היד הרכה והיד החזקה

שלי יחימוביץ`

מרתק לעקוב אחרי מהלכי האוצר, ולבדוק איפה היד קלה, חופשית, ממהרת להלום כי "אין ברירה", ואיפה אותה יד ממש היא רחמנית, עדינה, מהוססת ואפילו מבוהלת.

דוגמא נפלאה למקום שבו האוצר מתקשה, ממש מתקשה, לעשות את המובן מאליו – היא דוגמת מיסוי ההון בישראל, ואני מבקשת לשתף אתכם בכמה מחשבות בנושא, וגם בנתונים מעניינים הסמויים בדרך כלל מן העין, שצפו ועלו במהלך בדיקות שעשיתי השבוע לפינה "גילוי דעת", מקצתם שודרו ואחרים לא.

ההון שהציבור בישראל מחזיק בידיו, נכון לחודש יוני 2003, עפ"י נתוני בנק ישראל, הוא 1,315,000,000,000, טריליון ושלוש מאות וחמישה עשר מיליארד שקלים, או במילים אחרות 1315 מיליארדי שקלים. אני מודה שעד לפני שבוע לא ידעתי לכתוב את המספר הזה, וגם מסך המחשבון שלי קטן מלהכילו.

אין מדובר במבנים, דירות, או אדמות. אין מדובר גם בהכנסה ממשכורת (אם כי ראוי לציין כי מקורם של מקצת הפיקדונות וההשקעות הם בשכר עבודה). הסכום הדמיוני הנ"ל הוא אך ורק "תיק הנכסים הכספיים שבידי הציבור". כלומר מניות, איגרות חוב, תוכניות חיסכון, מכ"מ, פק"מ, פצ"מ, מזומנים וכיוצא באלה. ואנחנו מדברים רק על משקי הבית והפירמות, ולא על הממשלה, בנק ישראל, הבנקים המסחריים ותושבי החוץ.

מאז ומעולם היה ברור כשמש שצריך להטיל מיסים על ההון הזה. קרוב לעשרים שנה מתמנות בזו אחר זו ועדות חמורות סבר שמסקנתן אחת: לא יתכן ששכר העבודה ימוסה באופן כה עמוק, ואילו ההון יהיה פטור מכל מס. ובכל זאת נדרשו שנים ארוכות של כאבי בטן ופחדים של ממשלות ישראל, עד שלפני כשנה מוסה ההון בשיעור הצנוע והביישני של 15%, עדיין נמוך מהמקובל בעולם.

בשבוע האחרון מדבר השר מאיר שטרית, חרישית, על כך שלא תהיה ברירה אלא להעלות את המס לשיעור של 25%. זה השיעור המקובל בכל העולם המערבי. מייד כצפוי נעור לובי אגרסיבי נגד ההעלאה, מצויד בסדרת הטיעונים המוכרת לעייפה כל אימת שעל הפרק עולה כוונה חריגה של האוצר להכניס את היד לכיסם של העשירים.

"עצת אחיתופל שתרתיע משקיעים," מזהיר סגן נציב מס הכנסה לשעבר אודי ברזילי בעיתון גלובס. "את הנזק של אובדן האמון במערכת המס יהיה קשה לתקן", הוא מוסיף. מעניין שאיש לא מדבר על "הנזק של אובדן האמון במערכת" שעה שהממשלה פוגעת בהסכמי עבודה חתומים, מלאימה קרנות פנסיה ומשנה חד צדדית את תנאי הבטוח הפנסיוני, ומביאה ילדים לרעב ומחסור באמצעות פגיעה אנושה בקצבאות.

ובאשר לבריחת המשקיעים, הם דווקא חזרו החודש עם זנב מקופל בין הרגליים אחרי שהתברר להם שההשקעה בחו"ל היא מאוד בלתי משתלמת. מוטב אפוא שיפסק מסע ההפחדות הזה.

ויו"ר הועדה לרפורמה במס בכבודו ובעצמו, גם הוא נחרד מרעיון ההעלאה ל – 25%, ובסדרת ראיונות נלהבת הוא קורא לזה "שליפה מהמותן" (והפגיעה בחד הוריות, היא לא שליפה מהמותן? למה, מישהו שמע על ועדה ששקלה ברצינות את המהלומה שניחתה עליהן ועל ילדיהן?) ובעיקר מזהיר בחומרה שבעלי ההון יבצעו תכנוני מס וימלטו מתשלום המס, "ממש," ממחיש רבינוביץ`, "כשם שקרה אחרי שהורדו תקרות הביטוח הלאומי."

