סרבנותם הציונית של הטייסים

יוסי זיו

עד כה היה הסירוב לשירות בשטחים כמעט בלתי אפקטיבי. הרבה פחות אפקטיבי מהסירוב במלחמת לבנון, שלמרות מימדיו הקטנים, הוא הִיווה גורם חשוב בהחלטה לסגת ל"אזור הביטחון" בדרום לבנון. ממה נובע ההבדל בין שני המקרים?

לדעתי, התשובה טמונה במורכבות המצב באינתיפאדה הנוכחית בהשוואה למצב במלחמת לבנון.

בעוד מלחמת לבנון הייתה במוצהר "מלחמת ברירה", שמניעיה היו בעיקרם פוליטיים ("סדר חדש בלבנון" וכיו"ב), ולפיכך מלחמה בלתי מוצדקת מלכתחילה; האינתיפאדה הנוכחית פרצה ביוזמת יאסר עראפאת והרשות הפלשתינית (ושום אקרובטיקה אידיאולוגית לא תשנה עובדה זאת), ולפיכך למדינת ישראל הייתה קיימת הזכות להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אלימות וטרור.

ועוד, במלחמת לבנון, ישראל הפרה בצורה מסיבית את כללי המלחמה – למשל בהפגזה והפצצה של ערים מאוכלסות – ביירות, צור וצידון – כשלא נשקפה לישראל או לאזרחיה סכנה קרובה. ואילו באינתיפאדה הנוכחית, בתחילתה לפחות, חלק ניכר מפעולות צה"ל בשטחים היה מכוון בראש ובראשונה למלחמה בטרור, וננקטו, לרוב – אך לא תמיד, אמצעים לגיטימיים. לכן, סירוב גורף לשירות בשטחים יכול היה בנסיבות הללו להיראות כהתחמקות מהגנה על אזרחי ישראל.

נכון היה אז יותר לנקוט בסירוב סלקטיבי. למשל על ידי סירוב לביצוע פקודות שהן בניגוד לאמנות ולחוקים הבינלאומיים –לסרב להרוס בתים כאמצעי ענישה או הרתעה, לסרב לעקור עצים ולהרוס תשתיות אזרחיות, לסרב להשתתף בעוצר ובכתר ממושך על אוכלוסיות אזרחיות של עשרות אלפים ומאות אלפים בני אדם ולגרום להרעבתם, לסרב ולמנוע הרג של "מפרי עוצר", למנוע התעללות והתאכזרות כלפי אוכלוסייה אזרחית – במחסומים ובמקומות אחרים, לסרב להפציץ או להפגיז שכונות מאוכלסות, או התקהלות אנשים, גם אם בתוכם יש כמה "חמושים", או "מבוקשים", (מושגים שנועדו להכשיר את ההרג), אלא אם קיימת סכנה ממשית קרובה לחיי חיילים או אנשים אחרים.

נכון היה לסרב לשרת במקומות ספציפיים בשטחים,  ולא באופן גורף בשטחים כולם – למשל לסרב ללכת להגן על "מאחזים", או על התנחלויות פנטיות ופרובוקטיביות במיוחד  – שנמצאות הרחק מלב הקונצנזוס.

בחדשים האחרונים חלה, לדעתי, תפנית משמעותית בפעילויות צה"ל. נראה בעליל כי הצבא מנוצל להגשמת מטרות פוליטיות של ראש הממשלה והימין. הזעם המוצדק של הציבור על רצח אזרחים ישראלים בפעולות טרור אכזריות משתק כל  ביקורת ומאפשר לממשלה להציג כל פעולה בשטחים כמלחמה בטרור.

אבל תוך כדי המלחמה בטרור מתנהלת במקביל מלחמה המכוונת נגד העם הפלשתינאי עצמו, מלחמה המיועדת למנוע את אפשרות הקמתה של מדינה פלשתינאית – זה בא לידי ביטוי, כאמור, בענישה קולקטיבית המתעללת באוכלוסיות שלמות, בהריסה מסיבית של תשתיות, ובולט במיוחד במספר הבלתי סביר של הרוגים אזרחיים שאין להם שום קשר לטרור ובהפצצות חיל האוויר. בקיצור בהפעלת הצבא להשגת מטרות פוליטיות חורגת הממשלה מסמכויותיה.  מכאן שיש הצדקה לסירוב אזרחי.

