מדוע טועה אדוארד סעיד והיכן טעה אריק הובסבאום

יוסי דהאן

שני מאמרי ביקורת של כריסטופר היצ`נס (Hitchens), עיתונאי בריטי שמאלי פורה ביותר וחובב התכתשויות. באחד מספריו קרא היצ`נס להעמיד לדין את קיסינג`ר  על פשעי מלחמה, ובספר אחר טען כי דימוייה  של האם תרזה כמופת מוסרי – אשה שהקדישה את חייה לסייע לעניי העולם אינו אלא תרמית. היצ`נס הפך לאחרונה ל"שמאלני שהתפכח" , צידד בהדחתו של קלינטון ותמך ביציאת ארצות הברית למלחמה בעירק.

היצ`נס יוצא בביקורת נגד העמדה אותה נוקט אדוארד סעיד בהקדמה החדשה לספרו "אוריינטליזם" (ראו המלצות ספרים) וכן כותב ביקורת מעניינת על ההיסטוריון הבריטי השמאלי החשוב אריק הובסבאום שתמך במשך שנים רבות במשטר הקומוניסטי. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יעקב בן-שמש

    סוגיית ה"אדוארד סעיד – בעד או נגד?", שהיא כמובן רחבה הרבה יותר מעניינו של סעיד האיש ותורתו, מטרידה אותי לא מעט בימים אלה ואני תוהה מה אחרים חושבים בענין.

    מצד אחד, מובן מאליו שהרבה מאד מהביקורת על העולם הערבי (כמו גם השימוש בביטוי הכוללני "העולם הערבי") היא "אוריינטליסטית" – דהיינו, מקורה בסטראוטיפים ודיעות קדומות והיא משמשת כתירוץ לשימוש בכוח לקידום אינטרסים כלכליים, דתיים, ופוליטיים של המערב (ובימים אלה מדובר בעיקר בארה"ב).

    מצד שני, הרבה מהביקורת על המתרחש בעולם הערבי נשמעת נכונה ומוצדקת. בעיקר מדובר באי כיבוד חירויות פוליטיות בסיסיות כגון חופש הביקורת והביטוי, היעדרם של משטרים נבחרים, והפרות של זכויות אדם ושל השוויון בין המינים. פגמים אלה פוגעים בראש ובראשונה באזרחיהן של המדינות הערביות עצמן, אך יש להן גם השלכות גלובליות לא מבוטלות.

    ואני תוהה: האם הביקורת היא בהכרח "אימפריאליסטית?" אני לא בטוח. כסוציאל דמוקרטים, איננו רשאים לומר שדמוקרטיה, שוויון, וחירויות בסיסיות מהווים ערכים חשובים רק עבורנו. האין אלה ערכים אוניברסליים? ואם הביקורת היא מוצדקת, האם "המערב" אחראי (או, בהקשר שלנו, האם הכיבוש אשם)? האם גישה מעין זו אינה בעצמה חוטאת בפטרנליזם? ואם חלק מהאשמה לפחות מוטל על המשטרים הערבים, כמה מהאשמה? מה אנו יכולים לעשות על מנת לסייע בפתרון הבעיות? האם, למשל, התערבות בינלאומית (הפלישה לעיראק, או הלחץ על הרשות הפלסטינית להחליף את הנהגתה) הם בהכרח לא מוצדקים? או אולי הם יכולים להיות מוצדקים תיאורטית, אך הם אינם מוצדקים בפועל? ואם כך, למה?

    אני מניח שהתשובות לתהיות היא "איפהשהו באמצע", אך כל זה נראה לי די מבלבל…

  2. איתי

    יש לשאול, לאיזו תכלית משמשת הביקורת על העולם הערבי. המלחמה בעיראק היא דוגמה מצויינת לכך. כאחד שהשתתף בהפגנות נגד המלחמה בעיראק, אני יכול להעיד שרבים הרגישו חוסר נוחות בעמדה שנקטו, מאחר שקשה היה להפריד בין ההתנגדות למלחמה, ובין התמיכה בשלטונו של סדאם חוסיין. ברור שאיש לא חשב שסדאם חוסיין הוא המנהיג הראוי לעיראקים, אבל ההתנגדות היתה לשימוש בכוח נגד עיראק, מצד ארה"ב שיכולה לאכוף את רצונה ללא תלות בצידוקים ותמיכה עולמית.
    אני מנסה להגיד, שיש להבהיר היטב, כאשר מדברים על העולם הערבי, שלמרות כל הביקורת, אין לשום אומה חיצונית זכות לפגוע בריבונות של המדינות הערביות, כמו כל מדינה אחרת. שינוי שנדרש צריך לבא מבפנים, וצריך להיות ביטוי לרצון של האזרחים במדינה להיטיב עם עצמם, ולא ביטוי לרצון של מעצמה להגשים את האינטרס שלה באותה מדינה. ועכשיו לך תפריד בין רצון של האזרחים לבין אינטרסים חיצוניים