לפני כשבוע נערך כנס באוניברסיטת בר-אילן, הכנס היה מצד אחד, כנס תמיכה של נשים מהאקדמיה במאבק האמהות החד הוריות, ומצד שני, כנס עידוד והמרצה למספר חברות כנסת על מנת לגרום להן להגן על נשים עניות שהפכו קרבנות של המדיניות הכלכלית והאידיאולוגיה הניאו ליברלית. כאחת מהמארגנות, למדתי מארגון הכנס שיעור מאלף בתקשורת, טריוויאלי מן הסתם – עוני הוא משעמם! והמחאה כבר נמאסה!
מי לימד אותי את השיעור המאלף והמעודד הזה? העיתונאיות שאיתן שוחחתי בימים שלפני הכנס: אחת, אחת הן הסבירו לי לאט ובסבלנות, לפעמים בליווי נזיפה או שתיים, שאין לי שום סיכוי לזכות בכיסוי תקשורתי אם אין לי "סיפור".
אבל האמת היא שיש לי "סיפור", אותו הן לא רצו לראות וגם לא רצו לשמוע. הסיפור הוא שיש בתוך הכנסת ובתוך הקואליציה היום קבוצה די גדולה של חברי כנסת שגם להם היו אמהות עניות, הם, וחברות וחברי כנסת אחרים יודעים שאי אפשר להפוך את הנשים העניות לקורבנות העיקריים של התכנית הכלכלית. הם היו רוצים לחתום על הסיכום שהגיע אליו הכנס שקרא לבטל את הפגיעות בקצבאות המשפחות החד הוריות ולהסדיר תמיכה נאותה למעונות יום, וליום לימודים ארוך על מנת לאפשר להן ולנשים החיות מהבטחת הכנסה או משכר מינימום עבודה ללמוד לימודים אקדמאיים וטכנולוגיים.
סיפור טוב, לא? סיפור על אופוזיציה כלכלית. טוב, לא אגזים, סיפור על התנגדות פוטנציאלית לכמה מהפתרונות של ביבי. אולם כיצד ניתן לחלץ את ההתנגדות הזו מטבעת ההשתקה הציבורית? מה יעזור לה להפוך לפעולה פרלמנטרית נמרצת? מה יעזור לחברי הכנסת להבין שיש פופולריות ציבורית רחבה בסוג כזה של פעולה על-מפלגתית? זה לא כל כך ברור.
בתוך מה שמכונה "התקשורת" לא מצאתי לי בנות ברית שירצו לראות את זה כ"סיפור", וירצו לעזור לזה להפוך להיות "סיפור". לזכות בתמיכה רחבה של אזרחים, או לאפשר לקול הזה להיות נוכח בשיח הציבורי. אבל אני לא מתייאשת ועדיין מחכה לאותה עיתונות שתירתם למשימה החשובה של עידוד והמרצה של אופוזיציה כלכלית. מישהו יודע איפה אפשר למצוא את התקשורת הזו?
דר` אורלי בנימין מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אורלי, ברצוני לחזק אותך במאבקך. יש לך סיפור ,רק הנשים העתונאיות שאתן דיברת לא תופסות אותו בשלב זה. הן גם בהתבטאויות שונות בטלביזיה חוזרות על המנטרה שלויקי כנפו וחברותיה "אין סיפור". צריך אורך נשימה ואומץ לומר ואחר כך להצביע בבחירות כנגד ההשחתה וההשפלה של החלשים בישראל וכנגד החדרת נורמות המטילות אשם על החלשים בגלל חולשתם. זהו ה"ביביזם" החדש שכנגדו צריך ללחום.
ודאי שעוני משעמם. אפשר להקדיש לו שתי דקות של שידור על מקרר ריק והמצפון נקי. אם היה לעניים/עניות סיפור מעניין באמת – נגיד איך נחטפו על ידי חייזרים, כאן הייתה עילה לכתבת תחקיר רצינית – על חייזרים כמובן.
