חופש הביטוי ב"ידיעות אחרונות"

העיתונאית ענת באלינט כותבת הבוקר על פיטוריו של מירון רפפורט, כתב ועורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", על ידי העורך הראשי של העיתון – משה ורדי.

מירון רפפורט לא פיברק ידיעה, לא התרשל בעבודתו ולא הואשם בהאזנת סתר. חטאו הנורא של מירון רפפורט, ששימש עורך החלק החדשותי ביום שלישי שעבר, היה מתן הכותרת "שרון לא דיבר אמת" למאמרו של מרדכי גילת. 

בעקבות דו"ח מבקר המדינה, קבע מרדכי גילת במאמרו כי המסקנה המתבקשת מדברי  המבקר שכתב "מסקנתי הברורה והחד משמעית היא כי יש לדחות את טענות ראש הממשלה אחת לאחת" ,היא כי "שרון לא אמר אמת" . רפפורט על דעתו של גילת העניק למאמר את הכותרת הזו. ביום ראשון האחרון פוטר רפפורט על ידי ורדי.

רפפורט עיתונאי ותיק ומוכשר, שגם תרגם כמה יצירות מופת מאיטלקית לעברית, אחראי לכמה מהתחקירים החשובים ביותר שנעשו בעיתונות הישראלית על הפרת זכויות אדם. בין היתר,  תחקיר על סחר עובדים סיניים באמצעות חברות כוח אדם, חשיפת משמעותה ההרסנית והפוליטית של גדר ההפרדה ועקירת עצי זית של פלסטינים על ידי המתנחלים ומכירתם בישראל. על כתבה זו, כפי שמדווחת ענת באלינט, זכה רפפורט יחד עם אורון מאירי ודני אדינו אבבה בפרס נאפולי הבינלאומי לעיתונות.

נראה שלמשה ורדי, עורך עיתון שהשקפת העולם העיתונאית מאופיינית במתן כותרות ענק ונטייה להצהבת העיתון מצד אחד, והקפדה שלא להרגיז את קוראי העיתון מצד שני, נמאס מהעיתונאי "השמאלני" שעוד עלול להבריח את קוראי "ידיעות"  ל"מעריב" – עיתון שמאז מינויו של דנקנר לעורך ראשי אימץ את הקו הפטריוטי של בטאון המתנחלים "נקודה".

ורדי, צריך להזכיר, גם ביטל לפני מספר חודשים את מדורו של מרדכי גילת ב"מוסף השבת" של יום שישי, בכיר ב"ידיעות אחרונות" הסביר אז, שלא לציטוט, שפרסום המדור התחקירי של גילת פוגע בהכנסות של העיתון.

מעניין יהיה לראות עתה את תגובותיהם של "בכירי העיתונות הישראלית" לפגיעה בוטה ופוליטית כל כך בחבר למקצוע, בעיתונאי מקצועי ובחופש הביטוי בעיתון. מה יאמרו נחום ברנע, מרדכי גילת, עופר שלח סימה קדמון ואחרים?

ניסיון העבר אינו מבטיח רבות, נחום ברנע, מוטי גילת ואחרים לא גילו עמדה אמיצה במיוחד כאשר למרות התנגדותם העזה פיטר הבעלים נוני מוזס את העורך הקודם של העיתון, אילון שלו והחליפו בעורך המורשע משה ורדי. 

העיתונאים בישראל, מלבד מספר "כוכבי תקשורת", שהאתיקה של חלק גדול מהם אינה עולה על זו של סוכני ביטוח, הם קבוצה עובדים חלשה, חסרת השפעה שרובה המכריע מועסק בתנאי עבודה ירודים עם סל זכויות מצומק.

בעקבות תרומתו של אביר חופש הביטוי עמוס שוקן שנלחם בעבודה מאורגנת והסכמים קיבוציים בעיתונות,  כוח המיקוח המקצועי והכלכלי של העיתונאים מול םמעסיק הפך אפסי. מספר מקומות העבודה מצומצם מאד ותמיד יימצא מישהו שיהיה מוכן לעשות את העבודה בשכר רעב.

לכן "שוק התקשורת" הישראלי הוא גן עדן לעורכים חסרי חוט שידרה כמשה ורדי, ולבעלים שמחויבותם היחידה לעיתונים שבבעלותם היא הרווח הכספי ושמירה על יחסים טובים עם השלטון.