כעת בואו נשאל את עצמנו בכנות את השאלה הקריטית והחשובה הבאה: "האם חיילי צה"ל, או טייסי חיל האוויר, יבצעו (כמעט) כל פקודה שתינתן להם בשטחים הכבושים?"

לצערי, אני סבור שהתשובה היא חיובית, למרות שהלב ממאן להאמין.

החודשים האחרונים מראים על שחיקה והתדרדרות אל סף מדרון חלקלק שאין ממנו חזרה. ההסלמה שיוזמת הממשלה ויוזם הצבא כתגובה לפיגועי הטרור הנוראיים נכללת בגדר אותם מעשים "בלתי חוקיים בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהם". אלא שהלב נאטם והעין התעוורה.

לכן, חובה אנושית, מוסרית וגם ציונית, היא, "להסתלק מן השטחים" (כדברי ישעיהו ליבוביץ), גם אם אין שום וודאות שמהלך כזה יוביל להסדר, ובכך לנסות להציל את נשמת אפה של ישראל ולהציל את המפעל הציוני. סירוב יכול לסייע בכך. יתכן שבשעה זו – סרבנות היא ציונות.

על רקע זה, הידיעה על טייסי מילואים המסרבים להפציץ אוכלוסייה אזרחית, היא הידיעה המשמעותית והמעודדת ביותר בזמן האחרון. אומץ ליבם האזרחי ונימוקיהם המתבססים על עקרונות מוסר אוניברסליים אולי יזעזעו את החברה הישראלית ויוליכו אותה לחשבון נפש נוקב על מחיר כיבוש השטחים.

דר` יוסי זיו הוא מרצה לפילוסופיה וכימיה במכללת "וינגייט" וב"סמינר הקיבוצים". ספרו "פילוסופיה וטעם החיים" כולל פרק הדן בשאלת הסרבנות. הספר יצא לאור בשנת   2002 בהוצאת "מעריב".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יעקב בן-שמש

    דומה שסירוב הטייסים דווקא אינו עולה בקנה אחד עם הניתוח שהצעת. שהרי הם לא הודיעו – לא עתה ולא בעבר – שהם מסרבים להשתתף בפעולות הכיבוש שכפי שציינת הן הן הבעיה האמיתית. במקום זאת הם הודיעו שהם מסרבים להשתתף ב"חיסולים ממוקדים" (גם אני לא אוהב את הביטוי המכובס הזה, אבל "הפצצות מהאוויר של אוכלוסיה אזרחית" גם כן נראה לי שיצא מאיזו מכבסה אחרת), פעולות אליהן רבים מתייחסים, בצדק או לא, כחלק מה"מלחמה בטרור". אני חושש לכן שתשומת הלב הציבורית שוב תוסט מהשאלה המרכזית אותה זיהית – הכיבוש – לעבר "חיסולים ממוקדים – מוסרי או לא?"

  2. אסף דרעי

    לכתוב שהאינתיפאדה הנוכחית פרצה ביוזמת עראפת והרשות הפלסטינית, ושאף אקרובטיקה אידיאולוגית לא תשנה זאת – זה כמו לאמר שההתנגדות לאפרטהייד פרצה ביוזמת נלסון מנדלה והקונגרס הלאומי האפריקני. כלומר: זוהי הצהרה שהיא לכאורה נכונה אבל רק לכאורה, כיון שהיא מתעלמת מהנסיבות והמאורעות וההיסטוריה שהובילו ל"יוזמה" זו.
    חשוב לזכור ולהזכיר שהאינתיפאדה הנוכחית לא פרצה בחלל ריק. היא פרצה לאחר 33 שנות כיבוש ודיכוי, לאחר שחלון התקוה המצומצם שאולי נפתח – נטרק בפניהם של הפלסטינים המיואשים.
    עראפת, כמנהיג לאומי, לו היה עומד מנגד (בהנחה שיכול היה לעשות כן בלי לשלם מחיר אישי כבד) – היה מועל בתפקידו כלפי עמו.
    אמנם, ניתן היה לקוות שהפלסטינים יבחרו, בהנהגת עראפת, בהתנגדות בלתי-אלימה לכיבוש. הם לא עשו זאת, וזה חבל. אבל מכאן ועד לבוא (כנציג וכבן – מה לעשות – של העם הכובש ומדכא אותם) ולהטיף להם מוסר על כך, עוד ארוכה הדרך.

