ויקי כנפו, הגיבורה שלי

הנרייט דהאן כלב

ב – 1959, אמרו על המתפרעים של ואדי סאליב: "חוליגנים, עד שהם לא ילמדו איך להתנהג, השווארצעס, לא יקבלו כלום." ב – 1971,  המשיכו ואמרו על הפנתרים: "הם לא נחמדים, עד שלא ירדו מהדשא, לא ניפגש איתם." באה ויקי כנפו ואמרה: או קיי, אתם רוצים בלי אלימות, אני בלי אלימות. אתם רוצים בדמוקרטיה, טוב אני רק בהפגנות ובשביתת רעב, רק בטוב, אני לא ארשה לתומכים בי לשרוף צמיגים, וניפנפה משם את אדי מלכה וחבורת הנשים הירושלמיות שלו בהנהגת איילה סבג ששרפה צמיגים עד שהתעייפה. ויקי מאמינה בלדבר, אפילו עם  דודו טופז דיברה ב"רדיו דרום" כשחנך את הפרויקט שלו בדימונה לפני כשבעה שבועות.

מסתבר שדמוקרטיה זה גם קונספירציה של החזקים, אחרת איך נסביר שביבי לא יורד לדבר איתה למרות שהיא כן בסדר לעומת כל "הפרענקים החוליגנים"?

כשסוקרים את כל כללי המשחק על פיהם פעלה ויקי, הדמוקרטיה היתה צריכה מזמן להניב עבורה פירות. היא שמרה על "שלטון החוק", פעלה לפי כל הכללים העומדים לרשות אזרח שומר חוק. אז למה זה לא מוריד אליה את ביבי? למה לא מדברים איתה? האם הרעיון הדמוקרטי הוא "אז שתדבר!" וזהו? כמו שאומרים באידיש: "אז אמרה" – גיזועקט.  

ויקי כנפו, אזרחית ממושמעת, שהמזרחיות ופמיניזם שלה מאולפים ותחת שליטה, פעלה מראשית הדרך בצורה ממושמעת ובכל זאת לא איבדה את עצמה בתוך תסריט שאת תכנו לא ידעה כשהחלה לצעוד ב 2.7.2003 ממצפה. פגשתי אותה יומיים קודם לצעידתה ושתינו קפה (ברמת אביב!). כל מה שהיה לה הוא נחישות של אישה שאין לה דבר להפסיד מלבד מכבליה. היא יצאה למסע ללא מפה, ללא ליווי רפואי, ללא תכנית. מאז עד לצאתי לאוקספורד פגשתי אותה אחת ליומיים שלושה במאהל המתפתח בירושלים.

סקירת מהלכיה מלמדים שלא שגתה אפילו פעם אחת. היא שמרה על עצמאות ועל מקוריות ועד היום היא מסרבת בכל תוקף להידמות ולחקות את שאר המחאות של המזרחים בהיסטוריה הישראלית. בפעילותה יש יחוד איסטרטגי מעורר הערכה. היא מאופקת. היא מקבלת בברכה כל עצה וכל תרומה, תהיה זו מסוציאליסטים, קומוניסטים או קפיטליסטים. אפילו מאלה שהתעמתו איתה בתקשורת ואחר כך שלחו לה תשורות קיבלה בענווה. עם זאת, לא מכרה את עצמה לאף אחד מהם, לא לשתי"ל לא ל"אחותי" לא לקואליציית הנשים ולא לאירגוני הנכים או לכל אירגון אחר.

אמת, יש ויכוח על השאלה האם היה עליה לאחד כוחות עם שאר האירגונים וליצור חזית אחת להצלת כל נידכאי הארץ: הנכים, כיכר הלחם, האימהות שילדיהן נלקחו לאימוץ חרף רצונן, ועוד ועוד או להשאר בגבולות המאבק שבו פתחה – אמהות חד הוריות. באינטואיציה קיומית ובתבונה מוצקה, הבינה את גבולות היכולת של מאבקה ואת כוחות המו"מ שיכולים לעמוד לה ולא הטביעה את עצמה בים הארגונים וקבוצות המחאה, מה שהיה רצוי מאוד בעיני המימסד ומשחק הישר לידיו. היא שומרת על עצמה ועל מאבקה בחושים חדים מבלי לאבד את דרכה בתוך שבילים מפותלים של כרישי תקשורת סקרניים, תומכים תמהוניים, קבוצות של נידכאים אחרים. התוצאה, סוגיית האמהות לילדים חד הוריים הונחה במלוא כובדה על סדר היום הציבורי ועל כל היבטיה.  "אז מה היה לנו?"

אז ככה:

·        עוד אישה אמיצה ממצפה רמון, שהניבה גם את חבצלת אינגבר – מנהיגת המתפרה מ"מצפה עצמאות"? יש משהו במצפה רמון שהיא כניראה מניבה לנו מנהיגות ולוחמות.  

