הרחק מהציבור הנאור

שלומית בנימין

על הניכור של הציונות והממסד הציוני למזרח ולמזרחים נכתב כבר רבות. בכל זאת בכל פעם מדהים לגלות מחדש עד כמה גלויים ומפורשים היו הדברים לפני עידן ה"פוליטיקלי קורקט".  בגנזך המדינה נמצאים כרכים שלמים של ישיבות ממשלה שפתוחים היום לעיון הציבור. אחד הנושאים שנידונו כבר בישיבות הממשלה הראשונות הוא הקמתו של בית המשפט העליון. 

בישיבת הממשלה הזמנית מיום 7.7.1948 עלה הנושא על סדר יומה של הממשלה לראשונה, וזו דנה  בבחירה ובהרכב השופטים לבית המשפט העליון. עלה התאנה המזרחי שבין השרים, בכור שטרית, שר המיעוטים, מעלה טענה כלפי שר המשפטים: "מר רוזנבליט באמת רחוק מכל רכילות וחששות, אם בחר באדם חזקה עליו ועלינו שהתכוון לאדם טוב, ראוי ומתאים. אני רוצה רק להעיר שבין שבעה אלה (השופטים) אין אף אחד המכיר ויודע את עדות המזרח, המדבר ערבית. כל העדה הזאת כאילו אין לה צורך בשופט בבית הדין העליון. לא יתכן שלא יהיה שופט בבית הדין העליון מקרב הציבור הספרדי היודע ערבית. לוקחים שופט שלום ומעלים אותו ישר לבית הדין העליון, לנו יש שני שופטים בבית המשפט המחוזי, מדוע לא להעלות אחד מהם כשופט בבית הדין העליון. ואם לא מקרב השופטים, הייתי מציע מבין עורכי הדין עורך דין אבולעפיה או עורך דין דהאן, ראש עירייה, אדם בקיא במשפט. אין לי ספק שיוכלו למלא תפקיד זה. ניקח זאת בחשבון, ולא נתעלם מקיום ציבור גדול זה". 

על כך עונה לו שר המשפטים,  פ. רוזנבליט: "אשר לספרדי עלי להגיד לידידי שיטרית, שלצערי אינני רואה מועמד מתאים בין הספרדים. יש רק מועמד אחד שאולי מתאים, השופט חשין". השר שטרית מתעקש ותובע מהממשלה להצביע ולהחזיר את רשימת השופטים לשר המשפטים כדי לקבוע "אם אין מקום לאדם מהציבור היודע את הערבים ומדבר ערבית".

הצעתו של השר שטרית לא התקבלה כמובן, אולם גם בישיבה הבאה (14.7.1948) שדנה בנושא הוא מעלה את הסוגיה. שטרית: "אני מוכרח לחזור על דברי, שאמרתי בישיבה הקודמת שלא השתתף בה מר בן גוריון. מתכוונים להכניס מועמד חדש והובעה משאלה שתינתן תשומת לב למשאלת העדה הספרדית, צוינו כאן שבעה חברים, שאיש מהם אינו מכיר את העדה הספרדית, איש מהם אינו יודע מלה ערבית ואינו מכיר את מנהגי המזרח והארץ. אני מוחה בכל תוקף על דבר זה ומקבל על עצמי להציע אדם בשם העדה הספרדית". בתשובה עונה לו השר משה שרתוק (לימים משה שרת) "שאלה זו הועמדה כבר על הפרק ודנו בה". וראש הממשלה דוד בן גוריון מסכם ואומר "אם כן, השאלה מחוץ לסדר היום". בסיום הישיבה מציע בן גוריון לשטרית להעלות מועמדים בפני שר המשפטים, הצעה שאינה לרוחו של השר שרתוק, שאומר: "בישיבה הקודמת הועלתה השאלה. שר המשפטים הסביר, שיש לשמור על רמה מסוימת של מומחיות משפטית בבית הדין העליון. עורכי הדין, שהציע מר שיטרית, הם כשלעצמם שופטים לא רעים, אולם אינם מגיעים לרמה מינימלית של יוריסטן הראוי להיות בבית דין עליון".