  3. איתי

    עוד קביעה מקוממת בטור היא שלפחות בתחילת האינתיפאדה היתה מרוכזת פעילות צה"ל נגד הטרור, בעוד שהיום היא פוליטית במוצהר. מן ההתחלה לא היו פרופורציות בין "תגובות" צה"ל לפעולות מהצד הפלסטיני, ויעידו על כך כתבות רבות שהתפרסמו. זכורה לי כתבה שכתב בן כספית (מעריב) לפני כשנה שכותרתה היתה "ישראל היא צבא שיש לו מדינה" או ברוח דומה. אנשי צבא התבטאו במסגרות שונות והעלו השערה שיתכן והתגובות המוזמות חודשים הראושנים ליבו את אש האינתיפאדה והצמיחו אותה למה שהיא כבר שלוש שנים. תזכורת: בחודש הראשון יחס ההרוגים ישראלים פלסטינים היה בסביבות 50:4. הפיגועים החלו מאוחר יותר, והתגברו כמעט ביחס ישר להתגברות פעולות צה"ל, אם כי בפיגור מסויים.

    ולעניין הציונות שמוצגת כהתגשמות האנושיות: רק יהודי ישראלי יכול להמשיך לדבר על ציונות כשם נרדף למעורבות חברתית, סולידריות ואכפתיות. הצד החיצוני של הציונות הוא בעיקר תוקפנות, ברוטליות, חוסר גבולות, וכהנה וכהנה כינויים שליליים, שנובעים מהמעשים השונים שנעשו בשם הציונות.

  4. תוכי ושמו מוקי

    הציונות היא כל מה שאתה שם בתוכו. היא יכולה להיות תוקפנית או סולידרית, אנושית או ברברית. הציונות באופן הכי פשטני היא תנועתו הלאומית של העם היהודי. כל השאר זה קישוטים. אמנם מגשימי הציונות (לכל אורך הדרך, אבל בעשורים האחרונים בעיקר) נוקטים גם בשיטות אלימות וגזעניות, אבל באופן עקרוני מי שמקבל את רעיון מדינת הלאום כפתרון לזהותו האישית והלאומית לא יכול לכפור בכך שהציונות (באופן הרעיוני, לא היישומי) היא אידאולוגיה נכונה.

  5. עמי מרון

    כתומך של תנועת הסירוב, אני מציין באכזבה את העובדות הבאות:
    א. חרף כח ההרג העצום שבידיהם, נזכרו הטייסים לסרב מאוחר מאד.
    ב. רק 27 צדיקים נמצאו בסדום, כל השאר (מאות רבות) ימשיכו "למלא פקודות".
    ג. הסירוב של הטייסים טהור יותר, אחרת היו שמחים להצטרף לתנועת הסירוב הקיימת.
    ניתוק והתנשאות הן תכונות בולטות גם בדבריו של גנרל האוויריה שדיבר על "מכה קטנה במטוס" בשעת הטלת פצצה על עיר. הדברים משקפים את האוירה האליטיסטית בקרב הטייסים, שניתקו עצמם מלוחמים אחרים כבר לפני עשרות בשנים, וחשים נאמנות לאליטות שפינקו אותם.

