האנטישמים החדשים

שלי, הפסוק ששיחרר "איש אחד, מוסרי וחכם בדרך כלל" באמת מכוער, אך ניתן להתעלם ממנו – הוא שייך לז'נר בדיחות הזוועה הבלתי מזיקות (וחסרות הטעם בד"כ).
אני מסכים איתך שכיום, כאשר כבר לא רואים את נציגיהם הזחוחים בטלביזיה, קל יותר להתייחס לחרדים בהבנה. אבל הדחיה שחשים החילוניים מפני החרדים, גם אם יש בה קורטוב של רתיעה מן השונה, נובעת בעיקר מהדרה עצמית שלהם מכלל הציבור. הדבר בולט בשתיקתם בנושאים המעיקים על קוראי "העוקץ", למשל:
1. הכיבוש — מה דעתם על דיכוי?
2. שירות בצה"ל או שירות לאומי — מדוע השתמטו תמיד משירות (גם כאשר צה"ל כן היה זקוק להם)?
3. ניצול עובדים — לא נוגע לקהילה שלהם.
4. ניצול עובדים זרים — יכלו לעזור לו השמיעו ברבים את העמדה המוסרית של היהדות בעניין זה.
5. השחיתות השילטונית — לרבות זו שנהנו מפירותיה שנים רבות.

על מנת לבוא בקהלנו עליהם להתייצב, כפי שהם יודעים, להשמיע את קולם, ולפעול כחלק מהקולקטיב של תושבי ישראל. הם אינם רשאים להסתפק ב"חסד של אמת" כתרומתם לכלל הציבור.

החרדים אינם זרים.
ראשית, הציונות שזוכה לאחרונה לקאמבק נשאה עמה מן הרגע הראשון תיעוב גלוי כלפי החרדים של אז. אולם אלה לא היו אלא ההורים, האחים והאחיות של הפעילים הציונים. הם לא היו זרים, והם לא זרים כיום. זה היה וזה עדיין ריב בתוך המשפחה. הזרים לחברה היהודית-חילונית הם הערבים ומהגרי העבודה. גישתי אינה אנכרוניסטית שכן אם נבחן את הציפיות של החילונים מן הציבור הדתי לעומת הציפיות מן הערבים למשל, יתברר שהיחס אל החרדים אינו כיחס לזרים. החרדים נתבעים לעבוד כמו כולם ולשרת בצבא כמו כולם. הם נתבעים להיות ונתפסים כיכולים להיות חלק מהחברה היהודית הכללית. מנגד, הערבים לא מצופים לשרת בצבא ואף לא לעשות שירות לאומי. חילונים רבים מחרימים יישובים ועסקים ערבים כגורמים עוינים. החרדים נתפסים כחלק בלתי נפרד, גם אם בעייתי, של גוף העם. הערבים הם אלה שנתפסים כזרים וכאויבים. הערבים אינם יכולים, אפילו אם ישילו את עורם, להתקבל כחלק מהחברה הישראלית. בשונה מהחרדים ומהערבים, מהגרי העבודה מצופים לחיות כעבדים ולהתאדות בהתאם לרצונם של המעסיקים, הממשלה או המשטרה. מעניין הוא שהשנאה כלפי מהגרי העבודה לא צמחה, בניגוד למדינות מערביות, מלמטה. השנאה כלפיהם טופחה ומטופחת לעתים קרובות על ידי קציני משטרה, פוליטיקאים ופקידים בכירים כזוטרים שמבקשים להתנער מאחריותם למציאות החברתית, הכלכלית והמוסרית הקשה בישראל. בהמשך לכך, אפשר אולי לתהות על השאלה, עד כמה השנאה כלפי הערבים בהיסטוריה של הציונות צמחה מתוך האוכלוסייה היהודית הרחבה ועד כמה למדנו להיות כאלה על ידי מנגנוני מדינה שונים?

שנית, לאחר הבחירות האחרונות בזמן הדיונים על הרכבת הממשלה התברר שללפיד ולחבריו אין התנגדות לחרדים מן המפלגות האשכנזיות. הם התנגדו בצורה החריפה ביותר להשתתפות של ש"ס בקואליציה. מתברר שהשנאה היא, פעמים רבות, כלפי מזרחים ורק מתחפשת להגנה על החופש והדמוקרטיה. נקודה זו מעניינת במיוחד לאור העובדה שש"ס עצמה הוקמה על רקע ובגלל גזענות בוטה בתוך החברה החרדית של אשכנזים נגד חרדים מזרחים. מתברר, אם כן, שהן בחברה החרדית והן בחברה החילונית והן בין שתי החברות הללו, השנאה העיקרית היא שנאת המזרחי ולא החרדי.
שנאה זו, ולא השנאה כלפי החרדים, אפשר לכנות כשנאת הזר שכן אלה השונאים בדרך כלל מפנטזים את ישראל כמדינה מערבית, ורק אז המזרחי והערבי נתפסים כאיום על דמותה המערבית של המדינה. לכן, כדי לדייק יש לומר שהשנאה כלפי החרדי אינה אלא באשר הוא "מזרחי" והשנאה למזרחי אינה אלא באשר הוא "ערבי".

בנוסף, יש לומר שההתנגדות להשפעה של החרדים בפוליטיקה הישראלית יכולה אכן לעורר דאגה בקרב אלה שמבקשים לחיות בדמוקרטיה. שאלה חשובה ולא קלה לפתרון כלל וכלל היא: כיצד, עד כמה ובאילו אמצעים דמוקרטיה יכולה להכיל בתוכה קבוצות כמו החרדים אשר מתנגדים באופן עקרוני לדמוקרטיה ולומדים לנצל אותה היטב לשם מטרותיהם הצרות ואולי אף לשם הפיכתה למדינת הלכה לא דמוקרטית?
אולם, בטרם מציעים תשובה לשאלה זו, צריך לשאול האם ישראל של היום או של העבר היא אכן מדינה דמוקרטית, אשר מכילה בתוכה את החרדים האנטי-דמוקרטים?
כאשר ישראל הוקמה, מרבית התושבים בגבולות שהוכרו מאוחר יותר כגבולותיה הבינלאומיים, היו פלסטינים. כדי לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, נמנעה חזרתם של מרבית התושבים הללו לבתיהם, ללא כל פיצוי על אסונם. במשך מרבית שנותיה (36 מתוך 55) ישראל שולטת בכל השטח שבין הים לירדן. בחלק הגדול היא שולטת באמצעות משטר פרלמנטרי, ובחלק הקטן באמצעות משטר צבאי שאליו כפופים רק הפלסטינים. תחת המשטר הפרלמנטרי מתקיימת אפליה ממוסדת, רבת שנים ורבת זרועות נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. מספר הפלסטינים בכל השטח הוא כמעט זהה למספר היהודים. במלים אחרות, מחצית האוכלוסייה שולטת באמצעים מגוונים שכוללים גם אלימות קשה בחייה של המחצית השניה. כיום, מתוך אוכלוסייה של כעשרה מיליון איש ואישה שנמצאים תחת שלטונה של ישראל, כשני מיליון מאזרחיה חיים בעוני (חלקם מתחת לקו העוני וחלקם מעט מעליו) וארבעה מיליונים של פלסטינים חסרי אזרחות חיים תחת סגר או עוצר מתמידים וברמות אבטלה ועוני גבוהות מאוד. לטעמי, מאפיינים אלה אינם מאפשרים להחשיב את ישראל כדמוקרטיה. זאת, למרות שאני יכול לכתוב את כל המלים הללו מבלי להיאסר. זכות הביטוי היא רק איבר אחד ולא מספק של דמוקרטיה. במיוחד כאשר היא מוענקת באופן בלתי שווה על פי קריטריונים של לאום, זהות אתנית ומעמד.
לסיכום, גם הביקורת העניינית כנגד החרדים, באשר היא הופכת לעניין פוליטי מרכזי, מניחה הנחות שגויות (בדבר ישראל כדמוקרטיה) ומסלקת מסדר היום עניינים בוערים לאין שיעור, שכן האפשרות שהחרדים יהפכו לרוב בישראל היא אפסית.

אני מציעה שתשלח לשלי יחימוביץ רשימה עם המלצות על מה כדאי וחשוב שהיא תכתוב ועל מה לא.
תודה לאל שלבחורה יש ראש מקורי ועצמאי והיא לא עושה חשבון לאף אחד, גם לא למילייה שלה בעצמה.

טענה כנגד ערבוב דת ופוליטיקה יכולה לעמוד בפני עצמה. אין צורך לארוז חבילה שלמה ולהדרש להוכחות מורכבות באשר למידת הדמוקרטיה בישראל כדי לקבוע בוודאות שכל ערבוב בין פוליטיקה לדת הוא מזיק ורע. עצם הערבוב יוצר בעיות שיש להן השלכות עמוקות ורחבות על אופיה הדמוקרטי של המדינה. מדובר בבעיה מהותית ומוסרית ממדרגה ראשונה; לכן השאלה אם החרדים יכולים לזכות ברוב ועד כמה גדול כוחם האלקטורלי היא משנית ואף לא רבלנטית.

מה משמעות הערבוב בין דת לבין פוליטיקה: החרדים וכך גם המפגלות האמוניות (שהקרבה ביניהם גדולה הרבה יותר משנהוג לחשוב) התלכדו למפגלות בעלות אג'נדה ברורה, כשם שיש לכל מלפגה. (ההבדלים ביניהם עוסקים בדקויות שאין להן משמעות בדיון זה.) עבור החרדים והדתיים לאומיים והלאומניים, הדת היא חזות הכל והאמונה באל היא תחילתה של כל דרך. הווה אומר, שיש להם חזון שהם להוטים ורוצים לקדמו ולממשו. מסיבה זאת הקימו מפלגות שייצגו אותם בפרלמנט. הטיעון כי הם רוצים ייצוג בפרלמנט כדי לקדם את ענייני הקהילה כמיעוט בקרב רוב חילוני גם הוא תקף ונכון, אך בעל משקל קטן מן ההיבט הרחב האידיאולגי העיקרי; הדאגה לענייני הקהילה נגזרת מן האידיאולוגיה הכללית והרחבה של החזון אותו הם רוצים לממש, ואשר בו הם משקיעים את רוב מרצם.

מדובר באנשים בעלי אמונה הגורסת כי האל הוא זה שמסר את לוחות הברית למשה בסיני. אפשר כי לחלק מן הקוראים יראה משפט "מחץ" זה שכתבתי לעיל כמבדח ואף לא ענייני; אך מן הראוי, להביט היטב בשורש האמונה היהודית הדתית, לבחון את הערכים עליהם מושתתת האידיאולוגיה הדתית. הדת היהודית וההלכה גורסות כי התורה היא האורים ותומים וכי אסור לחרוג מציווייה. מדובר במערכת של ציוויים מוסריים, אשר המאמינים מצווים לממשם הלכה ולמעשה ובלי סטיה קלה כחמורה. אדם דתי הוא אדם העובד את האל. אין הגדרה אחרת, ואין דרך אחרת לפרש אדם שומר מצוות, היינו דתי. אחד מן הצוויים החשובים, הכבדים והחמורים, לפי פרשנותם, הן של החרדים והן של האמוניים, היא ישוב ארץ ישראל. ארץ ישראל, הכוונה לארץ ישראל השלמה.

ההבדל בין החרדים ( 'חרדים' היא הכללה גסה של גוונים רבים בקרב הציבור הנקרא כך אבל עם זאת לצורך העניין בדיון זה ניתן לעשות הכללה זאת) ובין האמוניים (שגם הם מתפצלים לגוונים וזרמים אחדים) הוא בדרך שבה הם מבטאים את גישתם כלפי 'ארץ ישראל', גישה שנגזרת מהייחס שהם פיתחו כלפי הפריץ וכלפי הלאום. כלומר, לחרדי יש יחס אינסטרומנטלי למדינה; לדתי אמוני יחס לאומני למדינה; החרדי רואה את עצמו כממתין למשיח, הלאומני שואף להביא את מימוש ימי המשיח הלכה למעשה באמצעות הלאום. לשניהם אותה מטרה והיא מימוש החזון הכתוב בתורה, הווה אומר – רוב יהודי בארץ ישראל וציביון יהודי לארץ ישראל. כל מי שאינו יהודי הוא נטע זר, כלומר גוי. זאת מאחר שהם עובדי האל והם יהודים בדרך היחידה שבה הם חושבים שיהודי אמור להתנהג. המפלגה שלהם המייצגת אותם בפרלמנט מייצגת בעצם פרשנות תורנית, לעבודת האלוהים, בין אם הם אמוניים, היינו "ציונים דתיים", ובין אם הם חרדיים הנחשבים לפחות ציוניים מאחר שעבורם המדינה היא אינסטורמנט בלבד. כלומר, גם עבור החרדים וגם עבור האמוניים – המדינה היא גוף משני, באשר התורה היא מורה הדרך והסמכות העליונה. הערך העליון הקודם לכל הוא תמיד התורה וההלכה, הנגזרת מן התורה לפי פרשנותם ואמונתם. מאחר שהתורה היא מן האל וההלכה באה לפרש אותה ואת אשר מצווה בה וכתוב בה. לא המדינה, אלא התורה, היא מקור הסמכות. זאת הסיבה שבגללה המתנחלים בזים הן לחיילי צה"ל והם לפסיקות בית המשפט, בדומה לאריה דרעי, משום שפסיקות ההלכה קודמות לפסיקות בית המשפט, שהוא זרוע של המדינה שהיא אינסטרומנט עבור החרדיים ושלב בדרך למימוש חזון הממלכה היהודית עבור המתנחלים.

מאחר שהמדינה הוקמה לאחר מלחמת העולם ה-2 בהבזק תושיה של בן גוריון, ומאחר שהשואה היא עדיין הארוע המכונן הדומיננטי ביותר בזהות המתגבשת, בזיכרון ובהכרה הציבורית הישראלית, ומאחר שדובר על מדינה ליהודים ומדינה יהודית, הרי שמקומם של המפלגות הדתיות בפרלמנט התקבל כמובן מאליו; הישראלים שאינם שומרי מצוות נהגו ועדיין נוהגים כבעלי העגלה הריקה הזקוקים לדתיים שומרי המצוות שיישמרו על הציביון היהודי של המדינה כמו גם על זהותם שלהם ככזאת. כלומר, הסיבה שבגללה התחוללה הטעות שקיבעה את הערבוב בין דת לפוליטיקה, היא השימוש הפונקציונאלי שעשו החילוניים במפלגות הדתיות לצרכיהם: אתם תשמרו על הזהות והגחלת היהודית, אונחנו נשלם אתנן כלשהו. לכולם היה נוח.

השאלה מי הוא יהודי עדיין נותרה מעורפלת ולא ברורה. היום בארץ יש הרבה ישראלים – אבל מי הוא יהודי ומה הוא יהודי, כל זה עדיין לא ממש ברור; קם אדם חדש והוא ישראלי; והוא העלה שאלות רבות ביחס למקומה של הדת בזהותו, וכך גם עלתה שאלת הלאום; וכיצד כל אלה כרוכים ומשולבים זה בזה; כשברקע היהודים שבארצות האחרות, מציעים אלטרנטיבות שונות ורק מגבירים את הבילבול.

הפחד לאבד את הציביון והזהות היהודיים גרם ועדיין גורם להמון צרות. לא רק שהערבים שנותרו בארץ סבלו מחוסר אמון ואיבה, אלא שהם הפכו לאיום דמוגרפי. השאלה כיצד לשלב אותם בארץ כשווים לכל דבר נשזרת בשאלת הזהות היהודית של הארץ. כאן נכנסות המפלגות הדתיות במלוא העוצמה ועוצרות כל אפשרות של תהליך שיש באפשרותו לקדם איזה פתרון. המפלגות החרדיות והאמוניות לא יכולת לאפשר, מעצם טבען ומעצם קיומם ופשוט מעצם הסיבה שלשמה קמו, כל פתרון דמוקרטי. זאת מפני שהן דוחפות להשלטת פסק הלכה, אם באופן של דיכוי ואם בדרך התעלמות ואפליה, ומכאן שהערבים החיים בארץ הם למעשה אבן נגף ומכשול בדרך למדינה היהודית אותה הם רוצים לממש לפי חזונם, חזון שהוא גזעני במהותו ואשר גישתו לחבל הארץ היא רכושנית, רכושנות חסרת פשרות. מכאן אפשר גם להבין את אחת הסיבות העיקריות להתאמה שבין הימין ובין המפלגות הדתיות. כלומר, גם הכיבוש וגם האפליה והעובדה שהערבים בארץ היו תמיד אזרחים סוג ב', קשורה לחזון התורני שהוא חזונם של כל המפלגות דתיות, הן החרדיות והם האמוניות. חזון שעם השנים הקצין עד כדי כך שאפשר לקבוע כמעט בוודאות שהיום, ככלל, מפלגות אלה הן בעלות אופי פונדמנטליסטי.

