העתיד של התקשורת הישראלית

גלי צה"ל הזמינו אותי להרצות בקורס של אלו המתגייסים לתחנה, זו הפעם השנייה שאני עושה זאת. בפעם הקודמת, כמו בפעם הזאת, יצאתי בהרגשה אמביוולנטית, כיון שמצד אחד כיף להתווכח עם אנשים אבל מצד אחר קשה שלא לתהות כמה עבודה נחוצה כדי ליצר ויכוח ציבורי אמיתי בנושאי חברה וכלכלה. כאילו מלידה נוטעים בנו את האמירות הרגילות כמו: "כל אחד צריך לדאוג לעצמו", "זה טבע האדם", " ההורים שלי עבדו קשה למה הם צריכים לתמוך במי שלא רוצה לעבוד", "למה לויקי כנפו יש סלולארי, אם אין לה כסף", "אי אפשר בלי העשירים כי אלה יוצרים צמיחה", וכמובן "החרדים, החרדים, ועוד פעם החרדים" לפעמים גם מסתננים כמה ערבים לדיון, כמעט אף פעם לא מתנחלים. האמת שאני מעורר את התגובות הללו באמצעות טענות חזקות ההפוכות להן. למשל, על ידי כך שאני אומר שחלק גדול מעשירי הארץ הפכו לכאלה בחסות המדינה ולאחר מכן הפנו עורף ובנו מיתולוגיה של עצמם כאנשים שבלעדיהם שום דבר לא היה זז. תגובה לאמירה כזאת היא בדרך כלל שצריך לעזור לעשירים כי אם לא הם יעזבו את הארץ, כאן התשובה הטובה ביותר שמצאתי היא שכאשר מדברים על איומים אפשר לשלוח אליהם שליחים מעולם הפשע שיאיימו חזרה. אני גם טוען שכל התפיסה שלהם על מקורות ההצלחה נובעת מראיה חסרה על מקומו על היחס שבין חברה ליחיד ולהיפך.

המעניין בהרצאות אלו מלבד התוכן הוא מה קורה לחלק מהמגיבים במהלך ההרצאה, בשתי הפעמים אלו שהתנגדו מאוד לדעתי בהתחלה לקראת הסוף הפכו פחות בטוחים בדעתם/ן. יש כאלה שמהנהנים ובסוף זורקים משפט מפתח מקומם על אינדיבידואליזם, ומה איכפת לי מאחרים. השלב היפה ביותר הוא כאשר אלו המסכימים לדעתי מתחילים להתבטא, וזה בדרך כלל נעשה בהתרגשות גדולה כאילו יש פה חשיפה של דעות לא מקובלות. הפעם זה היה כאשר אחת המשתתפות טענה שהדוברים לא מבינים מה זה לחיות במשפחה חד-הורית. בשלב הזה השומעים מתחילים להתווכח בינם לבין עצמם וכאן אני מרגיש שעשיתי את עבודתי.

אני לא יודע מיהם משתתפי הקורס אני שומע על פלורליזם וגיוון אבל זה לא מתבטא בדעות שמוצגות במהלך ההרצאה, אולי יש יותר ייצוג, אבל כמעט בטוח שאין יותר פלורליזם מחשבתי ושני אלה חשובים באותה מידה. לעתיד טוב יותר של הויכוח הציבורי וביטויו בתקשורת יש לדאוג לשניהם.