·        הצבת הסוגיה של אמהות לילדים חד הוריים כסוגייה נפרדת, יחודית ולא כחלק ממסה כוללת של נדכאים: אמהות לילדים חד הוריים אינן קטיגוריה של נשים מוכות גורל, הן נשים מוכות מדינה. ויקי היא אישה עובדת למרות שבאופן שיטתי מצליח המימסד להשכיח מלב הציבור את העובדה שאימהות אלו עובדות! אולי צריך להזכיר שוב ושוב, ויקי לא פונה לרגשי החמלה של המדינאים אלא לחוש הצדק שלהם, שניקבר מתחת לדעות קדומות עממיות על פרזיטיות.

·         אמהות אלו הן החברה הישראלית: עניות, עשירות, דתיות חילוניות, מובטלות ומועסקות, משכילות ופחות משכילות, נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות, ואחרות הטוענות לאנטי פמיניזם, אשכנזיות, ומזרחיות ופלשתיניות ורוסיות. אגב, איפה כל אלה במאהל? מדוע יש בעיקר נשים מזרחיות במאהל? בולטותן של נשים מזרחיות במאהל מחזיר אותנו לסוגיה העדתית, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה.

·        הסוגייה העדתית מתחדדת  כאשר מול האמהות החד הוריות, שרובן מזרחיות, ניצבים גברים אשכנזים (להוציא את השר האחר במשרד האוצר) מול אמהות לילדים חד הוריים שהן בעיקר מזרחיות.

·        בעיקבות מאבקה של ויקי עלתה סוגייה קשה ורחבת היקף אך מושתקת, שהיא בבחינת מכת מדינה: סוגיית האחריות של אבות, שילדיהם חיים ברשות אימם והם מנצלים את אזלת היד של מוסדות האכיפה של ההוצאה לפועל ושל הביטוח הלאומי ופשוט לא עומדים בהתחייבויותיהם כלפי ילדיהם ולא משלמים מזונות. האומדנים מדברים על 30%. לא פלא אם כן שהסערה הציבורית היא על כך שילדים אלה נופלים על צואר המדינה. מצער שהזעם הציבורי מופנה דוקא אל הנשים. כדאי לעצור לרגע את הזעם ולחשוב מדוע המתחמקים הם בעיקר גברים?

אסיים בפנינה ששמעתי מפי רופאת המשפחה האשכנזיה שלי כששוחחנו על ויקי, (שהעידה על עצמה שהלכה עם גישרה – אם נשואה באושר, שצעדה עם ויקי כאקט של סולידריות מבאר שבע לירושלים), לפני שעזבתי לאוקספורד. הדברים מובאים כלשונם:  "אישה שיש לה פלאפון ושהיא מעשנת, שלא תבכה שאין לה כסף. הבת שלי עושה ספונג`ה כדי לממן את לימודיה." נסעתי לאוקספורד עם התהיה מדוע אם כן הצטרפה גישרה לויקי כנפו? אם זה לא מתוך סולידריות, זה מוכרח להיות בגלל הדיאטה?

אז ויקי, ציונים על התנהגות טובה, כך מתברר, לא יביאו לחם לפי ילדייך.

המאבק שלך כמו מאבקם של הפנתרים וכמו מאבק ואדי סאליב, ירשם בהיסטוריה ילמד ויצוטט.  את שלך כבר עשית, גיבורה שלי.

דר` הנרייט דהאן כלב מרצה למדע המדינה וללימודי נשים באוניברסיטת בן גוריון

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שלי יחימוביץ'

    בשולי הדברים – באמת בשוליים – כיוון שעל כל מלה שכתבה הנרייט אני חותמת כמובן – נזכרתי בחילופי דברים דומים מעט שהיו לי עם רופאה אחרת.
    הייתי בהריון עם בתי הצעירה (זה היה לפני תשע שנים) והתרוצצתי בין מכונים שונים לעשות את כל הבדיקות האפשריות שנשים בעלות יכולת כלכלית נשלחות לעשות – פרג'ייל איקס, טוקסו פלסמוזיס, מי שפיר, טיי זקס, ועוד ועוד ועוד, הבדיקות האלה היו מקצתן חינם, אחרות עלו מאות שקלים ואחת או שתיים – אלפים.
    במהלך הבדיקות אמרתי לגניקולוגית שלי שהסיכויים שלי ללדת ילד עם ליקוי מולד חמור – הם קטנים בהרבה מסיכוייה של אשה ענייה – שכן ברור לגמרי שבדיקות האקסטרה היקרות לשלילת מומים הן נחלתם של אנשים אמידים בלבד.
    הרופאה שלי הרגיעה אותי. "זה רק עניין של סדר עדיפויות," היא אמרה. "שיוותרו על ארוחה טובה במסעדה ויעשו במקומה בדיקה."

