עשירי עירך קודמים

בחודשים האחרונים בכל פעם שניתכות גזירות חדשות על ראשינו, עומד לנגד עיניי  מראה העינוי האינקויזיטורי, שבו נסחט אדם עד כלות בידי מברג ענק שמצמידו למיטת מסמרים.

 דומה כי האוכלוסייה הנפגעת ביותר היא אוכלוסיית הקשישים שאין לה הכוח לעשות כמעשיה של ויקי כנפו לקום ולצעוד בכבישי ישראל (בשביתת רעב אין הם צריכים לאיים שכן המציאות הכלכלית מביאה אותם למצב זה באופן טבעי).

הדברים נכתבים בעקבות התפטרותו של מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ` יוחנן שטסמן, בתחילת ספטמבר, משום שלדבריו אין הוא יכול להשלים עם מצב בו הקיצוצים בקצבאות מורידים יותר ויותר אזרחים מתחת לקו העוני.

 אמרנו קשישים אז מה היה לנו?

 הקפאת השכר הממוצע שקצבאות הזיקנה צמודות אליהם, הפחתה נוספת של 4%, הקטנת קצבת הסיעוד פעמיים,  ולבסוף הפגיעה החמורה בפנסיות. הכוללים ניכוי דמי ניהול בגובה 0.2% מהתשלומים לקרן והעלאת גיל הפרישה לגיל 67.

ואם לא די בכך בוטלו 2 נקודות הזיכוי לילדים התומכים בהורים סיעודיים.

כל מי שמטפל בהורה נטול יכולת יודע מה הנטל הכספי הכרוך בכך, וכי לרוב המקורות הכספיים העצמאיים של הקשיש הסיעודי אינם מכסים את מלוא עלות הטיפול (כולל עובד סיעודי, תרופות, הסעות, אביזרי עזר ועוד).

התרכזנו במגזר אחד של נפגעים אך ניתן היה גם לתאר את הגזירות על הנכים, הורים למשפחות ברוכות ילדים ואמהות חד-הוריות. בעימות שהתקיים לא מכבר בין ויקי כנפו לפלאטו שרון, ברדיו אמר הלה בקולו הצרוד והתוקפני לכנפו "אתה (ככה במקור) לא יודעת כי מדינה במצב קשה?"

 שאלה זו גרמה לי לנבור בנבכי זכרוני ולבדוק מה עלה בגורלו של איזה היטל זנוח שהוטל דווקא על השכבות היותר מבוססות באוכלוסייה.

ואכן זכרוני לא הטעני. בחוק ההסדרים, שנחקק בתחילת 2002 נקבע כי עובד שיש לו הכנסת עבודה העולה על 360 אלף שקלים לשנה ויש לו גם הכנסה חייבת אחרת, (לא נקבע באיזה סכום, משמע כל הכנסה אחרת) יהיה חייב היטל בשיעור של 0.5% על כל הכנסותיו. עובד בעל הכנסת עבודה בלבד, שהכנסתו החייבת הנה בין 500,000 שקלים ל525,000- שקלים אינו זכאי להפחתה בהיטל.

מס ה"עשירים" התמקד באופן יחסי בחלק התחתון של שכבת העשירים ומכאן הוא עולה במתינות.

 "עשיר" נחשב, לפי אותה הוראה, מי שהשתכר מעל ל 30 אלף שקלים.

השפעתו של ההיטל החדש לא תכאיב מדי, כאשר השכר הרגיל חייב בהיטל: תוספת מס של 160 ש"ח לעובד, ששכרו ברוטו הוא 32 אלף ש"ח, היא פחות ממחירו של בקבוק ויסקי משובח, פחות ממחירם של שני סיגרים – ולא נעשה מזה עניין. הבעיות מתחילות בחישובי המס הפחות שגרתיים.

כאשר עובד, ששכרו 30 אלף ש"ח, יקבל מענק חד-פעמי בגובה של 20 אלף ש"ח ברוטו, יגיעו אליו כנטו רק 5,960 ש"ח, ו14,040 ש"ח יירדו לטמיון – זה כואב גם לעשירים.

כאשר לעובד, ששכרו 30 אלף ש"ח, מובטח תשלום מגולם (תשלום נטו) בסך של 1,000 ש"ח, ייאלץ מעבידו לשלם לו 3,355 ש"ח ברוטו, כדי לעמוד בהבטחה זו. וזה כבר כואב גם למעסיקים של עובדים עשירים.

חלפה לה שנה ובחוק ההסדרים הבא נעלם ההיטל. פשוט נקבע, כי פג תוקפה של הוראת השעה שחוקקה במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה בתחולה לשנת 2002 וכך החל מ   1.1.2003- אין היטל כזה.

(על החזר ביטול תקרת השכר לביטוח לאומי לא דברנו –  צמרת האוצר לא הצליחה להתמודד עם יכולות התכנון והתמרון של העשירון השבע, הגם שהכנסות המוסד לביטוח לאומי עלו באותה התקופה).

והנה לא שטסמן המתפטר לא פובליציסטים מן השרה הראשונה, לא עורכי על של מדורי כלכלה וחברה, גם לא עורכי מדורי כלכלה מן השורה, לא כלכלני צמרת, לא נציב מס הכנסה, לא פקידי האוצר וגם לא חברי כנסת, איש לא נזעק להחזיר את ההיטל שהתאייד.

האם יכול להיות כי קיים קשר שתיקה בין כל בעלי התפקידים שהוזכרו כאן, ולו רק בשל העובדה  השולית שהם נמנים עם השכבה שהייתה אמורה לשאת באותו היטל?

משמע, קל יותר לסחוט עוד ועוד את העניים ואת האביונים מאשר להטיל מס על עשירים. וכך נוצר קשר של שתיקה בין העושים במלאכה לבין מבקריהם בכנסת ובתקשורת, שחלק מהם נמנים על אותה שכבה.  משל, עשירי עירך קודמים. ובא לציון גואל.

עורכת דין יהודית קנולר היא עורכת "נטו+" –  כתב עת לענייני עבודה בהוצאת "חשבים".