הז’רגון הצבאי שולט, נובחים עליי. כשמישהי מביעה דעה על המפגן של הנשים עם הגלימות האדומות, תוקפים אותה. כשמישהו מודה בפומבי שהוא לא הולך להפגנה, כמעט יורים בו. והרבה פעמים, לא משנה מאיזה צד, בגלל שאני לא בארץ, לא משנה באיזו דעה מחזיק.ה בן או בת השיח, השורה התחתונה היא – את לא קשורה לזה, את לא פה, את לא יודעת ואין לך זכות להביע דעה.

בישראל תמיד משהו חייב להידחות לאחרי המלחמה, לאחרי ההפגנה, למתי שתהיה דמוקרטיה. אם חס וחלילה נדע משהו, עוד נבין שאנחנו לא הכי מסכנים בעולם, וגם לא מצויים במרכזו. כל זה משאיר הרבה מאיתנו במקום לא ברור מבחינת מה שקורה. יש לי חברות בישראל שלא מפגינות, והכעיס אותי כשנתקלתי לאחרונה בתכנים של עיתונאים ישראלים נגד מי שלא מפגינים. לפעמים מדובר בהתבטאויות קיצוניות ממש, במיוחד כשזה בפייסבוק. הציפייה הזו והאמירות האלה, אפילו בעיתונות או מצד עיתונאים, הן חתיכת פרדוקס משונה. אמור להיות ברור שקיימות בישראל שלל אוכלוסיות, ושהציפייה הזו מנותקת לגמרי. הכל מגויס ולא נשאר אוויר לחשוב. לא משנה מאיזה כיוון, ישראל נלחמת להישאר קולקטיב, תמיד. היא לא משאירה לך מקום להיות אינדיבידואל, ומצד שני אין בה קהילתיות מספקת והיא קפיטליסטית להחריד. ואם את.ה לא חלק יורקים אותך מכל המדרגות. רבים.ות לא מרגישים.ות בנוח עם האופי של ההפגנות, עם התלבושות והדגלים בה, עם מובילים צווחניים אוחזי דגל על במות. עם כמויות הדגלים האינסופיות. אותי גם שיגע איך בכל פעם שמשווים לצרפת, להיסטוריה או להפגנות בה, זה באופן מאוד חלקי ומעוות. למעשה, יש לומר, שבהרבה מובנים אנחנו לא עד כדי כך שונים מהם, יש קווי דמיון, וזו לא בהכרח מחמאה.

אז כשאין לך תחושה של מה להפסיד, יותר קל להחליט לעזוב. את לא חוששת מה יהיה עם העבודה והשפה והילד והעזרה של ההורים, את טסה משם. אחר כך את מבינה למה נכנסת ומחליטה, אם להמשיך להתמודד או לחזור. ויש הרבה שחוזרים, דווקא היום בתקופה הזו, ולא מדברים על זה. אני מתנחמת בעובדה שעולים בתוך כל זה קולות מיעוטים שהיו מושתקים מתמיד. יש עוד מקום רב להתרחב במובן הזה, לשמוע עוד קולות. ושיעשו את זה איך שמתאים להם, זה לא חייב להיות ברחובות. הרבה גופים לא מתפקדים בישראל, גופים שאמורים לתת עזרה ובמקום זאת בהרבה מקרים רומסים את האזרחים. כשחווים את זה מקרוב מאד קשה לקחת ברצינות ובלי התקוממות את כמות האזרחים, שהחליטו שהגיעו מים עד נפש ושיש לצאת לרחובות לדרוש שינוי. צריך להבין את זה, ולא להגיד רק ״אם תהיה דיקטטורה, יהיה להם יותר רע״. לי מוזר נורא כשישראלים עם סטטוס שבחיים לא היה לי, פתאום פונים אליי לשאול איך עוזבים ולאן כדאי ועוד. אני עזבתי כדי להינצל מהמעגל הבלתי אפשרי שנכנסתי אליו, וזו הייתה החלטה די מהירה. הרגשתי שבישראל לא נשאר לי כלום. הרבה דברים השתנו בתפיסה שלי מאז. ועדיין אני זוכרת היטב כמה עברתי בישראל, ושהיא מדינה שדורשת המון ונותנת מעט מאוד. אין לי מושג מה זה להגר ממקום מסודר, יציב ועם תמיכה כלכלית.

בינתיים, אני מעדיפה לא להיות חלק מהשיח האטום בישראל, לא מוצאת עצמי בו. מעדיפה לפגוש ולדבר עם אנשים מאזורים ומדינות ושטחים שבחיים לא הייתי פוגשת שם. האוויר לנשימה של החיים מחוץ לישראל הוא בעיקר המפגשים שההגירה מאפשרת ושהם בלתי אפשריים בישראל. לא הארכיטקטורה של אוסמן ולא הביג בן, זה לא מחזיק עם השנים. בחוץ זוכים להבנה, שהעולם לא סובב סביב ישראל, שאנחנו לא הכי חשובים וגם לא הכי מסכנים, הרבה משתנה בעקבות זה. הגירה היא לא רילוקיישן מצוחצח, ובכלל היה די נחמד אם ישראלים ישקלו לעבור גם למדינות פחות לבנות ועשירות, שכלפיהן הם מחזיקים בהערצה עיוורת. מדינות שלא בהכרח מחמיאות לנו לאגו ולתחושת הדימוי העצמי, אבל מלמדות אותנו לפעמים יותר. הרי אחרת החלום הזה, שכולם אומרים לך שאת חיה, היה גם לעבור גם למדינות הבלקן או לאסיה, למשל.

לפעמים אני תוהה, האם באמת ייתכן שאנחנו חיים עדיין בעידן שבו ישראלים שחיים בחוץ מואשמים בכך שאינם מבינים מה קורה ולא אמורים להביע דעה? הרבה מהגרים חיים את ישראל מרחוק אפילו יותר מאשר את המדינה שאליה היגרו. לא רק בכך שהם מחפשים את הקהילה שם, אלא ממש דרך הפייסבוק והביקורים ואפילו במיעוט זיקה מהותי לסביבה החדשה שלהם. ככה שאי אפשר באמת לומר עוד ״אתם לא פה ולא יודעים״. אם זה באמת היה תקף אי פעם. ומעבר לכל זה, לישראלים בחו״ל לא פעם יש נקודות מבט נוספות, והיה נהדר אם השיח היה מתפתח. ועוד יותר נפלא אם הם גם יכלו להצביע מרחוק. נו, כמו הצרפתים, למשל.