  6. יחיעם שורק

    מכתבם האמיץ, הנחוש, הדעתני, של קבוצת 27 הטייסים, אשר הודיע נחרצות כי הינם מסרבים לבצע תקיפות אוויריות בשטחים הכבושים, תקיפות המוגדרות כבלתי חוקיות וכבלתי מוסריות, מילא את לבי גאווה אמיתית. גאווה אמיתית להשתייך לעם אשר חלק ממנו לפחות יודע את מגבלות הכוח מול צווי מוסר אלמנטריים. גאווה אמיתית להשתייך לעם אשר חלק ממנו לפחות אינו רוצה להתמיד בכיבוש, שהרי הכיבוש משחית הוא. גאווה אמיתית להשתייך לעם אשר חלק ממנו לפחות מוכן לוותר על הכבוד בנשיאת כנפי טיסה, ובשעת אמת להניח אותם על השולחן. גאווה אמיתית להשתייך לעם דעתן אשר חלק ממנו לפחות מוכן לשאת בכל נזקי מחאתו (כאותם סרבני מוסר ומצפון מחילות היבשה, שחלקם עדיין נכנס ויוצא דרך שערי בתי הכלא הצבאיים) – גופנית ונפשית. גאווה אמיתית להשתייך לעם שחלק ממנו לפחות דוחה התקרנפות והתבזות מול קונצנזוס של מקהלות "יסמנים" שגם יורות וגם "בוכות". אל מול הגאווה הזאת הנני בוש ונכלם כיצד מכל פינה ועבר, לובשי מדים (מילא) ופשוטי מדים, ממלכתיים וסתם "עמך", משתלחים באותה קבוצה אמיצה של טייסים ומכנים אותם בוגדים, משת"פים של האויב, חלאות ושאר "ברכות" כמו "שמאלנים" (לא עלינו). עליהום זה מטריד, אם לא מעבר לזה. הפכנו להיות חברה ביטחוניסטית, מיליטריסטית, כוחנית, מתנשאת, תמיד צודקת והשאר תמיד טועים. חברה שמתנדנדת בין "תנו לצה"ל לנצח" לבין "תנו לצה"ל לכסח". חברה שבמוחה נצרבות מנטרות כגון: "במלחמה כמו במלחמה", "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח", "אין עם מי לדבר" ועוד. הפכנו לחברה שפלורליזם הוא בה מילת גנאי וכפירה. הפכנו לחברה שמקדשת את המילה אחדות במשמעות מסוכנת של אחידות שסופה התפוגגות ערכים והתאיינות. העליהום שנזעק מכל פינה כלפי 27 הטייסים האמיצים, בנסיבות העובדות המצערות שצויינו פה על קצה המזלג, מצביע על כך, שחברתנו מתדרדרת מאוירה דמוקרטית וליברלית לחברה פסאודו-טוטליטרית (וצר לי שאינני יכול להשתמש במילה חריפה יותר) ונאו-רודנית. זו חברה, שבינינו, אינה מבינה כיצד תגובותיה דווקא ממחישות את תוצאות הכיבוש שמשחית. הסתמת הפיות והניסיון להשקיט צעדי מחאה, כגון אלה של קבוצת הטייסים, המוכנה לזעוק את זעקתה, ואף כנגד הקונצנזוס ה"מקודש" ולשלם את מלוא המחיר בהתאם, הינה עוד צעד בדרך לקריסתה של הדמוקרטיה והליברליות במחוזותינו. אגב, מישהו נזכר בפסוקו של הפילוסוף: "גם אם אין דעתך כדעתי, אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שדעתך תישמע". בכלל אותה התקרנפות נפלו מרבית העיתונאים בארץ, כאשר רק בודדים מהם היו מוכנים להביע תמיכה, ולו עקרונית מוסרית, בצעדם של הטייסים. הרוב המוחלט של "כלב השמירה של הדמוקרטיה" המחיש את התמונה הקלאסית של חברת התקליטים הישנה: "His master's voice " (זוכרים?!). יהודים. העיירה בוערת. חומר למחשבה.

  7. דנה אלכסנדר

    אני מתאפקת כדי שתגובתי תהיה קצרה ומנומסת, משום שמאמרו של יוסי זיו כל כך קומם אותי. דווקא משום שהוא מגלם את העמדה "הנאורה" כביכול של מה שקרוי "השמאל" הישראלי (אותו חלק של המפה הפוליטית – עבודה ומרצ, למעט כמה יוצאים מן הכלל – שבאירופה המערבית, לפחות, היה מסווג כימין לאומני).
    מהכתוב במאמר, לא ניתן להבין כלל מדוע פרצה לה פתאום אינתיפאדה (ביוזמת ערפאת והרשות הפלסטינית, כטענת זיו, טענה שלרובנו אין את הידע העובדתי כדי לאשר או להפריך אותה), בשלהי שנת 2000. מדוע הופעלו כנגד ישראל ואזרחיה "אלימות וטרור" שכנגדם זכותה של המדינה, לדברי זיו (ועם זה הרי קשה להתווכח), להגן על עצמה? אף מילה על מצב הכיבוש המתמשך למעלה משלושים שנה, החונק, המשפיל, המדכא אוכלוסיה שלמה, שאף אחד מאתנו לא היה מסכים לחיות תחתיו בהשלמה סטואית (לא אלימה, כמובן). כיבוש שתוצאותיו בשטח – ובמיוחד המצוקה הכלכלית האיומה – רק הלכו והחמירו במהלך "שנות אוסלו" (אותן שנים שאנחנו, מהצד הזה של הקו הירוק, זוכרים אותן כשנים ורודות של פיוס, של תקווה, של פריחה) עד כדי הריסת האמון בכנותה של כל הצעה שתניח ישראל על שולחן המשא ומתן. אז מה זה משנה ביוזמת מי פרצה האינתיפאדה כשפרצה? אם לא היתה פורצת אז, היתה פורצת בזמן אחר. ההתעקשות של המיינסטרים הישראלי-יהודי (או "הקונצנזוס" בלשונו של זיו) לראות את הסכסוך המזוין בין מדינת ישראל לפלסטינים כסכסוך שמתחיל ונגמר ב"טרור", כאשר כל פעולותיה של ישראל מוצגות כתגובה (לגיטימית יותר או פחות) לטרור זה, היא בגדר עצימת עיניים קולקטיבית שממש קשה להסביר אותה, מבלי להזדקק להסברים פסיכולוגיים שונים. האם יש איזושהי פעולה צבאית שהיא "לגיטימית" לשם שמירה על מצב של כיבוש מתמשך (שגם נוגד, אגב, את המשפט הבינלאומי, אם ברצוננו להיות לגליסטיים)?
    ולענין הסרבנות – מה המשמעות המוסרית של שירות בשטחים תוך סירוב "סלקטיבי", כהצעתו של זיו, כאשר כל הנוכחות הצבאית בשטחים הכבושים היא בגדר התעמרות יום-יומית באוכלוסיה אזרחית פלסטינית. כל איוש של מחסום המפריד בין שני כפרים, או בין כפר לעיר שבה נמצאים בית החולים, בתי הספר, מקומות התעסוקה וכו' – אפילו יתנהג החייל במחסום באופן המתחשב ביותר – הוא השתתפות במנגנון של אפרטהייד שבו יש כבישים ליהודים בלבד, מים ליהודים בלבד, זכות הצבעה ליהודים בלבד, ולמעשה זכות קיום בכבוד ליהודים בלבד. אני ערה לכך שטיעון זה בעצם ניתן להרחבה, כך שכל אחד מאתנו שמשלם מסים כחוק משתתף באותו מנגנון. זה נכון, וזה מכאיב ביותר, לדעת שגם אלה מאתנו שסולדים באופן כל כך עמוק ממה שעושה מדינתנו בשטחים הכבושים משתתפים בכך באופן עקיף. הדרך היחידה להתחמק לגמרי ולהישאר "נקיים" מהשתתפות בפשעים המתבצעים בשטחים בשמנו היא לעזוב את הארץ, צעד שלא כולנו יכולים או רוצים לנקוט. אז כל עוד אנחנו כאן, כל אחד בוחר את אופן ההתנגדות שלו (או שלא). וברור שאני מעדיפה חייל שנוקט בסרבנות הסלקטיבית שמציע זיו – ועל אף שהוא משרת בשטחים, אינו מבצע כל פקודה הניתנת לו – על פני חייל שממלא את תפקיד המדכא בחדווה. אבל זו היתממות לחשוב שניתן לשרת בשטחים מבלי להיות שותף פעיל להתעמרות באוכלוסיה אזרחית ולהשפלתה המתמשכת, ולהנצחת מצב הכיבוש שמטרתו אך ורק פוליטית.

