האדון, הגאון והאקזוטית

יוסי יונה

הרשימה של ידידי, ניסים מזרחי, (מיום 25/8 בארכיון האתר) מחדדת את המודעות ביחס לאופן שבו המדיום הקולנועי יוצר ומחזק סטריאוטיפים גזעניים. כאשר צפיתי לאחרונה בסרט (האווילי) "היום השלישי" (1996) לא יכולתי שלא לתת את דעתי לאופן שבו תעשיית הסרטים האמריקאית, בעיקר הוליווד, תורמת את חלקה המרכזי בהקשר זה. הסרט הבדיוני הזה עוסק במתקפת חייזרים על כדור הארץ. החייזרים שונים מאתנו מבחינה ביולוגית אולם די דומים לנו מבחינות אחרות. הם עוברים מכוכב מיושב אחד לרעהו ובוזזים את משאביו. בקיצור, חוצנים עוינים ביותר, לא מהסוג שאנו מייחלים ליצור אתם קשר ביום מן הימים.  

אבל תושבי כדור הארץ, כפי שאומרים במחוזותינו, הם לא פרייארים. הם משיבים מלחמה שערה. ומי עומד בראשם? יפה ניחשתם ארצות הברית של אמריקה. מנהיגת העולם החופשי מצילה את העולם מחייזרים, כפי שהיא הצילה אותו פעמים רבות בעבר מעריצים מושחתים וצמאי דם. במהלך פעילותם ההרואית, הכרוכה בהקרבה עילאית, זוכים האמריקאים לאהדת כל תושבי תבל. לאמריקאים, כפי שאנו למדים, יש תמיד רק כוונות טובות וטהורות.

אבל מי הם האמריקאים? מה טבעה של חברת המהגרים האמריקאית? ומהם יחסי הגומלין בין שבטיה השונים? זו חברה הרמונית וסולידרית למופת. עם זאת, גם כאשר הסרט מציג את המרקם החברתי האמריקאי באור חיובי, הוא מקבע את הקבוצות השונות במערכת של דימויים סטריאוטיפיים. הנשיא (ביל פולמן) שבעברו היה טייס קרב, הוא מעין הכלאה בין קנדי, בוש וקלינטון. בקיצור, Wasp מהסרטים. גבר לבן, נוצרי, נאה וחטוב, הנשוי לאשתו הלבנה והחסודה, ולהם ילדה קטנה (צ`לסי?). לרעייה אין תפקיד משמעותי בסרט למעט מוות אצילי בזרועות בעלה האוהב, בעקבות מתקפת חייזרים.

אולם על מנת להביס את החייזרים, אין די במנהיגות . יש צורך בשכל והרבה שכל. הזעיקו מיד את הגניוס היהודי. והגניוס היהודי אכן מופיע. שילוב שבין חוכמת דורות יהודית ויישומה של חוכמה זו בטכנולוגית ההי-טק. הגניוס היהודי מסופק על ידי אב (ג`וד הירש) ובנו (ג`ף גולדבלום) – יהודים כשרים עד כמה שניתן לדעת. תחת השראתו של האב, מצליח הבן לפצח את מערך ההגנה האלקטרוני של חללית הענק של החייזרים. הוא מטמין בה וירוס, תוך גילוי אומץ לב המזכיר את גיבורנו עטורי התהילה, וכך חושף אותה לפגיעתם של הטילים המשוגרים אליה ממטוסי הקרב האמריקאים, שאחד מהם מאויש על-ידי הנשיא בכבודו ובעצמו.

ואי-אפשר כמובן בלי השחורים. מדוע אי  אפשר? ראשית, כי מדובר בסרט חיובי השר שיר הלל לאחדותה של אמריקה, ושנית, משום שהשחורים בארה"ב מבקרים בקולנוע יותר מאוכלוסיות אחרות. לכן הגיבור המרכזי, כלומר הגיבור בשדה הקרב, הוא טייס שחור (וויל סמית). הוא עשוי ללא חת, אימפולסיבי וקשוח, ויש לו תפקיד בלתי מבוטל בהצלת כדור הארץ מידיהם של החייזרים. אבל למרות שהוא משקף דמות חיובית מאד הוא לא יכול להיות איש המחשבים ובטח לא הנשיא. מה לעשות, התפקידים האלה כבר תפוסים.

לידידנו הטייס חברה שחורה יפיפייה. וכך, כמו שקורה בסרטים, נפגשות חברתו של הטייס ואשת הנשיא בחורבות העיר לוס אנג`לס. הן לא נפגשות סתם, חברתו של הטייס מחלצת את אשת הנשאי מבין ההריסות. ואז בשעת בין ערביים מנהלות להן הנשים שיחת חולין. "מה מקצועך"?, שואלת הגברת הראשונה את חברתו של הטייס. "אני רקדנית", היא עונה. "רקדנית בלט?" מקשה אשת הנשיא. "לא", היא עונה, "אני רקדנית אקזוטית".

