שר האוצר שלהם ושר האוצר שלנו

יוסי דהאן

לקרוא את דבריו של גורדון בראון שר האוצר הבריטי לקראת ועידת ארגון הסחר העולמי בקנקון וועידת קרן המטבע הבינלאומי בדובאי, ולהשוות אותם לתפיסת העולם של שר האוצר השרלטן שלנו "כלכלה זה פיסיקה" טוען מדען העל.

ביום בו מתפרסם אצלנו דו"ח הרעב ונתניהו קורא לקיצוץ בדמי אבטלה, כותב שר האוצר הבריטי כי יש להכריז מלחמה גלובלית נגד העוני.

בראון קורא לדאוג למימון צרכי הבריאות בעולם, לשינוי כללי הסחר העולמי כך שייטיבו עם העניים וולא עם העשירים, בין היתר, על ידי ביטול הסובסידיות החקלאיות (פרה אירופאית זוכה לסובסידיה של 2 דולר ליום בעוד שמיליארד מאוכלוסיית העולם מתקיימים מדולר אחד ליום). שר האוצר הבריטי גם קורא למחיקת חובות של מדינות העולם השלישי ומימון תכניות פיתוח שיקדמו את החינוך, איכות הסביבה ויילחמו ברעב.

גם אם זה עוד מאמר של פוליטיקאי, בראון הוא מספיק הגון על מנת לנקוט ברטוריקה מוסרית שמעמידה במרכזה את האינטרסים של העניים והחלשים. 

להשוות את האמירות של בראון עם "רטוריקת הפרזיטים" של שר האוצר הנידרנטאלי אצלנו, שעבורו המובטלים והעניים הם טפילים שיש לרדוף אותם.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יוסי לוס

    יוסי ואיציק. כל הכבוד על האתר. מזה זמן שאני משאיר אותו פתוח באופן קבוע על המחשב שלי ומדי פעם מציץ האם כתבתם משהו חדש. תודה רבה לכם ולמי שעזר לכם להקים אותו.
    אין ספק ששר האוצר, ראש הממשלה ושרים אחרים אשר מפיצים את דברי הנבלה שלהם אחראים למציאות החברתית הקשה בישראל. אולם, הם לא הממשלה הראשונה שעושה זאת, גם אם היא מרחיקה לכת יותר מכל אלה שהיו לפניה. למעלה ממיליון איש ואישה חיים מתחת לקו העוני ועוד מאות אלפים חיים מעט מעל לקו העוני, כך שבפועל יש בישראל בסביבות שני מיליון עניים מתוך ששה מיליון. אם כך, כיצד אנו לא רואים התקוממות עממית? כיצד אפשרי הדבר שמאות אלפי המובטלים ומאות אלפי העניים לא מנערים מעל עצמם את הסדר הקיים?
    לפני מספר חודשים הייתי בביקור של קבוצה מהקשת בעיירת פיתוח בדרום. זה היה מעין כנס שאליו באו פעילים פוליטיים מקומיים מהדרום. חלק מהתושבים הללו באו בטענות אל הזרים שבאו אל עיירתם, כאילו הם עוד פקידי ממשלה שבאו להבטיח להם דברים. הם הסבירו לנו מדוע מעט מאוד תושבים בכלל באו לכינוס. הם אמרו שהם שבעים מהבטחות לא ממומשות. אני הייתי מאוד מופתע. אנחנו הלא באנו כדי להאיר עיניים בקשר לתוכנית הכלכלית המנוולת החדשה וכדי לעורר לפעולה רחבה יותר אנשים שכבר פעילים במקום ובמקום זה הם למעשה מצפים שאנחנו נפתור להם את הבעיות. הם התרגלו לכך שבאים, מבטיחים ולפעמים נותנים משהו ובדרך כלל לא נותנים דבר.
    אין ספק שהתייחסות מיואשת ומייאשת זו היא חלק מתרבות של עוני. אנשים שבמשך שנים חיים בשולי החברה ולומדים מכל עבר שהם לא ראויים אלא לנדבה, לסיוע, לשיקום ולטיפוח מתקשים למשוך את עצמם בשערות ראשם מחוץ לביצת ההשפלה ולתבוע שוויון בזכות היותם בני אדם. אבל, יש כאלה שעושים זאת. למשל, ויקי כנפו. אבל גם כנפו הלכה לירושלים כדי לבקש משר האוצר שיחזיר לה את הקצבה ותו לא.
    האם הפתרון טמון, כמו שאיציק מצפה, דווקא אצל אלה שלא נמצאים ב- 22% של חוסר ביטחון תזונתי? האם יש סיכוי שדי אנשים מבין אלה שמתפרנסים בכבוד יגלו את פניהם המוסריות ויתבעו שוויון לאחרים? אם כן, אז איך עושים זאת? איך מעוררים את מצפונם של השבעים כדי לעזור לשכניהם המיואשים?