  8. יוסי זיו

    לאלה שטרחו והגיבו על דברי תודה,
    יש כמה דברים אליהם אני רוצה להתייחס:
    1. יש כאלה שעד שלא יוציאו את מדינת ישראל ו/או הציונות אשמה בכל הפגעים והאסונות של המזרח התיכון, לא תנוח דעתם. מה לעשות שהתמונה מורכבת יותר, ואני לא מוכן להתעלם מעובדות גם אם הן אינן נוחות לי או למישהו אחר.
    2. אשר לציונות – אני מסכים בהחלט לדבריו של "תוכי ושמו מוקי" – הציונות איננה גוש אמונים כשם שהיהדות איננה נטורי קרתא. זוהי תנועה לאומית שרצתה לממש זכות לאומית אוניברסלית. זה שהציונות גם חטאה – על זה אין ויכוח. אני לא מבין את אלה הלוחמים בחירוף נפש על זכותם של הפלשתינים למדינה עצמאית, ובאותו משפט שוללים את זכות היהודים לכך. אגב, האפקטיביות של הסירוב של הטייסים נובע בין היתר גם משום שהם נמצאים בלב הקונצנזוס הציוני, ומבקרים אותו מבפנים. זה הרבה יותר משמעותי בעיני מביקורת של "פוסט ציונים". כזה היה גם המקרה של ליבוביץ, שהיה ציוני.
    3. ליעקב בן שמש – אני חושב שאתה טועה. אני חושב שכל ישראלי יקשר מיד את שאלת הסירוב לשאלת הכיבוש ומחירו. וכמובן, גם המחיר של ההתדרדרות המוסרית הוא מחיר. ואפילו אם ידונו בשאלת האמצעים המותרים במלחמה – דיינו.
    אכן, הכיבוש הוא הבעיה החמורה ביותר של ישראל, וממנה נגזרות בעיות אחרות, חברתיות, כלכליות, חינוכיות ואחרות. צריך לסיים את הכיבוש מהר ככל האפשר – ואני חושב שמה שעשו הטייסים עשוי, אינשאללה, להזיז אותנו בכיוון הנכון. אבל נאיבי לחשוב (ואני לא מייחס את זה לך, אלא שהדברים נשמעים לא אחת), שסיום הכיבוש יוביל לסיום הסכסוך. להזכיר למי שרוצה להיזכר – אש"ף הוקם ב- 1964, כלומר שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים ולפני כיבוש השטחים. אני לא יכול להתעלם מעובדה כזאת, למשל.
    4. לאסף דרעי – אני לא מתעלם מהנסיבות בהן פרצה האינתיפדה, אבל באמת – תגיד לי מה לא נכון עובדתית במה שכתבתי? הנסיבות היו גם, בין היתר, שהתנהל משא ומתן רציני מאוד כדי לנסות להגיע לסוף הסכסוך כולל סוף הכיבוש – במשא ומתן יש עליות וירידות . עראפת יזם ועודד (ובכך הודו גם שרים ברשות הפלשתינית) את האינתיפדה הנוכחית תוך שהשתמש בפרובוקציה שסיפק לו אריאל שרון. ערפאת, באיוולתו, בחר באריאל שרון כראש ממשלת ישראל, והוא אחד האנשים שגרמו את הנזקים החמורים ביותר לעמו שלו. זה כמובן לא אומר שצריך – כרוח העיוועים הנושבת מממשלתנו – לחסל אותו או לסלק אותו. אני גם לא מסכים איתך שהדלת נטרקה בפני הפלשתינאים.
    אבל נניח ש"הנרטיב" שהצגתי הוא חלקי (ואיזה נרטיב אינו חלקי?), ונניח שאתה ראש ממשלת ישראל בעת פריצת האינתיפדה, האם לא היית נוקט צעדים צבאיים מסוימים, האם לא זכאים אזרחי ישראל להגנה? האם בשל היותי "בן לעם כובש" דמי ודם ילדי מותר? האם כל ישראלי הוא אשם בעיקרון – גם אם נולד אחרי 1967? אגב אני לא מטיף מוסר לאיש, אבל גם למדוכאים לא הכל מותר – אסור להם לרצוח אזרחים, למשל. ועוד, להשוות בין עראפת לנלסון מנדלה? באמת!
    5. יש כאלה שאני בכלל לא מבין – הם ממשיכים גם כעת לגנות (מצד שמאל – לא מהצד הפטריוטי), את הטייסים הסרבניים האמיצים. כנראה שלא תנוח דעתם עד שהטייסים לא יתאבדו אל מול משרדו של חתן פרס הנובל לשלום במוקטעה.
    6. פעם אמר הפילוסוף ריימון ארון כי בפוליטיקה צריך לחשוב תמיד לא על המצוי מול הרצוי (או האוטופי), אלא על המצוי מול האפשרי. אני מוצא בדברים הרבה חוכמה.

  9. יוסי זיו

    ראיתי את תגובתך רק כעת, אנא קראי את התגובה ששלחתי לפני שתי דקות.
    תודה שאת מתייגת אותי לימין הלאומני. נו בסדר, כבר ספגתי עלבונות כבדים יותר, אבל אינני יודע מי את, ומה עשית ומה מעשייך – מזלי שאינני זקוק לתעודות יושר שלך. מעניין שמאמר הבא לעודד סרבנות יוצא לאומני וכיו"ב.
    ועוד דבר – הרמזים נוסח סטאלין על איזושהי בעיה נפשית שיש למי שאינו חושב כמוך, מעידים על תפישת עולמך, כדאי לך לחשוב מעט על כך ולהיזהר בכך.
    על עוולות הכיבוש הגבתי פעמים רבות בעברי, עוד בזמן שזה נתפס ככמעט בגידה – ואפילו ניזוקו בשל כך פה ושם כמה אינטרסים קטנים שלי – כמו קבלת עבודה במקום מסוים, למשל. ואפילו, תתפלאי, הלאומן שלך היה ב"יש גבול" מיד בהתחלה.
    ובכלל השיטה של ך של "הכל או לא כלום" מעיד על גישה מעט ילדותית לפוליטיקה.