הדברים אמנם נאמרו לפני 55 שנים, אולם מה שהיה נכון אז, נכון גם היום כשהוא לובש פנים חדשות ומתוחכמות. המערכת אינה עיוורת צבעים, נייטרלית או שקופה, כפי שהיא מתיימרת לא אחת להציג את עצמה כשהיא מבקשת להיות "דמוקרטיה ליברלית". היא מוטת תרבות ומוטת אידיאולוגיה, ועם תקרת הזכוכית מתמודדים גם היום  מזרחים, נשים, ערבים, אתיופים, שחורים וקבוצות מודרות אחרות. 

ועוד דבר אחד על ציונות ומזרחים, בשיח הציבורי נתפסים המזרחים  שרבים מהם מצביעי ליכוד, כמחרחרי מלחמה, כשונאי ערבים. הנה  דברים שאמר השר בכור שטרית בישיבת הממשלה הזמנית מתאריך 23.5.1948 . לו נאמרו הדברים היום, הם היו מציבים אותו הרחק שמאלה מלב הקונצנזוס הציוני.

"אם כבר יש ממשלה, חינוך ובריאות אלה הם תפקידים ממשלתיים. בפרט אם נביא בחשבון  שכל הערבים שהיגרו מהארץ לא ישארו בחו"ל. חלק גדול מהם יש להם נכסים עצומים, ניידי ודלא- ניידי והוא ודאי יחזור. אינני סבור שהם השלימו עם רעיון עזיבת הארץ. הם רק חכו להסדר תקין בינינו לבינם. די להוכיח להם רצון טוב כדי שיתחילו לחזור. ודאי תבוא שעה בה תועמד שאלה זו על הפרק לדיון ולהסדר קבוע. אם הם ישובו ולדעתי ודאי ישובו אנו צריכים לקבוע דרך שאין בה שום הפליה לגבי חינוך, בריאות ודת וכן שירותים אחרים כמו עזרה סוציאלית, מפני שהם משותפים לכל, הם שירותים ממשלתיים. נצטרך לתת לערבים בדיוק אותה מידה שניתן ליהודים, מכיוון שהם יהיו אזרחי הארץ ובתור אזרחים אינם צריכים להיות מופלים לרעה ביחס לשאלת הדתות: אין לי שום ספק שהערבים יהיו מעונינים בשאלה זו. ואם נקים משרד לדתות ויש להקים משרד כזה, יש להביא בחשבון את הערבים ולתת להם בכל אופן את אותן הזכויות שהיו להם אצל ממשלת המנדט. אנחנו עכשיו מחלקים את התיקים והתפקידים אנו צריכים להיות גמישים במידה ידועה. לעתיד לבוא, כשהערבים יתאוששו, נצטרך למצוא דרך לשיתופם, שאם לא כן יטענו טענה צודקת, שהם אזרחי הארץ ואין משתפים אותם בשום דבר".

שלומית בנימין היא עיתונאית, וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    הנני חושב כי אין מה להשוות את המצב העכשווי (הגם שאי אפשר להתעלם לחלוטין מזנבות של קיפוח, ולעיתים, חביבתי, דווקא המיגזר האשכנזי מוצא עצמו לעיתים מקופח) לקיפוח המכוון ו/או התמים (ובכל מקרה המכוער) שהופגן כלפי יוצאי ארצות האיסלם משנות ה-30 ואילך. יש להניח לפצעי העבר, ולא מתוך כוונת השכחה או השקטה, כדי להתקין את רקמת העתיד. אין לך מושג (וזאת בהתייחס להערתך הזוקקת בין מזרחים לנטיה ימנית) כמה דואב לבי ושותת דם (ואינני משתפך כך סתם) כאשר בהפגנות של קואליציית השלום לגווניה ולתנועותיה ובכל פעילות המוגדרת כשמאלנית אינני רואה כמעט את יוצאי ארצות האיסלם, מבוגרים וצעירים כאחד. לו ידעו עד כמה השמאל (הגם שנתפס כאליטיסטי, שמנתי … מה לעשות ובכל תנועות השמאל בעולם ובין גדולי הרפורמטורים שלו אנו מוצאים את בני המעמד הבינוני ומעלה, בעל המודעות החברתית הצרופה) פונה בעיקר לשכבות המצוקה (ולא מטעמים אלקטורליים ופוליטיים גרידא), היו לבטח מצטרפים בהדרגה לשורותיו (אלא שהעכבות עמוקות מדי וצרובות/צורבות מדי). הנני בהחלט תומך בעמדתך בעניין זכות השיבה של ערביי ישראל, אלה המוגדרים באופן מתאכזר וציני: "נוכחים נפקדים". רק חברה הנכונה להושיט יד ולב לבניה, יהודים כמוסלמים, ראויה להיקרא חברה מתוקנת. ועם כל הביקורת אני עדיין אופטימי.