על הדוגמא הזאת, הניתנת חדשות לבקרים, כאילו הורדת תקרות הביטוח הלאומי (שבינתיים הוחזרו בבהילות כדי שבעלי משכורות העתק לא יסבלו כל כך) פגעה בגביה במקום למלא את יעודה המקורי ולמלא את הקופה – הגיע הזמן לומר: תפסיקו לבלבל לנו את המוח ולזרוע דיסאינפורמציה. ראש מחלקת המחקר של הבטוח הלאומי לאה אחדות אמרה לי מפורשות (לציטוט) כי שיעור הגביה היה בדיוק כפי שנצפה, וכי הורדת התקרות הביאה לגבייה שנתית של 1.6 מליארד שקלים נוספים, גביה ישירה מבעלי המשכורות הגבוהות מאוד. המוני ישראל רשמו את עצמם כחברות וחמקו מתשלום? עוד קשקוש. בדקתי ברשם החברות, רק כשלושת אלפים שכירים עשו את זה, וגם אותם, עם קצת פחות מורך לב, היה אפשר לעצור ולהגיד – חברים, זו עיסקה מלאכותית, אתם לא חברה, לכו מפה ושלמו מה שהתבקשתם.

כדי להבין לאשורו את מקורה של ההתנגדות העזה הזאת להטלת מס כה מתבקש, ובעיקר כדי להבין את חולשתו של האוצר, צריך לבצע תרגיל פשוט, שתוצאותיו לעולם יהיו זהות, ולבדוק מה טיבה ומה זהותה של האוכלוסיה הנפגעת. ובמקרה זה: מי יהיו הנפגעים מהטלת המס על ההון?

התשובה, מתברר, אינה ברורה כלל ועיקר. הנתון, הכל כך אלמנטרי, של אופן חלוקתם של אותם טריליון ושליש בין העשירונים – פשוט אינו קיים. לא בבנק ישראל, לא באוצר, לא באקדמיה. בכל מדינה נורמאלית זה נתון חיוני לצורך חישובי מס. אצלנו – כלום.

לפני שנתיים, במאמר שפרסם בעיתון הארץ, הצביע ד"ר מומי דהן, לשעבר איש האוצר, על החסר התמוה הזה בתיעוד אופן חלוקת הנכסים הכספיים, וקרא לזה "אחד הסודות השמורים ביותר במדינה."

דהן ניסה להתגבר על המכשלה, ובנה בעצמו הערכה משוערת, הנסמכת על המודל האמריקאי (כידוע, יש דמיון רב בין ישראל וארצות הברית בכל הנוגע לפערים הבלתי נסבלים בין עניים ועשירים). כשדהן עשה את החישובים שלו, היה ההון שבידי הציבור 1140 מיליארד שקלים. התאמתי אפוא את הסכום החדש, שתפח מאז, למודל של דהן, וזו התוצאה:

העשירון העליון מחזיק בכ- 70% מההון הכספי, שהם 920 מיליארד שקלים (מתוך 1315 מיליארד סה"כ).

בחצי מהסכום, 460 מיליארד, מחזיק המאיון העליון.

בעניין זה לא נותר לי אלא לצטט כלשונם את הדברים שכתב מומי דהן עת ביצע את חישוביו אז:

"ריכוז הון כה רב בידי מעטים, טומן בחובו סכנות רבות. היום כבר ברור, כי אי שוויון גדול מדי בחלוקת העושר מדכא את הצבר ההון האנושי ופוגע בצמיחה וברווחה החברתית. הוא אחד הגורמים הראשיים בשכפול האי שוויון מדור לדור. ריכוזיות כה גדולה מאיימת גם על הלכידות השברירית של החברה הישראלית."

הנה כי כן, התרגיל "ספר לי מי יפגע מן הגזירה ואומר לך מה מידת נחישותו של האוצר להטילה" שוב הצליח. כי יש ציבורים שלא צריכים ללכת מאתיים קילומטר ברגל כדי שמישהו יואיל להקשיב להם. הם נפגשים עם שר האוצר במקומות ממוזגים. הם לא צריכים לגור באוהל מחאה כדי לקבל איזכורים בעיתונים. מספיק טלפון למערכת.

וידו של האוצר, התברר שוב, כה קלה כשהיא גוזרת רעב ודלות והשפלה על מי שמיותר בעיניה. והיא כה כבדה בבואה לקחת מיקירי החברה, אלה שיש להם.

שלי יחימוביץ` היא עיתונאית וסופרת

כנראה שיעניין אותך גם: