הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
צוארון לבן, ויזע
התעוררתי הבוקר מרעש מנועי המשאיות ב"מוטל" בפאתי ספוקן וושינגטון, וקראתי בעיתון שנתניהו מציע קיצוץ נוסף של עשרה מיליארד שקל מה שהזכיר לי שוב את משל הסוס של נאסר הדין חוג`ה שניסה להרגיל את סוסו לא לאכול והצליח כיון שהסוס הפסיק לאכול לתמיד.
בספר שאני קורא כרגע "סדנת היזע של הצוארון הלבן" מתעדת עיתונאית, שמכסה נושאים פיננסיים בדרך כלל, את חייהם העלובים של עובדי הצוארון הלבן בארצות הברית. עלובים בחדרים ממוזגים, מכוניות פאר ובתים בפרברים. אין מדובר בעובדים בשכר נמוך אלא דרגי הניהול הבינוני. אין להם יום ואין לילה שעות העבודה הפכו ל-24/7, עבודה סביב השעון, השכר נשחק, ובעיקר ההטבות. הפחד שולט בהם ובהן, ויש יועצים הרואים בפחד זה גורם מוטיבציוני חשוב. בדרך כלל עובדים כאלה אינם מעניינים אותי כיון שלדעתי הם נמצאים במצב שבו הם יכולים להשפיע על מקום עבודתם, אבל בעקבות קריאת הספר התבררה לי המגמה שבה לא רק עובדים בפריפריה של שוק העבודה נפגעים ממדיניות כלכלית וניהולית אלא גם עובדים בדרגים גבוהים יותר. מן מדיניות סלמי שבה עובדים שכירים ולא משנה באיזה שכר הופכים לכלי משחק בידי בעלי ההון והמנהלים הבכירים. מעין חזרה לזמנים שבהם לעובדים ככלל לא היו זכויות והם נאלצו להיאבק כדי להשיג הן שכר והטבות אבל בעיקר שעות עבודה אנושיות.
המעמד הבינוני חש מוגן ולא חש בצורך להיאבק יותר על נושאים שנראו מובנים, שעות עבודה, פנסיה וביטוח בריאות. ציפיתו של המעמד הזה לחיים נוחים והתנתקותו מעובדי הצוארון הכחול ומהעובדים, ובעיקר העובדות, באמצעות חברות כח אדם ועובדי קבלן לסוגיהם, הותירו אותו חסר מגן בפני העוצמה הגוברת של בעלי ההון והמנהלים הבכירים הנתמכים על ידי המערכת פוליטית אותה הם מטפחים. העלמותם של האיגודים המקצועיים השפיעה על אותה מגמה.
כיון שיש חזרה למצב שבו הכוח נוטה באופן מובהק לטובת המעסיקים העובדים, גם עובדי הצוארון הלבן, צריכים להבין שלמצוא חן בעיני המעסיקים ולתת להם להוביל את הכלכלה יוליך לא רק את הבטלנים, הפרזיטים, אימהות חד הורייות, מובטלים, לחיים ללא כבוד, אלא גם אותם.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
היי איציק
מה נשמע
תשלח למייל שלי
אבא של שלומי נפטר
ארז
טוב, מה שכתבת ממש מרתק. אני מרגישה את זה כבר כמה שנים, אבל לא היה לי מושג שהעניין כבר נחקר לעומקו.
ושוב דוגמא מעולם העבודה שלי:
לפני שנים מעטות נקטו עובדי הדפוס של ידיעות אחרונות עיצומים, בתביעה לשיפור תנאיהם.
אני, כמובן, לא מצפה מעיתונאים להתייצב לימין עובדי הדפוס במאבקם, ואיני כותבת זאת בציניות. אני מודעת לקשיים הרבים שיש לעובד (עיתונאי) במקום עבודתו, וכמה קשה לקום נגד מעביד שעה שאת/ה מפרנס/ת משפחה. וממילא, עובדי הדפוס מאוגדים (בינתיים) היטב, טוב מהעיתונאים, ולפיכך לא היו זקוקים להם מלכתחילה.
אבל מה שהתרחש בידיעות היה חריג במיוחד, ומאלף ביותר: העיתונאים לא הסתפקו בשוויון נפש אופייני, אלא יצאו בפומבי נגד עובדי הדפוס. לא כולם, רק כמה, אבל גם זה היה דוחה דיו.
באופן כללי היתה האווירה בקרב העיתונאים עויינת ביותר נגד עובדי הדפוס. העיתונאים קבלו על התנהגות ארוגנטית של עובדי הדפוס, ואף סיפרו שוב ושוב על איזה מקרה עמום ומעורפל בעבר שבו פועל דפוס הטריד מינית עיתונאית. סיפור שלא הצלחתי למצוא לו סימוכין, וגם אם היה נכון, מן הראוי היה להגיש תלונה במשטרה נגד אותו עובד, ולא לשרבב עניין פלילי לתוך מאבק מקצועי.
בקיצור, העיתונאים סברו, בטעות, שבין האינטרסים שלהם ושל המו"ל עתיר הממון והנכסים, יש דמיון רב יותר מאשר בין האינטרסים שלהם לאלה של עובדי הדפוס.
בתודעתם הכוזבת הם ראו עצמם בני מעמד זהה למעסיקיהם, שעה שברור לכל בר דעת שזהות האינטרסים שלהם עם עובדי הדפוס היא עזה וחד משמעית.
נדמה לי שזה ההישג המרשים ביותר של הקפיטליזם: היכולת לשבש את תודעתם של העובדים עד שיחוו את המציאות באופן מעוות שימנע מהם אפילו את הרצון הכמוס לעמוד על זכויותיהם.
מידי כמה זמן הוא מפציר בי לעזוב את ה"חרטט" כלשונו של מדעי הרוח ולהצטרף אל ה"חיים האמיתיים". החיים האמיתיים לפי אחי מתמצים במילה "יותר" . בית יותר גדול, מכונית יותר גדולה משכורת יותר גבוהה ושעות עבודה יותר ארוכות.
הוא איש היי -טק, אחד שעשה הסבה מקצועית בזמן, רכש במהירות ניסיון בניהול ונמצא רוב החיים בעבודה. המודעות החברתית והפוליטית שלו נמצאת בקומה שנים רבות. עובדה, רק לפני שנה בנסיעה לאירוע משפחתי ירד לו האסימון והוא אמר לי "איזה קטע , עכשיו כשאני חושב על הילדות שלנו … חיינו *כמו* עניים"
טוב, גם זה סוג של "דרייב", עכשיו הוא בארצות הברית, עובד יותר קשה בשביל בית הרבה יותר גדול, מכונית הרבה יותר מפוארת וימשיך כנראה להצביע ליכוד וימינה מזה.
כי מתחת לעטיפה הזחוחה של המעמד הבינוני שאחי נמנה עליו מסתתר הפחד מן העוני ומן המשמעויות שהוא נושא, ולא תחושת ביטחון אמיתית. הפחד מן העוני מכניס את אחי כמו רבים אחרים למרוץ עכברים מטורף ולא מאפשר להם לעצור לרגע ולחשוב.