  2. עמי מרון

    חלקה הראשון של הכתבה המעניינת, העוסק בשתדלנותו של השר בכור שיטרית למען מינוי שופט מזרחי, אפשר שיש בו ראיה לקיפוח מזרחיים, ואפשר שלא. אין לקורא מספיק נתונים (כאן) על מנת לבצע שיפוט ראוי.
    הציטוט מדברי השר במאי 1948 (בסוף הכתבה) מצמרר. לו היתה הנהגת המדינה מאמצת אז את ההגינות והחמלה שהציע שיטרית להגיש לפליטים הערבים, יתכן שחיי כל יושבי הארץ היו נראים אחרת היום. גם הנאיביות הניבטת בדברי השר שיטרית ("די להוכיח להם רצון טוב כדי שיתחילו לחזור") אינה מפחיתה ממשקל דבריו.
    והערה אחרונה: גם היום יש לנו "השר שיטרית" אבל לצערי, היום כבר לא מייצרים אותם מאותו חומר.

  3. רגב נתנזון

    בדו"ח ועדת אור נכתבו, בין השאר, הדברים הבאים:

    "להכרעה שהתנועה הציונית השיגה במאבק על הקמת המדינה היה מימד דינמי מתמשך. האידיאלים הציוניים של התיישבות וקיבוץ גלויות היו לעקרונות מארגנים בחייה של המדינה היהודית. משמעותו של היישום המעשי של מדיניות זו היתה השתלטות על מירב הקרקעות במדינה ופינוי מקום להמוני העולים. הרוב היהודי ראה בתכניות כמו "ייהוד הגליל" יעדים לגיטימיים למדינת ישראל. המיעוט הערבי שמצא עצמו במציאות של הפקעת קרקעות, של "נפקדים-נוכחים" ושל הגבלות בנייה, ראה את המדינה כמייצגת אינטרסים הפוגעים בזכויותיו. הוא גם התקשה לקבל את המדרש והמעשה של הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי כולו, דבר אשר הקנה לעולים ולמתאזרחים יהודים זכויות שהוא עצמו לא נהנה מהן. מצב עניינים זה הזין בקרבו את התחושה שהדמוקרטיה הישראלית אינה דמוקרטית כלפי הערבים באותה המידה שהיא דמוקרטית כלפי היהודים (או שהיא, כפי שהדבר כונה בשיח האינטלקטואלי, "דמוקרטיה אתנית" או "אתנוקרטיה"). הדבר הביא להתגברות מחאותיהם של הערבים נגד נחיתות זו של מעמדם." (דו"ח ועדת אור, פרק א', סעיף 8),

    ובהמשך:

    "אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופשת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי. כך גם לגבי מישורים שונים, בהם לא נעשה די כדי להתמודד עם מצוקותיו וקשייו המיוחדים של המגזר הערבי. לפיכך, יש לראות תופעות אלה כגורמי יסוד העומדים ברקע לחיכוכים ולהתנגשויות שפרצו בין אנשי המגזר הערבי לבין השלטונות." (דו"ח ועדת אור, פרק א' סעיף 19)

    הציטוטים שמציגה בפנינו שלומית בנימין מראים כי המציאות, כפי שאנו מכירים אותה וכפי שמתוארת באופן חלקי ע"י ועדת אור, היתה יכולה להיות לגמרי אחרת. ההיסטוריה של המדינה היתה יכולה לחסוך לעצמה אירועים רבים של התנגשויות אלימות בין "כוחות הביטחון" לבין אזרחיה הישראלים, אשר רובם ערבים: מוסלמים, נוצרים, דרוזים או יהודים. וגם אם היו קמות ועדות חקירה ממלכתיות, הרי שהרכבן היה יכול להראות לגמרי אחרת.

    להבדיל מעמדתו של ד"ר יחיעם שורק (לעיל) אני סבור שכדי "להתקין את רקמת העתיד" מן ההכרח להמשיך ולנבור בארכיונים, כפי שעושה שלומית בנימין וכפי שעושה פרופ' יהודה שנהב (ראו למשל את ספרו החדש: "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות") ואחרים. הלוואי ותתכונן כבר בארץ הזו ועדת אמת ופיוס כפי שמציינת ד"ר דפנה גולן-עגנון במאמרה היום ב"הארץ" (http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=345772&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0). בועדה כזו, אם רק יוצגו עדויות שיתארו בפנינו נכוחה את אופן התהוות המציאות המוכרת לנו כיום אולי נוכל להיטיב להבין לא רק "איפה שגינו", אלא גם מהו עומק התיקון המהפכני הדרוש לחברה הזו, תיקון שבעקבותיו לא יהיה עוד מי שיפתח עיני עגל ויתפלא מחדש בכל הפגנת שמאל היכן הם ה"מזרחים".

  4. דרור

    אם אינני טועה זכות השיבה אינה חלה על אלו המוגדרים "נוכחים נפקדים" כיוון שהם ממילא אזרחים ותושבים של מדינת ישראל. ההגדרה הזאת, ותקנו אותי אם אני טועה, מתייחסת לפליטים שהיגרו מיישוב ליישוב בתוך תחומי הקו הירוק, ואשר ממשלת ישראל דאז לא הרשתה להם לחזור ליישובם המקורי (שאדמותיו, מן הסתם, הופקעו והפכו לאדמות קק"ל, שטח אש או אדמות לאום). עם כל ההערכה לעמדה שהביע השר שטרית ב-1948, אני חושב שהיום, כעבור 55 שנה, צריך לנהוג על פי הכלל: שבשתא כיוון דעל על, כלומר לשמר את הסטטוס קוו תוך מתן פיצוי למי שאיבד את קרקעותיו או את רכושו.

  5. יוני

    ד"ר שורק נוהג להגיב תכופות באתר כמעט על כל נושא שמועלה בו. מכתיבתו אני מתרשם, כי מדובר באדם כן, נבון ומאוד מאוד איכפתי בענייני מוסר וחברה. איני מכירו אישית, ודבריי נכתבים מתוך כוונות טובות בלבד.

    ד"ר שורק היקר, מדוע ליבך אינו שותת דם על 45 מיליארדי הדולרים שבוזבזו מאז 67 על ההתנחלויות. שער בנפשך כי הסכום הדימיוני הזה היה מוצא את דרכו לטובת המזרחים שנזרקו באישון לילה בעיירות-פיתוח שכוחות-אל, למען בריאותם,רווחתם ,חינוך ילדיהם ויצירת מקומות תעסוקה (ואיני מתכוון למפעלי טקסטיל, או למפעלים של שריף אשכנזי בעיירה דוגמת אברהם שפירא). כיצד אינך מסוגל להבין את הניכור שחש מזרחי כשהוא נקלע להפגנת אנשי שלום עכשיו המתכנים משום מה אנשי שמאל.

