בדרך לרעב

אמש פורסם בערוץ 2 בראש מהדורת החדשות סקר חדש העוסק באי בטחון תזונתי. כותרות העיתונים היום זועקות "מליון רעבים" כגודל הזעקה כן גודל השכחה, מחר, אולי אפילו היום יראיינו את שר האוצר שישתמש בנתונים כדי לשכנע אותנו שרק המדיניות שלו תציל אותנו מרעב. אל תקנו את הסחורה המשומשת הזו, כבר שני עשורים ויותר מנהלים מדיניות כלכלית די דומה שהביאה אותנו עד הלום. אני מצפה מאזרחים שאינם כלולים ב- 22% שנידונו במדינת ישראל המפותחת לחיים של עוני עד כדי מחסור במזון, לקום ולומר: "עד כאן, איננו מוכנים לחיות בחברה אשר התוצר המפואר שלה הוא שחמישית ממנה חיה בלי מזון מספיק, וש-8% ממנה סובלת מעת לעת מרעב". אם לא נעשה זאת בקרוב מאוד תצא בת קול ממשרד האוצר שתשכנע אותנו שלא כצעקתה ושבעצם אותם אנשים, נשים וטף המצויים במצב כזה של מחסור פשוט אשמים במצבם.

נושא אי הביטחון התזונתי נמצא על סדר היום כבר שנים רבות אני מפנה אתכם לכמה דוחות שכאלה, (ארה"ב, העולם). גם בארץ נערך מחקר מצומצם יותר בדרום ופורסם בעיתונות ביולי 2002, שם נבחן הנושא בקרב משפחות המטופלות על ידי לשכות הרווחה בדרום, ונמצא שבאוכלוסיה הבדואית 70% דווחו על רעב. אפשר להסתכל על המדד הזה כמדד רציף שבצידו האחד ביטחון תזונתי ובאחר רעב. בין שני הקצוות האלו נמצאים אלו אשר אינם בטוחים שישיגו מזון, ואם כן הוא לא יהיה באיכות הנדרשת, ואלו אשר צריכים לוותר על ארוחות וסובלים מרעב מעת לעת. הפריחה של בתי התמחוי היא דוגמה לדרך אחת בה אנשים שאספקת מזונם אינה מובטחת מסתדרים איכשהו.

לא רחוק היום שנתגעגע לנתונים אלה, הדרך בה אנו הולכים, תביא לגידול בממדי העוני, ותתבטא בגידול במספרם של אלה הנאבקים כדי להשיג אוכל. הגענו רחוק והדרך קצרה לרעב שיתבטא בתת תזונה. אלא אם נחליט כחברה שהמשימה הראשונה שלנו היא להפטר מהנגע הזה בלי אם, אולי ואבל, או כל התחכמות אחרת.