יאן בורומה (Buruma) פרסם בשבוע שעבר ב"ניו-יורק טיימס מגזין" מאמר שכותרתו "איך לדבר על ישראל" (31 אוגוסט 2003).
בורומה מנסה להפריך את הטענה כאילו קיים לובי יהודי כל-יכול אשר משפיע על מדיניות ארה"ב ברחבי העולם, וכי מדיניות ארה"ב מוכתבת באופן חד-ערכי על ידי לובי זה. הוא מצליח להראות שהתמיכה האמריקאית בישראל אינה צ`ק פתוח אלא תופעה המותנית היסטורית ופוליטית. במובן זה יש למאמר חשיבות. למרות שהלובי היהודי הוא ללא ספק חזק ואגרסיבי, אין לראות בו כל יכול.
למרות החשיבות של המאמר, בורומה נכשל במבחן ההגינות. הוא אינו מזכיר כמעט את מצבם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. הוא אינו עוסק בעובדה שישראל (ולצורך זה גם ארה"ב) הינה אחת המדינות האחרונות בעולם המפעילה כוח צבאי ישיר לצרכים קולוניאלים. הוא אינו עוסק בפלסטינים הרעבים, בדיכוי במחסומים, בבנית החומה, או בעובדה שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הורגת פלסטינים ללא משפט. הוא גם נכשל בלהראות כיצד מדינת ישראל מטפחת ותומכת בכוחות מיליציה יהודים בשטחים.
בכך שבורומה מדלג על כל הסוגיות הללו – ללא ספק האקוטיות ביותר במזרח התיכון היום – הוא מחשיד את עצמו. הוא מייצר מחדש את המיתוס אותו בא מאמרו להפריך. הוא מספק למעונינים בכך מספיק חומרים כדי לטעון ששוב הכוח היהודי (הניו יורק טיימס) מבקש להציב את האינטרס היהודי בראש ולטאטא את האינטרסים הלגיטימיים של הפלסטינים אל מתחת לשטיח. אירונית היא העובדה שמאמר שמבקש להפריך את הטענה על השפעה יהודית בארה"ב (לרבות התקשורת) מייצר מחדש את מה שמזין טענות מן הסוג הזה.
פרופ` יהודה שנהב מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב
מבלי לקבוע אם בורומה נכשל במבחן ההגינות – ואני דווקא מצאתי במאמר שלו את הכיבוש, חיסול מנהיגי חמאס ושאר ירקות, גם אם לא סגרים, מחסומים או הרעבת אוכלוסייה – צריך לשאול האם עמד פרופ' שנהב במבחן ההגינות. המאמר עוסק בעיקרו בסוגים שונים של משקפיים מעוותות שדרכם נתפש הסכסוך, החל מאסכטולוגיה פונדנמטליסטית נוצרית וכלה בהתקה של אנטישמיות ורגשות אשם נוצריים למדיניות אנטי-ציונית (אני מרשה לעצמי להשתמש במינוח הפסיכואנליטי שרווח במאמר – גם אם זו אחת מנקודת החולשה שלו). ההתייחסות למאמר דרך פרספקטיבה אחת בלבד: כמה נאמר בו על הכיבוש – שקולה להרג השליח. האם הפונקציה המיתית שהמאמר יכול למלא לא שקולה לפונקציה המיתית של התגובה באתר? אתמהה.