אבל בכל זאת, פה ושם יש עתונאים ועתונאיות שהופכים את הנושא למעניין.
רק לא לאבד תקווה.
אתחיל בגילוי נאות – אני עיתונאית. לתקשורת יש מגרעות רבות ועל כך אין ויכוח. בין המגרעות אפשר לומר שלא אחת היא שטחית, היא ממליכה מלכים ליום אחד מרוממת אותם ואחר כך זונחת, אין לה אורך נשימה והיא מחפשת גיבורים חדשים. היא גם שבויה בשיח ומייצרת אותו מחדש. והשיח יש לומר ביושר, אינו מיטיב בדרך כלל עם מי שתחום הסיקור שלו הוא חברתי כלכלי – והכוונה למי שמבקש לדווח עליו מהצד השמאלי של המפה או מקולם של המושתקים. מהצד השני אגב, עמודי הכלכלה מלאים תמיד בשיח כלכלי, מזווית אחרת כמובן. דווקא בתקופה האחרונה בגלל הגזירות הכלכליות ניתן ביטוי נרחב באמצעי התקשורת לסיקור קבוצות נפגעות, וגם ויקי כנפו ומאבקן של החד הוריות זכה לתהילה בראשית דרכו.
בכל זאת, כשקראתי את מה שכתבת, היתה לי תחושה שהיה לך קל יותר לכוון את עוצמת הכעס כלפי התקשורת ולא כלפי מי שאמורים לשאת באחריות עצמה. לא ברור מהדברים שכתבת האם חברי וחברות הכנסת חתמו על הסיכומים אליהם הגיעו בכנס, או שתפקיד התקשורת היה להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל וליצור אווירה ציבורית שתגרום להם לחתום? ואם לא חתמו האם לא צריך להפנות אצבע מאשימה קודם כל לאותם נבחרי ציבור שבוגדים בתפקידם בו בזמן שהם נהנים ממעמד וממשכורות שמנות. לא כל חברי הכנסת שותפים לקואליציה, מדוע לא חתמו כל השאר על סיכומי הדברים? ומדוע הפסיקו כל חברי הכנסת כבר מזמן להגיע למאהלי מחאה?
יש הרבה מה ואיך לבקר את התקשורת על האופן בו היא מסקרת או משתיקה נושאים מסוימים. אפשר לנתח כותרות, כתבות, לבדוק באילו עמודים מתפרסמים ידיעות – יש הרבה מה לעשות ויש הרבה קולות מושתקים להעלות.
אבל יש גם אופי של מדיום, וכן כדי לפרסם כתבה צריך סיפור, וצריך לחדש. זו טיבה של עיתונות ובכך היא שונה מכתב עת, ספר או דיון אקדמי. לפעמים זה מקשה ודורש יצירתיות, לפעמים זה מרגיז כשיש נושא שהוא בעל חשיבות, ולפעמים, כמו בכל מקצוע, יש כתבים שאכפת להם יותר ויש כתבים שאכפת להם פחות.
אבל עם כל הכבוד לביקורת, ההכלה הגורפת בה נהגת בדבריך מקוממת מאוד. לא מצאת "בנות ברית שירצו לראות את זה כסיפור וירצו לעזור לזה להפוך לסיפור"… כדאי להזכיר באותה נשימה גם כמה עיתונאיות (ועיתונאים) בהן שלי יחימוביץ, רותי סיני ועינת פישביין שמקדישות לנושא ימים כלילות. ולהשתמש בלשונך הן "התקשורת הזו".
וחבל שלא כתבת ברשימה שלך גם רשמים על ההרצאות שניתנו בכנס, דווקא היה יכול להיות מעניין מאוד.
הרבה טענות אפשר להפנות כלפי "התקשורת", אבל האם "התקשורת" אחראית לחוסר העשייה של הפרלמנטרים שלנו, להעדפתם לעסוק במה שיביא להם קולות ולא באימותיהם העניות לשעבר ובאימהות עניות אחרות בהווה? האם יש לתלות בתקשורת את האחריות לפחדנות של חברי הכנסת?
