הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
חיים עצמאיים
אתמול בלכתי ברחוב עברתי ליד מרכז שנקרא "המרכז לחיים עצמאיים" שקיים מ-1972, מרכז זה נועד לעזור לאנשים עם מוגבלויות לקיים חיים שיש בהם כמה שפחות תלות בסביבה. אחד הדברים שתמיד עוררו בי השתאות הוא המוכנות של הספירה הציבורית הפיסית לחיים של אנשים שמתנעים באמצעות כסא גלגלים. אין בעייה לעבור כבישים, להיכנס לאולמות ציבוריים, למסעדות, אוטובוסים וכל מה שאפשר לעלות על הדעת. לא נדיר להכנס לבית קפה ולראות אדם שיכול להניע רק את ראשו מגיע ומקבל ספל קפה.
בישראל נחקק חוק מקיף מאוד בנושא,ב-1998, שנועד לאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחיות חיים כאלה, החוק כולל הגנות נגד אפליה בעבודה, וחלקים בו מתייחסים לנושא הניידות, אבל עד עכשיו יישומו של החוק לוקה בחסר, בלשון המעטה. מי שיושב בכסא גלגלים אינו יכול לנוע בלי עזרה, המדרכות גבוהות, אין כניסה לרבים ממוסדות הציבור שלא לדבר על מוסדות פרטיים. כאשר נקבע שצריך,למשל, לאפשר כניסה למסעדות עולה הצעקה שזה יקר מידי. אני לא יודע אם מה שקורה בברקלי קורה בכל מקום, אבל נעים להיות במקום שבו בני אדם הם בני אדם גם כאשר יכולת התנועה שלהם מוגבלת. באותה עת ישנם רבים הישנים ברחובות במרחק מאה מטר מהמרכז במקום שנקרא People`s Park (שההסטוריה שלו מעניינת לכשעצמה) כך שאולי כדאי לאמץ את הטוב, ויש, ולהמנע מן הרע.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
בישראל לשם השוואה, עד לפני זמן לא רב באחת הערים במרכז הארץ, משרדיה של ועדה ציבורית שדנה בעניינם של נכים, היו ממוקמים בקומה השנייה של בניין ללא מעלית במרכז העיר. התוצאה היתה שנכים שהגיעו כדי לטפל בעניינים שנוגעים למוגבלותם נאלצו לחנות את רכבם במרחק רב מהמשרדים שבסמוך אליהם לא היתה חניה מסודרת. וגרוע מכך, במקרים שלא הצליחו לצלוח שתי קומות ברגל (והיו מקרים רבים כאלו) ירדו הפקידות למטה והתדיינו איתם ברחוב. העיוות תוקן, והמשרדים עברו למקום חדש נגיש לנכים, רק לאחר שהדברים התפרסמו בתקשורת.
היותובתחילת המאמר אין זה ברור שהתיאור האידאלי הוא לגבי ברקלי חשבתי שאני חולם! יחס החברה לאנשים עם מוגבלות בישראל הוא ביחס ישיר למה שנאמר במאמר של יוסי יונה על גזענות ללא גזע.
דווקא התמיכה הציבורית לה זכו הנכים בישראל במהלך שביתתם האחרונה מלמדת על טיבעו של השיח הציבורי בנושא. על פי התרשמותי הן מהסיקור העיתונאי והן מהתגובה הציבורית, הנכים בישראל נתפסים כמסכנים הראויים לצדקה וחסד ולא כאזרחים בעלי זכויות.
קיימת ספרות ענפה בנושא. למעוניינים בנושא מומלץ לעיין למשל ב:
Kitchin, R. 1998. "Out of place, knowing one's place" : Space, power and the exclusion of disabled people. Disability and Society 13:343-56
Imrie, R. 1996. Dissability and the city: International perspectives. London: Paul Chapman