בשם אומרם

יוסי דהאן

"רעידה קלה מתחת לכנף, וזה הכל"

האלוף דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לעיתון "הארץ".

בתשובה לשאלה מה הוא מרגיש כשהוא משחרר פצצה בפעולת התנקשות כאשר יש אזרחים וילדים בקרבת מקום נפילת הפצצה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    שחצנות מרקיעת שחקים שמוטב כי לא נאמרה כלל. איוושה כזו חש טנקיסט המשחרר פגז, תותחן המשחרר טיל, או לוחם המשגר כדור. לכל אותם אלה אשר מטעמי שחצנות, אדישות, התנשאות והתנכרות, מסרבים להכיר בהרס ובאבדון שהם מחוללים, מומלץ לעיין בספרות שהחלה לכבוש את המדפים מלאחר מלחמת-העולם הראשונה, ועיקרה – ראיית האוייב כ"אוייב", כאדם בעל רצונות, כוונות, שאיפות וסתם צרכים. לו ראינו את שכנינו לא דרך כוונות הנשק אלא דרך העיניים הבלתי מזויינות ובגובה העיניים היו הדברים נראים לגמרי אחרת.

  2. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    האמירה אומללה ורוויית שחצנות בגובה השחקים. אמירה בנוסח זה, אותה ניתן גם לייחס לטנקיסט, לתותחן, לצלף, או סתם ללוחם, מצביעה על הנתק, ההתנשאות, הריחוק, הניכור והאדישות, הרוויים כולם בצידקת הדרך העיוורת. אם לא תישאלנה השאלות הנכונות, בזמן הנכון, במקום הנכון ובאומץ הלב הראוי, נהיה נידונים לחברה המונהגת על-ידי "יודעי האמת" ואבירי ה"צדק האבסולוטי", הנכונים, ללא ניד עפעף לפגוע ב"אוייב" (מי שסומן על ידם כעוין, כטורף) וכעבור כמה דקות לשוחח על כך עם חבר לנשק על כוס קפה בקנטינה הקרובה. אבוי לנו.

  3. דודי מחלב

    כאשר הפיסיקאי לארי ג'ונסטון חזה מהמטוס בהטלתה של הפצצה האטומית ביולי 1945, הוא חש רווחה והתעלות מן היופי והעוצמה.הדיונים במטוס נסבו על התועלת שהביאה הפצצה ולא על מוסריותה. "האם תגרום לכניעת יפן?"… "אחת מן היחידות שלנו הוטלה בהצלחה על יפן", השמיעו הרמקולים בלוס אלאמוס , כאשר התקבלה הידיעה. ובאותו לילה רקדו אנשים ושתו שם… אניש מדע וחיילים שהיו במטוס החליפו ברכות. "האביזר פעל". הם חתמו זה לזה על פיסות נייר והוסיפו לחתימות את המילים "הירושימה אקספרס". לקוח מיסודות הסוציולוגיה , יונתן שפירא ואורי בן אליעזר , עמ' 13030.
    זו זוהי האסוציאציה שחלפה בתודעתי למקרא דברי האלוף החלוץ. זה ההיגיון שמבוטא בכפיפות האנושית לרצינאליות האינסטרומנטלית של אירגונים בכלל , ובמיוחד לאלים שבכולם — הכפיפות העיורת למדינה המודרנית ולצו הלכאורה לאומי , תוך איבוד צלם אנוש והיעשות גורם של עוול לזולת , כאן כמובן לפלסטינים , אבל בחשבון היסטורי אסטרטגי גם לנו לישראלים , לישראלים שבהווה ולדורות העתידיים.
    ולכל משמיצי הטיסים הסרבנים:חברה זה בדיוק היופי הנאצל שבחירות האנושית , היא מבקעת את כל הקרומים ששתים על מבני על שונים ומשונים. ואם לא הבנתם עדיין זהו פרץ החירות , פרץ נפלא שאולי ביקע את הסכר שאחריו יבוא השטף הגדול. שנה טובה.