  10. אדי

    אכן הצד החיצוני- ובעצם למה רק הצד החיצוני- של הציונות ,היה תמיד בעיקר תוקפנות , ברוטליות וחוסר גבולות. הדבר נובע בראש ובראשונה משלילה טוטלית של כל מה שהוא ערבי וכמובן גם מזרחי. ( הדברים נכתבים באקראי לחלוטין, ערב מותו של אדוארד סעיד). יחסם של אבות הציונות , כבר בתחילת יישום הציונות , בקבוצת כנרת למשל, מעיד על המשך הדרך. מי שמכונים אבות הציונות: ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, בן-ציון ישראלי ושמואל יבניאלי, ייחסו תכונות אסנציליות ליהודים התימנים. יבנאלי שערך מסע לתימן "ידע" להבחין בין "פועל אידאולוגי" לבין "פועל טבעי". הפועל הטבעי היה הפועל התימני כמובן. ספק גדול אגב, אם היהודי התימני ראה בכלל טוריה במקום הולדתו בתימן בראשית המאה שעברה. על כך אפשר לקרוא בספרה הנהדר של פרופ' אלה שוחט "זכרונות אסורים". היחס הגזעני והמחליא של אבות הציונות כלפי המזרחים אינו מסתיים בפרשה המבישה של היהודים התימנים בכנרת, ממשיך כמעט בקו לינארי עם יחסם אל "הספרדים" בהנהגתו של אליהו אלישר. ראה ספרו: "חיי עם היהודים", וממשיך ביחס מזלזל, מתנשא ומביש לדראון עולם ביחסם של אבות הציונות ,בן-גוריון ונושאי כליו הבריונים, יוסף אלמוגי ואבא חושי, למזרחים בחיפה, בוואדי סאליב. את הלפיד הגזעני והמבחיל ממשיכה לשאת הגברת שאמרה על המורדים האמיתיים היחידים שקמו במדינה הציונית "הם לא נחמדים". בכך כמובן לא הסתיימה הסאגה הגזענית כלפי כל מה שהוא מזרח ומזרחי, זה עובר אח"כ לתמ"י, ש"ס, וליחס של זלזול הנובע בעצם מתוך פחד כלפי התופעה שאינה מובנת לרבים מהאשכנזים, קרי, הקשת הדמוקרטית המזרחית, בבחינת מאיפה באו עלינו האינטלקטואלים המזהירים האלה, שלא מוכנים לומר תודה ולהשתחוות למימסד האשכנזי "שבחסותו" הם למדו והתקדמו.
    יוסי זיו היקר, באמת יקר,
    מה לעשות שהציונות לא התנהלה ברוחם של אנשי "ברית שלום" הנהדרים וגם לא ברוחו של ליבוביץ הדגול"??

  11. יוסי זיו

    חברה באמת, אולי תתמקדו בנושא – צריך או לא צריך לעודד את הטייסים הסרבנים או לא? תהרגו אותי, מה זה שייך לוואדי סאליב?
    ברצינות חברה.
    כן, וכאמור – הציונות אשמה בהכל – אולי גם במותו של אדוארד סעיד? גם קונספירציה כזאת עוד תמצא אי"ה.

  12. יהודה שנהב

    אמרתו של רמון איירון משקפת בדיוק את מה שטענו אסף דרעי ודנה אכסנדר על מאמרו של יוסי זיו. "המצוי" משקף בפוליטיקה את מבנה הכוח הקיים. ואם נרצה את הא-סימטריה הפוליטית. "הרצוי", משקף מאוויים אוטופיים שלא ניתנים להגשמה. שוב, בגלל מבנה הכוח. בואו נעשה ספירת מלאי של המצוי. המצוי הוא שמדינת ישראל בנתה את ההתנחלויות. המצוי הוא שמדינת ישראל גיבתה את הרחבתם ואת ההגירה אליהם. המצוי הוא שמדינת ישראל בונה חומה ומכתרת את הערים המרכזיות בשטחים. כל אלה הופכים לעובדה. הם הופכים לנקודת הפתיחה הבאה. עתה לפי זיו הפוליטיקה היא אומנות המצוי. כלומר קבלת הקיים ויציאה ממנו. הפוליטיקה אינה אומנות הרצוי. כלומר תמיד תקבל את הקיים. צא ולמד את מי משרתת אמירה זו. לא פלא שרמון איירון פלירטט עם הימין באירופה והתנגד חריפות לשמאל. זה בדיוק מה שהטריד את דנה כשקראה את המאמר שלך יוסי זיו.

