חינוך - מכונת השכפול המעמדית (חינוך 5)

יוסי יונה

פעם דיברו על קפיטליזם עם פנים אנושיות. למרות שכמו כל קפיטליזם אחר, גם קפיטליזם זה חייב בעיקרון תחרות חופשית וגמול שמשתנה על-פי התרומה אישית, הוא נבדל מהם בכך שהוא היה בעד רשת ביטחון כלכלית המבטיחה רמת חיים סבירה, קפיטליזם זה היה גם בעד מתן תנאים המאפשרים לכולם להתחרות באופן הוגן על שלל ההזדמנויות בשוק העבודה ועל התגמולים החומריים הנלווים להם. מטבע הדברים לחינוך נועד תפקיד מרכזי בסוג זה של קפיטליזם, משום שלכאורה הוא היה מופקד על פיתוח היכולת והמיומנויות של הילדים המאפשרים להם תחרות הוגנת בשוק העבודה. בהנחה שבאמת קיים שוויון הזדמנויות בחינוך בחברה קפיטליסטית, אז מצדדי הקפיטליזם יכלו להגיד "נכון שאין שוויון בחברה, אבל לפחות לכולם ניתנה הזדמנות שווה להתברג כמה שיותר גבוה בחברה הבלתי שוויונית". נו, יש להודות שגם זה הוא סוג של שוויון.

באיזה מידה יושם הקפיטליזם מהסוג הזה? באיזה מידה ניתנה באמת הזדמנות שווה לכל הילדים בבית-הספר, שאמור לפעול כזירה שבה הזאטוטים הופכים לגלדיאטורים שלוחמים זה בזה על הישגים לימודיים? התשובות לשאלות אלו תלויות במה כוללים בהגדרתו של הקפיטליזם בעל החזות האנושית. אם בהגדרה זו כוללים, לדוגמא, את ההסדר החברתי-כלכלי שרווח במדינות סקנדינביה הרי שאז לקפיטליזם היו באמת פנים אנושיות. מדיניות הרווחה הנדיבה שהונהגה במדינות או (וכן במדינות אירופאיות אחרות) שיחררה את היחיד מדאגה בסיסית לקיומו ואפשרה על-ידי כך להפוך את החינוך לפעילות שאינה כפופה באופן חד-משמעי לשיקולי פרנסה. תארו לכם, זו היא גירסה סקנדינבית של האידיאל החרדי: "לימוד לשם שמיים".

בכל אופן, אם כוללים, לחלופין, בהגדרה של הקפיטליזם בעל הפנים האנושיות את ההסדר החברתי-כלכלי הרווח בארה"ב הרי שלקפיטליזם הזה היו פנים מאוד מרושעות. (אל לנו לשכוח: גם פנים מרושעות הם פנים אנושיות.) בארץ ההזדמנויות הבלתי-מוגבלות נקבעים מבעוד מועד סיכויי החיים של הילדים – לשבט או לחסד  – עוד בטרם נולדו. למרות ששיעור הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות בארה"ב הוא מהגבוהים בעולם, הרי שמערכת ההשכלה שם, כמו החברה כולה, מרובדת באופן די נוקשה.

ומה בדבר אופיו של ההסדר החברתי-כלכלי שהיה נהוג עד לא מכבר בישראל? ובכן, הוא היה משהו באמצע – לא זה ולא זה. שירותי הרווחה שהיו מונהגים בישראל נפלו הרבה ברמתם מהסטנדארט האירופאי אבל הם אפשרו קיום בכבוד. תחום החינוך היה בעייתי יותר. בעוד שמערכת החינוך סיפקה שירותי חינוך לכולם ברמה סבירה, הוא קיימה מנגנוני הכוונה והסללה שקבעו מבעוד מועדי את סיכויי החיים של הילדים על בסיס לאומי, עדתי ומיני. בהיקשר זה יש לציין שאחד מהישגיה הבולטים והמפוקפקים ביותר של מערכת החינוך הישראלית היה יצירתו של מעמד פועלים על בסיס אתני.

אבל נראה שמה שקרה בעבר הוא כאין וכאפס למה שהולך לקרות בעתיד. מדוע? משום שלקפיטליסטים נמאס מהפנים האנושיות שהם נאלצו לעטות על פניהם. למה? אולי משום שהם חושבים שהיום אין עומד למולם שום גורם היכול לאיים על מעמדם הדומיננטי במדינות השונות. קריסת הקומוניזם ותהליכי הגלובליזציה מאפשרים לסוכני הקפיטליזם להציגו כדת אוניברסלית. וכמו כל דת, הוא גובה קורבנות רבים, וכמו כל דת, הוא מציע צידוק הדין במקום פתרונות. 

וכשנמאס לקפיטליזם ממסכתו האנושית אז הוא באמת מתפרע. הקיצוצים הדרסטיים בתקציבי הרווחה והשינויים המבניים ביחסי חברה וכלכלה שהולכים ומתמסדים בישראל הם הביטוי המובהק שלו במחוזותינו. התוצאה של קיצוצים אלה היא שלא בלבד שיותר יותר אנשים יצטרפו למעגלי העוני אלא שגם התקווה הקלושה שהחינוך יוכל לחלץ אותם ואת ילדיהם ממעגלי העוני מתפוגגת. החינוך – או לפחות החינוך האיכותי – הופך להיות נחלתם של מעטים בלבד – כמו שהיה פעם ולא לפני זמן רב. כלומר, רבים תופסים את החינוך הציבורי כמשהו מובן מאליו. אבל הוא לא. יש לזכור שגילו של החינוך הציבורי הוא בין 200 ל 250 שנה. זהו פרק זמן קצר יחסית בהיסטוריה האנושית. השילוב של המהפכה התעשייתית וצמיחת הלאומיות הביאו להתפתחותו. עד להתפתחויות היסטוריות אלו היו אלה רק בני (ופחות בנות) האצולה שזכו לחינוך, וגם  זה היה על-פי רוב במסגרות פרטיות. במידה רבה, אם כן, ניתן לראות במאתיים וחמישים השנים האחרונות כמעין תור הזהב של החינוך הציבורי. נדמה שעכשיו אנו חוזים בקיצה של תקופה ועומדים על סיפו של עידן חדש. אט-אט – בעקבות הקיצוצים הדרסטיים בתקציבי החינוך, הביזור, וההפרטה –  הופך החינוך (האיכותי) שוב לנחלתם של מתי מעט. כאשר זה קורה, התקווה שהחינוך יוכל לתפקד כמנגנון לניעות חברתית מתפוגגת. להיפך, אנו נכסים לעידן שבו החינוך מתפקד ביתר שאת כמנגנון לשימור היתרונות הכלכליים של קבוצת מיעוט ולשכפול הריבוד המעמדי, האתני, הלאומי הולך ומתעצם. 

אם כן, לאחר שהתלמידים יקדמו את פניה של המורה בשנת הלימודים הקרבה בעמידה היא יכולה לומר להם – כמחווה של כבוד הדדי – מה בית הספר יכול להציע להם. היא יכולה לומר להם – על סמך נתונים אודות הכנסת הוריהם, מגוריהם, ארץ מוצאם, לאומיותם, מינם והסטטוס האזרחי של הוריהם (האם הם אזרחים מן השורה או מהגרי עבודה?) – מהם סיכויי החיים שלהם בחברה שבה הקפיטליזם אינו מתיימר עוד לעטות פנים אנושיות.

ד"ר יוסי יונה מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.