גישה מוזרה מאוד בעיני.
"הם היו רוצים לחתום" והם לא חותמים כי אין "סיפור" לתקשורת? והתקשורת אשמה בכך? הלא לפני כל דבר אחר זהו סיפור עליבותם של חברי הכנסת!
אולי תנסי לעניין בסיפור הזה את "התקשורת" .
איפה הם העיתונאים והעיתונאיות ההם …הבאים משכבות המצוקה …היודעים מה זה עוני..מה היא מצוקה?
שמא אין כאלה…
אני מצדיע לך אורלי..בהנחה כי את באה מקרב המעמד הבינוני…ועדיין מסוגלת לחוש את כאב הנאנקים תחת
העוול..לחשוב טיפה על ילדי העניים הכלואים במעגל הקסם השטני של עוני ותרבות עוני , המכשירה אותם להיות דור
המצוקה הבא?
ואיך יחושו בני המעמד הבינוני השואפים במרץ להרגיש מעמד גבוהה בסבל העניים …הם לא מחפשים "סיפור" הם לא רוצים לראות ולשמוע …אולי הם מגדירים עצמם דרך הבוז לעניים…והאשמתם במצבם…אם תתפסי שיחת עומק איתם את תגלי את הבוז שלהם לעניים ואת רוח הניאו ליברליזם השולטת במחשבתם כדי להיות IN…
וחברי הכנסת וחברות הכנסת שהוריהם עניים..אמהותיהם עניות…סולדים גם מאמהותיהם העניות..
הם הפנו גב מזמן לאבא ואמא שלהם…עינהם כלות בציפיה לאיש עסקים נדיב שיטיס אותם על חשבונו..יזמינם
לארוחה דשנה…או ישלם להם שוחד נדיב…
הלוואי וירבו כמותך אורלי…נשים וגברים שלא מכרו נשמתם בנזיד עדשים…ויודעים כמה חשוב שלום חברתי לחוסנה
של המדינה…מעבר לטיעונים יפים על צדק חברתי …ישר כוח
הנקודה אותה ניסיתי להעלות בדבריי כיוונה לדרך פעולה אפשרית עתידית. הכנס היה מוצלח ומעניין בלי קשר לאי נוכחותה של התקשורת ולכך שהדיו לא קיבלו ביטוי בה. פנייתי מכוונת לאנשי תקשורת עם מכוונות ביקורתית חברתית-רווחתית: אפשר, בלי קשר לכנס, להמריץ חברי כנסת לא מעטים, אשר עדיין לא עיצבו לעצמם אג'נדת פעולה פרלמנטרית ברורה, להתחבר לצד בתוכם שלא יכול לקבל את המכבש הנאו-ליברלי, למרות שהם כן מרימים יד התומכת בהצעות הדרקוניות ביותר. אפשר לעשות זאת בכלים שיש לעתונאים. אפשר לעשות זאת גם בדרכים אחרות המוכרות יותר לאנשי השדולות בכנסת. אפשר לעזור להם להיות פחות עלובים. גם להם זה לא נעים העליבות הזו. יש תקווה בהמרצתם. זו אולי גישה מוזרה אבל בעידן הנוכחי של כל כך מעט תקוה לאופוזיציה כלכלית משמעותית, היתה לי תחושה שחשוב להצביע על הסדק הזה, על העובדה שלרבים מחברי הכנסת אין השקפת עולם סגורה, במיוחד הצעירים והחדשים מביניהם. וזה שלא מצאתי בנות ברית זה גם נכון. וכמו שהסבירה לי אחת העיתונאיות, אין לי סיבה להניח שצריכות להיות לי בנות ברית בקרב עיתונאיות המתמודדות עם לחצי הישרדות בתוך מערכות גבריות נאו-ליברליות בעצמן. נכון. וגם כואב.