  4. אהוד מנור

    המורה הרלבנטי ליחב"ל ולאזרחות

    בראיון שנתן לאומה – באמצעות התקשורת התבוסתנית והשמאלנית – אמר ראש ממשלתנו הנבחר, שני דברים חשובים: האחד, שאילו היתה ישראל נשמעת להחלטות האו"ם היא לא היתה קיימת היום. השני, שמכתב הטייסים מזכיר לו את הנסיונות להפיל ממשלה נבחרת במלחמת לבנון. כפתור ופרח. שעור כזה ביחב"ל ובאזרחות מחייבים תגובה. ולא כזו המאפיינת את "אריק", כלומר תגובה שרובה היא גיבוב של טיעונים רגשיים, חצאי אמיתות או בקיצור דמגוגיה [ע"ע: "מי בעד חיסול הטרור?"], אלא תגובה המיועדת להזכיר לציבור כמה עובדות הקשורות באיש.

    ובכן, יזכור עם ישראל את העובדות הבאות:

    • שבשנת 1953, ב"פעולה" הראשונה שהביאה להקמת היחידה המפוקפקת "101", הניח שרון מטען גדול במרכזו של כפר ערבי, יהיו תוצאות הפיצוץ אשר יהיו [דורון רוזנבלום, הארץ, 19.9.03].
    • שבאוקטובר 1953, פעלה "101" בקיביה, ובניגוד להוראות הממשלה הרגה ללא הבחנה עשרות רבות של אזרחים, ביניהם נשים וילדים רבים [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 102] .
    • שבאוקטובר 1956, בניגוד לפקודות מפורשות, הוביל שרון את הצנחנים לקרב קשה ומיותר במיתלה, בו נהרגו 38 מהם [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 137]
    • שבשנת 1970 נמתחה עליו ביקורת על הדרך האכזרית בה טיפל בפלשתינאים ברצועת עזה וועדת חקירה צבאית החליטה לנזוף בו על מעשיו החריגים [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 337]
    • שבשנת 1971 קיבל שרון הלוואה בסך 40,000 דולר מהמליונר משולם ריקליס לצורך קניית חווה בגודל של כ-5000 דונם. תמורת הלוואה זו הוא ניסה למנות ללא הצלחה, את אריה גנגר, עוזרו של ריקליס, לאחראי על כל עיסקות הנשק של ישראל. ב-1986 הגיש מבקר המדינה דו"ח מפורט על קשריו של שרון עם הצמד ריקליס-גנגר ופנה לועדת הביקורת של הכנסת [שמשון ביכלר ויונתן ניצן, מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 404-405]. מחוייבותו של שרון לגנגר נמשכה וכיום משמש גנגר כבעלים של מהפרועות בחברות הגדולות בכל הקשור ביחסי עבודה [פרשיית חיפה כימיקלים, קיץ 2003]
    • שבשנת 1973, בזמן מלחמת יום הכפורים, הפר שרון, לעת הזו מפקד אוגדה, פקודה מפורשת לפיה היה אמור לפתוח מסדרון בן 4 ק"מ בין הארמיות המצריות השניה והשלישית, מסדרון אשר ישמש אוגדה אחרת בפריצתה לעבר התעלה. הסיבה היתה שאיפתו לחצות ראשון את התעלה, דבר שיתרום לתדמיתו כגיבור ישראל. חיילים רבים מהאוגדה אחרת שילמו על כך בחייהם, בקרבות מיותרים כמו זה שנערך ב"חווה הסינית". [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 351-350]
    • שבשנת 1975, בשמשו כיועץ מיוחד של ראש הממשלה רבין, תמך באופן גלוי וסמוי במתנחלי סבסטיה, ואף עודד אותם להתנגד בכוח לפינוי. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 379]
    • שבשנת 1976, במהלך נסיונו להרחיב את הבסיס הפוליטי של תנועת "שלומציון", יצא בהצהרה לפיה הוא מוכן להפגש עם עראפאת ולנהל עימו דו שיח על הסדר שלום. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 386]
    • שבשנת 1977, בעת שכיהן כשר החקלאות ולנוכח התקדמות המשא ומתן עם המצרים, הקים שרון שורת התנחלויות דמה בחבל ימית. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 404]