האמת היא שאני לא יודע מה זו רקדנית אקזוטית. האם הכוונה לחשפנית? יכול להיות. אבל מה זה חשוב. מה שכן מעניין הוא הדיאלוג הזה בין שתי הנשים. מדוע שמו כותבי התסריט את השאלה הזו – "רקדנית בלט"? – בפיה של אשת הנשיא. האם שאלה זו נועדה להראות שהיא משוחררת מדעות קדומות ביחס לשחורים? "שחורים", אמר כנראה תסריטאי אחד לרעהו, "יכולים להיות רקדני בלט". אם כך, אז למה היא לא רקדנית בלט אלא רקדנית אקזוטית? ואכן, המילה "אקזוטית" בהקשר הזה היא מאלפת. אלה שקראו את אדוארד סעיד ואת אלה שוחט לבטח יודעים ש"אקזוטיות" זו תכונה מהותית כביכול של שחורים, ערבים ומזרחים. כלומר, המערב רואה במזרח ובמיוחד בנשותיו משהו אקזוטי ויצרי, בניגוד למערב הרציונלי והשקול והמנוכר. אז מה חשבו כותבי התסריט כאשר חשבו על תפקידה של האישה השחורה כרקדנית אקזוטית? האם הייתה זו קריצת עין ליודעי ח"ן, או שבתום לב הם נטלו חלק במלאכת חיזוק הסטריאוטיפיים של נשים וגברים שחורים, של יהודים ושל נוצרים/לבנים. אני נוטה לסבור שספריהם של סעיד ושוחט אינם לחם חוקם של אנשי הסרטים בהוליבוד. הם עושים מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר. גם כאשר הם עוסקים במדע בדיוני, קשה להם לחרוג מעבר לגבולות דמיונם הסטריאוטיפי. כלומר, גם לדמיוני ולבדיוני יש גבול. לפיכך, הלבנים/נוצרים הם אדוני הארץ, היהודים גאונים, והשחורים נותרו יצריים ואקזוטיים.

דר` יוסי יונה מרצה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דוקומדיק

    בניגוד לד"ר יונה, לא ראיתי את הסרט האווילי ואין לי תוכניות לראותו (וגם אין לי תואר שלישי ואף ללא תוכניות בכיוון). כל הנ"ל לא נחוץ כדי לדעת שרקדנית אקזוטית, באנגלית המדוברת בארה"ב, פירושו חשפנית. לא כדאי לבנות תילי תילים של תיאוריות סוציולוגיות קונספירטיביות על הדיאלוג שהובא כאן. מדובר באפיזודת טעויות מוכרת ושחוקה, מהסוג הנפוץ בסיטקומים ובסרטים מעין אלו, ושאינה רלבנטית לצבעה של הרקדנית. הפאנץ'-ליין "אני רקדנית אקזוטית" אינו מקורי והופיע בהקשרים דומים מספר פעמים בספרות ובקולנוע האמריקניים הפופולריים מפי גיבורות בצבעים שונים. סביר שאשת הנשיא הופתעה מכך שאשת טייס עוסקת דווקא בזה – אבל אם כבר, על רקע מעמדי, לא גזעי.
    ואם כבר: האשה, ללא קשר לצבעה, מעמדה או עיסוקה, תמיד נחשבה דבר-מה אקזוטי, האין זאת? תקנו אותי אם אני טועה.

  2. יוסי זיו

    ליוסי יונה שלום,
    בלי קשר ישיר לתוכן המאמר שלך, כיוון שהזכרת את אדוארד סעיד כחובת קריאה, אז רק כדי לקבל פרספקטיבה אחרת עליו אני ממליץ על המאמר של איבן וורק שמופיע בכתובת הבאה.
    http://www.secularislam.org/articles/debunking.htm#_ftn1

    גם ב Dissent האחרון – קיץ 2003, סעיד מוזכר לא לטובה כאחד ממכחישי הג'נוסייד בחלבג'ה.

  3. סמדר

    לדוקומודיק- אני מסכימה עם יוסי שהביטוי אקזוטי כמו שורשי קשור למזרחי, שחור וכיוצא באלה.
    אשמח אם תאיר את עניי בדוגמא אחת לכל הפחות מכל תחום שהוא בו השתמשו בביטוי כלפי אישה לבנה.

    לזיו תמיד טוב לקרוא גם מאמר ביקורת על ….תודה מראש
    סמדר