כלומר – יש קשר הדוק ביותר בין קיומן של מפלגות המייצגות בפרלמנט חזון תיאולוגי, שהיום הוא פונדמנטליסטי, לבין העובדה שהמפלגות החילוניות, מאז הקמת המדינה, משתפות פעולה עם מפלגות אלה ונותנות להן עוצמה הרבה מעבר לכוחן האלקטורלי; אין זה משנה כלל כמה מצביעים יש לאגודה, מפדל, ש"ס וכד', משנה עד כמה החילוניים זקוקים לייצוגן בפלרמנט, על מנת שייחזקו את תחושת הזהות היהודית ועד כמה הן מעצימות את כוחן בעצם ההזדקקות להן. מדובר במיעוט אלקטרולי בעל עוצמה של רוב. מהסיבה הזאת יש לפחות ממאתיים אלף מתנחלים השפעה אדירה זה יותר משלושים שנה על הציבור בארץ, ובדיוק מהסיבה הזאת הכיבוש נמשך.

{הערה בשוליים: מן הראוי לציין כי קיימת סתירה לוגית חריפה, מהותית ומוסרית לרעיון הדמוקרטיה ככלל, בעצם קיומם של נציגי דת כקבוצה מפלגתית בפרלמנט, כנציגי אמונה. אמונה אינה ניתנת להוכחה מעצם הגדרתה. ולכן אי אפשר להפריכה. חוק נתון לדיון וויכוח ופרלמנט הוא גוף העוסק בחקיקה. לכן יש קושי עצום בקבלת השילוב השעטנזי הנ"ל. לא מתקבל על הדעת מתן ייצוג לרעיונות אמונה באל לצד רעיונות מדיניים, סוציאלים פרלמנטריים, כמו גם כל רעיון המקודם על ידי מפלגה המוגדרת על ידי אמונה ודת ואשר מקור סמכותה הוא האל, בעייתי ומהווה סתירה חמורה לרעיון הדמוקרטי והפרלמנטרי. וכידוע, הדמוקרטיה היא עדיין הרע במיעוטו. משום שכאמור, מנקודת מבטו של המאמין האל הוא מקור סמכות בלתי מעורער. לכן, כל חוק שמקור סמכותו הוא האדם העומד לצד חוק שמקורו הוא האל כסמכות, קורס מיד למולו מטעמים של חוסר הסכמה והעדר מישור משותף המאפשר דיון ודיאלוג. ואם בכל זאת המאמין הדתי מקבלו, את החוק, הרי שהוא עושה זאת, כאמור, רק כעניין פונקציונאלי או אינסטרומנטלי; כלומר בדרך של זילות. חשוב לכן להבין שבכל הדיונים שבהם משתתפים חברי הכנסת הדתיים מכל קצוות הקשת, תרומתם הראשונית והקודמת לכל היא צורה של זילות ברשות המחוקקת, שכן הם אינם רואים בה אפילו בשעה שהם נוטלים חלק בהפעלתה כחבריה, סמכות אמיתית, והם בסך הכל פועלים בתוכה מתוך אינטרס, בעצם ולמעשה מבחינתם. }

אפשר שלא הסברתי את עצמי בברור. ניסיתי לצייר תמונה שממנה משתמעת כי קיימת תלות – מין סימביוזה – בין הציבור החילוני לזה השומר מצוות; ללא הבחנות של מסורתי ושאר גווני הגוונים. ציינתי שהחילוניים עשו ועושים שימוש פונקציונאלי באידיאולוגיה הדתית.

אני לא מערערת על זכותנו לשבת בארץ במדינה ריבונית משלנו.

כמו כן ובהדגשה: לא ניסיתי כלל וכלל להגדיר מיהו ומהו אדם דתי. להפך, כתבתי בפירוש כי השאלה מי הוא יהודי אינה ברורה עדיין בכלל. לצד זה, ציינתי כי לדעתי אדם שומר מצוות הוא אדם שעובד את האל.

אני חושבת שלא כל כך כדאי להכנס בדיון הזה לשאלות תיאלוגיות מפורטות כמו גם לשאלות פילוסופיות על מקומו של האל בכל צורות האמונה. משום שבכל מקרה, גם אם אדם מאמין יוצא מן ההגדרה שהאל מקומו 'בלב פנימה' זהו עדיין אל שלא ניתן לערער עליו; ביהדות המשמעות היא בכל מה שקשור לצוויי התורה ולפסקי ההלכה ולפרשנות התורנית – אם הוא מקבל אותם על עצמו! הדגש בתחום הזה של הדיון הוא שהתקבצות מפלגתית סביב דת מעמידה את קולו של האל, למעשה ולהלכה, כאחד מן הנבחרים בפרלמנט, על פי ובהתאם לפרשנות התורנית.

אני לא בקיאה מספיק בבודהיזם.