    • שבשנת 1979 שימש שרון, ממקום מושבו בממשלת ישראל, פה ויד למתנגדים הקיצוניים אנשי גוש אמונים, שפעלו בניגוד למדיניות הממשלה. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 422]
    • שבמהלך 1981 ו-1982, לפני ותוך כדי מלחמת לבנון, ששמה "מלחמת שלום הגליל" הוא בבחינת שקר המעיד על יוצריו, הוליך שרון שולל את ממשלת ישראל בכלל ואת ראש ממשלתה בפרט. מהלכיו הונאה אלו עלו כמובן בקרבנות רבים מקרב חיילי צה"ל, שבשלבים מסויימים נגזר עליהם להלחם ללא שהדרג הצבאי מקבל הוראות ברורות מהדרג המדיני, זאת מכיוון שהדרג המדיני – קרי שר הבטחון – לא יכול היה לחשוף בפני ממשלת ישראל את מניעיו מתוך ידיעה שהוא לא יקבל עליהם אישור [זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, כל הספר, ובעיקר עמ' 388-388, וראו אינדקס "שרון", עמ' 415, סך הכל 198 עמודים]
    • על קשריו המפוקפקים מבחינה דמוקרטית ומנהלית עם אנשי הון-דומיננטי ניתן ללמוד מהעובדה שאת ביקורו הרשמי של שרון כשר בטחון בהונדורס, בשנת 1982, הוא קיים באמצעות מטוסו הפרטי של המולטי מליונר מרקוס כ"ץ. [ביכלר וניצן, מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 415]
    • שבשנות כהונתו כשר בטחון, הוקמו התנחלויות בלתי חוקיות רבות בשטחים, במיני תחבולות, על מנת להטעות לא רק את האמריקנים אלא אף את ממשלת ישראל. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 481]
    • שבשנת 1985 רכש ז'אק נאסר, אחד מהבולטים שבתורמים לשרון, את 'הבנק הבינלאומי הראשון' במחיר מציאה. [ביכלר וניצן, מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, עמ' 412]
    • שבשנת 1990 פוצץ למעשה את ועידת הליכוד שמנהיגו אז, יצחק שמיר, היה גם ראש ממשלת ישראל. את הועידה פוצץ שרון במהלך דמגוגי מובהק. [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 502]
    • שב-1994 כינה שרון את שמעון פרס, שר החוץ של ממשלת ישראל הנבחרת והלגיטימית, "שר החוץ של אש"ף". [דוד שחם, ישראל – 50 השנים, עמ' 540]
    • בספטמבר 2000 עלה שרון להר הבית והצית בכך את האש שמאז לא כבתה.
    • שבשנת 2002 הוא שוב הכריז על עראפאת כעל "לא רלבנטי", תוך שהוא מגביר את לחץ האלימות כנגד "תשתיות הטרור", מושג שאין ולא יכולה להיות דרך להגדירו פוליטית, אלא דמגוגית בלבד.
    • שבשנת 2003 בואכה תשס"ד, הוא עדיין ממשיך להבטיח את "מיגור הטרור", כאילו שלא עברו חמישים שנה, כאילו שלא נהרגו במסגרת "המלחמה בטרור" אלפי ישראלים ועשרות אלפי פלשתינאים.

    והעובדה שעם ישראל בחר פעמיים באיש הזה, בבחירות דמוקרטיות לחלוטין, מלמדת לפחות דבר אחד: שדמוקרטיה היא לא שיטה מושלמת. אדרבא, היא מאפשרת לכל מיני אנשים להגיע לכל מיני מקומות. במקרה הנדון היא מאפשרת לאיש – למעשה לתנועה היסטורית המכונה "ימין" – להתקדם ולהכות שורש באמצעות הפחד, היאוש וההתנכרות לשכל הישר ולמציאות. שעל כך אמר הנשיא הדגול ההוא: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לתקן בעוד דמוקרטיה" [לינקולן, 1864]. ובכן, לא שרון הוא האיש לתקן את הדמוקרטיה הישראלית, כשם שהוא לא האיש שיתרום לבטחונה הממשי, ארוך הטווח, בטחון הכרוך מעצם מהותו בהעמקת ההדדיות שבין מדינת ישראל לבין משפחת העמים – תהא זו בעייתית וצבועה כשם שתהיה – ולא בהתנכרות שיטתית, כוחנית ופאתטית כלפיה בכלל וכלפי המרכיב הערבי שבתוכה, בפרט.
    [ליקט: ד"ר אהוד מנור, בית שמש]