    ואולם למרות הדברים האמורים לעיל, אני מאוד מצר על-כך שמי שמרוויח ובגדול מהטינה של מרבית המזרחים למה שמכונה "תנועת העבודה" לדורותיה ,הם האשכנזים מהליכוד. ביבי, אולמרט,לבנת, ושרון עצמו (בנו עומרי כינה את המזרחים תומכי הליכוד "אינדיאנים" ). המפריטים והקפיטליסטים הדורסניים האלה, בזים מעומק ליבם לבוחריהם.

    מסקנה: רק התאגדות של מזרחים בשמאל חברתי ומדיני, שאליו יצטרפו אחיהם האשכנזים מתוך תחושת שותפות ושיוויון אמיתיים, תוכל אולי להציל את המצב.

    שני מבקש ממך לא לראות בדברים הללו ,בשום פנים ואופן משום התקפה אישית עליך, הם נכתבים מתוך אמפטיה כמעט מלאה לדבריך.

  6. יהונתן

    כיצד הגעת מההנחות בטקסט שלך למסקנה?
    למה המסקנה אינה, למשל, להקים תנועת שמאל חסרת אפיונים עדתיים?

  7. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    יוני חביבי, תודה על תגובתך. באמת. לבי אכן שותת דם לא רק על עשרות מיליארדי הדולרים שנשפכו בשטחים הכבושים, אלא למעשה על כל סנט שהושקע ועדיין מושקע שם (כבישים עוקפים ועוקפי-עוקפים ועוקפי-עוקפי-עוקפים – וזאת לדעת – "ליהודים בלבד" – nur fuer Juden – ותשתיות אחרות, וימי מילואים ובעצם מה לא). הריני זועק מעל כל במה אפשרית את עוולת תשפוכת הכספים, ומה היתה האלטרנטיבה לו הושקעו בחינוך, בחברה, בי, בך, בנו. בברכה. יחיעם

  8. עמי מרון

    חרף החשש משבט קולמוסו של "יוני", אגיב על התקפתו האישית (למרות ההכחשות) והלא-מובנת על ד"ר יחיעם שורק. היכן מצא יוני בתגובתו של שורק תמיכה בהתנחלויות על חשבון ערי הפיתוח? מדוע הוא עוסק פתאום בהדרתו של שורק מה"שמאל"? כיצד הגיע לכאן ה"שריף האשכנזי" שפירא? המכתב כולו מדיף מיליטנטיות מזרחית שקוסמת, לדעתי, רק לחלק זעיר של מבקרי האתר.
    לגופו של עניין, אני מצטרף לקינתו של ד"ר יחיעם שורק על האגף המזרחי דל האוכלוסין של המחאה החברתית-מדינית. אני מצטרף גם לביקורתו של יהונתן על מסקנתו הביזארית של יוני.

  9. יוסי לוס

    גם אני לא רואה היכן מצא יוני בדבריו של שורק תמיכה בהתנחלויות. אין ספק ששורק היה רוצה לראות מאבק משותף של מזרחים ואשכנזים כבני אנוש שווים נגד הכיבוש, ובכך אני שותף מלא לשאיפתו. דרכנו נפרדות בניסוח הסיבות לאי התממשות החלום. לפי שורק, המזרחים לא מבינים שהשמאל פונה לשכבות המצוקה.
    אחת הטענות החוזרות של אנתרופולוגים אשכנזים שחקרו מזרחים בשנות ה- 60 וה- 70 כדי להסביר מדוע מזרחים התלוננו על אפלייה היתה שהמזרחים לא הבינו. הם לא הבינו דמוקרטיה ולא הבינו בירוקרטיה ולא הבינו עוד הרבה דברים. כיום, איש שפוי לא יעז לטעון שלא היתה אפליה בשנות ה- 50 וה- 60. משמע, המזרחים הבינו הרבה יותר טוב מהאנתרופולוגים שחקרו אותם, לפחות בנקודה אחת.
    מנקודת מבטי, למעט חריגים כמו חברי מצפן בעבר ואחרים אחריהם עד ימינו אנו (כולל בשנים שקדמו לאינתיפאדה הנוכחית), ראיתי שמאל שהתעלם באופן עקבי מהעניין המזרחי כמו גם מהעניין החברתי ועסק רק בעניין הפלסטיני. מעטים בלבד מבין מאות ואלפי האנשים שהשתתפו בהפגנות שלום בשנים האחרונות, טרחו ובאו גם להפגנות חברתיות שהסתכמו במרבית המקרים בעשרות בודדות של מפגינים. שני יוזמי האתר יכולים להעיד על כך יחד עם יחידי סגולה נוספים שבאו להפגנות אלה וגם אלה.
    בספרו של צלי רשף, ממקימי "שלום עכשיו", הוא כותב באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שמלבד מספר מצומצם של חברים, לא הייתה בכוונתם לתמוך במאבקים חברתיים. לכן, הוא גם כתב שהוא לא ציפה שבני השכונות יתמכו בשלום עכשיו. ("שלום עכשיו – ממכתב הקצינים ועד השלום עכשיו", כתר: 1996, עמ' 119).
    לכן, במקרה של הניכור בין השמאל למזרחים, הייתי נוטה יותר לתלות את האחריות בשמאל שהיה יותר מאורגן ויותר ממוקד פוליטית מאשר האוכלוסייה המזרחית. הבעיה היא, אם כך, סבוכה יותר.

