ישראל וימי הביניים

רציתי להעיר שאני בד"כ חושב בדיוק כמו מר ספורטא. אלא שהשביתה הזאת כוללת גם את עובדי ביטוח לאומי ולשכות התעסוקה. וזה לא ברור לי כלל ועיקר. במי מנסים להילחם כאן? מילא להשבית את נמלי התעופה. אבל למנוע תמיכה ממובטלים? איפה ההיגיון?

לפני מספר שנים הייתי עד לשביתה של נהגי האוטובוסים (לא בארץ). במקום להפסיק לעבוד, הם הפסיקו לגבות כסף מהנוסעים. כך, הם לא פגעו בתנועתם של חסרי הרכבים הפרטיים ובמקום זאת פגעו במעסיקיהם שאיבדו באופן מיידי את כל הכנסותיהם ואי אפשר היה להאשים אותם שהם פשוט לא רוצים לעבוד.
אינני יודע האם זה אפשרי במקרה זה, אבל לפחות בדמיוני הדבר אפשרי שבמקום לשבות ולמנוע מהמובטלים קצבאות, אולי היו יכולים עובדי לשכות התעסוקה לאשר חודשי אבטלה נוספים על הקבוע בתקנות ולהגדיל כל קיצבה שהם מחלקים, בניגוד להוראות הקיצוצים. כך, המובטלים לא היו נפגעים אלא נהנים, אי אפשר היה בקלות להשמיץ אותם והנפגעים היו התכניות הזדוניות שר האוצר ופקידיו.
האם זה אפשרי?

נדמה לי שכבר כתבתי את זה כאן פעם, אבל אחזור שוב על דעתי: שביתות הן נשק שמיצה את עצמו.
אין לי בעיה עקרונית אם שביתות – ההיסטריה סביבן היא לעתים קרובות מזויפת. הרי מדי שנה נחסמים כבישים בארץ בשל גשמי החורף ומונעים העברת סחורות והגעת עובדים למקומות העבודה, אבל זה מתקבל בסלחנות כאילו טבעם של כבישים לספוג בוץ. שביתה לעומת זאת מניבה היסטריה ותחזיות מטורפות על כמות הכסף שתרד לטמיון.
ועם זאת, השביתות של היום הן לא השביתות של פעם. בשנות העשרים של המאה החולפת שביתה של עובדים פשוטים נראתה כאילו הירח חרג ממסלולו, או כמו שלג באוגוסט. היום השלטונות כבר פיתחו עמידות ושיטות התגוננות. השיטה הטובה ביותר היא התעלמות – אזרחים סובלים בגלל השביתה? שיסבלו. אפשרות אחרת היא לשסות את נפגעי השביתה בשובתים ולצפות בהנאה במלחמת-הבוץ. בסופו של דבר השובתים יישברו.
הגיע הזמן לחשוב על טכניקות אחרות. אני מודה שאין לי רעיון מוגדר, אבל גם רעיון השביתה ודאי נראה מופרך לפני מאה שנה, אז כדאי להתחיל לחשוב.

אני מסכים עם יוסי הטוען שיש לשבות בדרך שתשפיע על המעסיק ולא על הציבור. אכן צריך שביתות חדשניות יותר. אבל באותה עת איני מסכים שאבד הקלח על שביתות בכלל כיון שהן מייצגות פעילות קולקטיבית של במקרה זה קבוצות עובדים. בכלל חשוב שפעילות קולקטיבית תהיה בעלת משמעות לא רק של מחאה אלא של הצבת יעדים אלטרנטיביים והצבת כוח כנגד השלטון אשר בידו עוצמה שאינה נמצאת בידי האזרחים. עובדים מאורגנים ששיעורם קטן, כעת הוא בערך 45% מן העובדים בארץ, מייצגים באופן אמיתי את הדמוקרטיה. לפני מספר שנים שמעתי חוקר אמריקאי, העוסק ביחסי עבודה, שטען שמותם של האיגודים המקצועיים הוא בעצם סופה של הדמוקרטיה האמריקאית. נכון ששביתות מפריעות אבל החלטות שרירותיות המשנות את סידרי החברה הישראלית גם הן מפריעות והשפעתן קשה יותר.

מתי היה שיא כוחם של איגודי העובדים האמריקאים?
במה התבטא כח זה?
מתי הללו איבדו מכוחם וכיצד?

שיא כוחם של האיגודים האמריקאים היה באמצע שנות השבעים בעת שארגנו כ-35% מכח העבודה (היום האחוז פחות מ15).
עד אותה עת הייתה הבנה שהדרך הטובה ביותר לנהל היא באמצעות הסכמים קיבוציים. עיקר ההבדל בין אז להיום הוא אחוז העובדים המקבלים הטבות כגון ביטוח בריאות ופנסיה, שכר גבוה יותר, ואף היו שטענו פרודוקטיביות גדולה יותר. כמו כן אי השוויון היה קטן יותר מהיום.

מה שגרם להחלשותם בין היתר השינוי בתפיסה של מה טוב לחברה, מאבק איתנים של מעסיקים שרצו להרוויח יותר וולשלם פחות. חוסר יכולת של האיגודים להבין את השינויים במשק, קרי, ירידת כוחו של הסקטור היצרני ועלייתו של סקטור השרותים. מדיניות ממשלתית אנטי איגודית שבוטאה בפיטוריהם של פקחי הטיסה על ידי ריגן.
זה תקציר הסיפור.