  2. יהודית קנולר

    קדמה לאותה רופאה מרי אנטואנט – לשתיהן הייתה אותה רגישות חברתית

  3. דרור

    יש לי כמה הערות, ואפתח דווקא בפחות חשובה שבהן: המימרה האידית הידועה היא "האט ער געזוגט" ("אז הוא אמר") או במקרה שלנו "האז זי געזוגט" ("אז היא אמרה") ולא כפי שנכתב. באידיש המימרה הזו קוטלת כל טיעון טוב ככל שיהיה.
    ולעניינים היותר מהותיים: ישראל של היום איננה דמוקרטיה במלוא מובן המילה. הראיה המובהקת ביותר לכך היא הירידה העקבית בשיעורי ההצבעה בבחירות. בארה"ב נבחר נשיא ב"רוב" של כ-25% (כ-50% הצביעו והקולות התפלגו כמעט שווה בשווה). בארץ זה עוד לא קרה, אבל אנחנו בדרך לשם. מעבר לזה, כל מיני כלים דמוקרטיים שעמדו לרשות האזרח בעבר (בעיקר בשנות השבעים והשמונים) נשחקו וכמעט נעלמו – ריבוי עיתונים יומיים, ארגונים פוליטיים וחברתיים יעילים, מפלגות ממוסדות, גישה נוחה לבית-המשפט ולמשטרה ועוד. לא מפתיע, אם כן, שמאבקה של ויקי קנפו נפל על אזניים ערלות – אין מי שיקשיב, והאזרחים אפילו אינם מצפים שיקשיבו להם.
    זאת ועוד – הנשק הישן של השבתת עבודה, שביתות רעב והפגנות המונים אינו עובד. הסיבה לכך פשוטה – השלטון למד להתגונן מפניו. בשנות העשרים של המאה החולפת שביתת כורי פחם או מנקי רחובות עוררה הלם, ממש כאילו כל כלבי הבית יצאו להפגנה בחוצות העיר. היום איש אינו מתרגש – פועלים שובתים? שישבתו. קודם כול, אפשר למנוע מהם להתארגן בכל מיני אמצעים, ואם כבר התארגנו ושבתו אפשר להעסיק פועלי קבלן, פועלים זרים, או פשוט להתעלם – מי שיישבר בסוף הוא מי שיש לו פחות אמצעים, קרי השובתים.
    אינני יודע אילו אפשרויות יעילות יותר עומדות כיום בפני פועלים או אזרחים פשוטים שיוצאים למאבק בשלטון, אבל ברור ששביתות והפגנות המוניות כבר אינן מרשימות ולכן אינן יעילות.

  4. א

    מתוך כתבתו האמיצה של חנוך דאום במעריב:
    http://images.maariv.co.il/channels/5/ART/544/690.html

    "בירור שערכתי בעבר העלה כי אם ויקי קנפו אכן הלכה ברגל את כל הדרך ממצפה-רמון לירושלים, היא השיגה את המינימום האולימפי. לטלוויזיה שלכם זה כמובן לא הפריע: ויקי קנפו לא נשאלה שאלות קשות על קפיצת הדרך שהיתה לה בדרך לירושלים. גם הטענות הרבות שהטיחו בה חברותיה למאבק כמעט לא הובאו לידיעת הצופים. הטלוויזיה העדיפה להפוך את קנפו לגיבורה חברתית פוטוגנית, ולהתעלם מהחריקות שמסביב.

    גם אמש נהגה הטלוויזיה בקנפו במידת הרחמים: דווקא אתמול, לאחר שנודע דבר ריצתה לבחירות במצפה-רמון, ולטלוויזיה היה עניין לשמוע מקנפו הסברים על נטישת המאהל לטובת הג'וב הפוליטי, קנפו החליטה שדי לה מראיונות.
    שהחשיפה כבר לא מתאימה לה. שלושת הערוצים המרכזיים שהתייחסו אליה כה
    יפה במשך שבועות ולמעשה שריינו לה מקום בטוח במועצה, נאלצו אתמול לשמוע מקנפו כי היא מסרבת לקיים אצלם ראיון. קנפו לא הגיעה לאף משדר אקטואליה טלוויזיוני מוקדם (אלה, להזכיר, הם שדחפו לה את המאבק קדימה), אבל מגישי התוכניות הללו לא עשו מזה עניין. במקום לתבוע את עלבונם ולתהות בקול רם מדוע קנפו לא מגיעה אליהם להסביר כיצד מאבק ציבורי רחב מסתיים ברגע שבו מוצע לה תפקיד במועצה ולא ברגע שהמאבק זוכה להישגים, הם החליקו את העניין באדיבות "