  10. אסף

    בהיותי נער בעיירת פיתוח דרומית הקמתי יחד עם חברים נוספים את נוער מפ"ם שנהפך לאחר תקופה קצרה לנוער מר"צ עלו בי תהיות רבות לגבי אי קליטתה של התנועה השמאלנית שוחרת השלום והסוציאליסטית בעיירות הפיתוח וזאת משום שאני רואה בסוציאליזים כמפתח ל הקטנת הפערים בין עיירות המצוקה ושכונות המצוקה לבין האיזורים המבוססים (ויסלחו לי מכובדי לעיל איני רואה את הבעיה כבעיה עדתית אלא כבעיה סוציו אקונומית שמבוססת על חוסר השקעה באיזורים בהם חיים אנשים חסרי אמצעים).
    בהזדמנות שהייתה לי הפנתי את תהייתי לח"כ לשעבר הגב' תמר גוז'נסקי אשר טענה שהדבר נובע משנים של הזנחה של הממסד המפאיניקי.
    עם כל הכבוד לה איני מקבל את דעתה, כאחד שגדל בקרב "מזרחיים" בעיירת פיתוח, הרגשתי כי השמאל לא מנסה בכלל לפנות אל קהל ייעד זה מסיבות של השקעה מול תועלת (פוליטית) .
    השמאל היום ובעתיד באם ברצונו לפרוח חייב להחזיר את האימון של בני שכונות המצוקה ולא ע"י בקשות מחילה אלא ע"י השקעה אמיתית של משאבים ומאבק אמיתי למען עתיד שכונות אלו.

  11. יוני

    אין מה לחשוש משבט קולמוסו של יוני. לא תקפתי את ד"ר שורק בתגובתי, ולא הסקתי ממאמרו שהוא בעד ההתנחלויות. אני רק מבקש ממנו וגם ממך לנסות ולהבין ביתר אמפטיה שאינה נובעת חלילה מנקודת מבט מתנשאת , מדוע יש ניכור גדול כל-כך בין המזרחים לבין השמאל. דברי נאמרים מתוך פרספקטיבה סופר-שמאלית. דומני שיוסי לוס עמד בדבריו על חלק מן הבעיה. לעיתים אני נדהם ממש מכך ש"השאלה המזרחית" איננה נכנסת כלל וכלל למפה הקוגניטיבית של אנשים חכמים כל-כך כמו עמי מרון ויחיעם שורק, ועוד הרבה מאוד אינטלקטואלים מן השמאל. אני חוזר שוב על דברי, לעולם אעדיף דיאלוג ושיתוף-פעולה עם אנשי שמאל , דוגמת שורק ומרון על פני אנשי ימין.
    בברכת גמר חתימה טובה
    יוני