  13. יוסי זיו

    יהודה שנהב,
    אני באמת מתפלא עליך – מנין אתה מסיק את מה שאתה מסיק מדברי?
    ואז מה עם דיימון ארון "פלירטט עם הימין"? בעיני, לפחות, הוא עולה על איש כמו סארטר ("אלג'ירי הרוצח אירופי שחרר פעמיים…"), שהיה תמיד בצד שמאל, אבל פלירטט עם סטאלין.
    אני מניח שלו הבאתי מדברי אדוארד סעיד – הייתי יוצא זכאי. מה לעשות שאני לא בדיוק מתפעל מרוב כתביו.

  14. יהודה שנהב

    איפוא הזכרתי את אדוארד סעיד בהקשר הזה? אתה הזכרת את רמון ארון ואני מתייחס אליו בלבד כאן (ובעצם ולכל המסורת הפילוסופית שאותה הוא מייצג באשר למצוי מול הרצוי – מסורת שחוזרת לויכוח ישן בין קונט והגל). אחזור על מה שאמרתי. אם אנו מניחים שסדר חברתי מסוים מייצג תמיד מבנה כוח, המצוי מייצג ברוב המקרים את בעל הכוח. הרצוי, לעומת זאת, משקף את האוטופיה של החלש. האפשרי הוא הויתור של החלש על האוטופיה. הוא מייצג את מה שהחלש ויתר עליו בגלל מבנה הכוח. אתה מציע לזנוח את הרצוי לטובת האפשרי שאוצר בתוכו כבר ויתור לחזק. המצוי לפני עשר שנים היה מאה אלף מתנחלים. המצוי היום הוא מאתיים וחמישים אלף מתנחלים. המצוי בעוד עשר שנים יהיה חצי מליון מתנחלים. האפשרי ילך ויעשה מוגבל יותר ויותר עבור הפלסטינים. אכן פילוסופיה רדיקלית.

  15. יהודה שנהב

    ואם כבר הוזכר אדוארד סעיד. אתמול השתתפתי בטקס ספונטני שנערך לכבודו על אחת המדשאות בחצר הפנימית ליד בנין הפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. עמדו כמה עשרות אנשים והחזיקו נרות בידם במשך כמחצית השעה. ללא דיבורים, ללא פומפוזיות מיותרת. היה עצוב. אדוארד סעיד היה אינטלקטואל אמיתי. לסעיד היו לא מעט מכשלות בעבודתו על האוריינטליזם שנכתבה לפני עשרים וחמש שנה. אבל המהפך הפרדיגמטי שהוא עשה הוא מדהים. אחד הגדולים של המאה העשרים. הירושה האינטלקטואלית שלו מדהימה גם בזירה של המחשבה הפוליטית (למשל: שאלת פלסטין), אבל גם ברור שנוצר ואקום. אמרו לי שהיו לו דמעות בעיניים ברגעים האחרונים. עוד אמרו לי (לא ראיתי את זה במו עיניי ואיני אחראי לאינפורמציה הזו) שסטודנטיות יהודיות בברנרד קולג' פרצו בזעקות שמחה כששמעו על מותו. לא אתפלא אם נכונה השמועה. עוד דוגמא לליקוי המאורות אותו אנו חווים. חשבתי על אותה זריקת אבן סימבולית בגבול הלבנון. איך הפכה לתירוץ שבאמצעותו נעשתה לו דה-לגיטימציה (גם הניו יורק טיימס הזכיר את זה אתמול במאמר ההספד שלו). איך השתמשו בה על מנת להכפיש אותו ולטאטא מפעל חיים אינטלקטואלי כל כל מפואר.

  16. יהונתן

    עם כל הכבוד למפעלו (השנוי במחלוקת) של מר סעיד, זריקת אבן אינה "סימבולית" כשהיא נעשית באזור על-סף פיצוץ ועם סכנה אמיתית למלחמה. בטח לא כשהוא חובר לקבוצות שמנסות להבעיר את השטח.
    הייתי מצפה מאינטלקטואלים והומניסטים שיעשו הכל כדי למנוע מעשי אלימות, שגם ככה האזור שלנו רווי בהם. עד אז, גם אני לא אעמוד לזכרם.