מה רע בעיוורי צבעים ליברלים

יהודה שנהב

חשבתי לציין כאן ספר חדש שיצא לאחרונה לחנויות:

Michael Brown, Martin Carnoy, Elliott Currie, Troy Duster, David Oppenheimer, Marjorie Shultz, and David Wellman. Whitewashing Race: The Myth of Color-Blind Society. University of California Press.

הספר שנכתב על ידי קבוצה של שבעה חוקרים מדיסציפלינות מגוונות — סוציולוגים, משפטים, מדע המדינה, כלכלה וקרימינולוגיה – עוסק בגזענות ובריטוריקה של גזענות בתרבות האמריקאית. עדיין  לא הספקתי אפילו להציץ בו אבל קראתי עליו כבר מספר התייחסויות. אני מצטט ממה שכותבת עליו המשפטנית האפרו-אמריקאית מאוניברסיטת קולומביה פטרישיה ויליאמס בכתב העת ניישן (The Nation). הספר, לפי וויליאמס, מצביע על מגמה הולכת וגדלה למזער או להעלים את הרלבנטיות של גזע לחברה, כלכלה ותרבות האמריקאית. מסתבר שהחוקרים החלו את המסע המשותף בחוסר הסכמה בסיסי גיבשו במהלך המחקר תמונת עולם משותפת עליה כולם הסכימו. הספר מאתגר את הקונצנזוס הלאומי האמריקאי באשר להישגים של התנועה לזכויות האזרח, בעיקר את הנרטיב לפיו "הסתיים" המאבק לזכויות האזרח בהצלחה רבתי ועיקר ההבדלים על בסיס גזע כיום הינם תוצאה של הבדלים אינדיבידואליים, כאלה שמערכת המשפט או מדיניות ציבורית אינם יכולים לשנות.

הנרטיב של הספר הנסקר מסתמך על סקרי עמדות המראים שרוב האמריקאים דוחים על הסף את היותם גזענים. אולם בפועל מסתבר שיש פער גדל והולך בין העמדות לבין הפרקטיקה בתחומי החיים השונים: שוק העבודה, חינוך, מגורים. ותמיד אותה נוסחא: אנו דוחים גזענות. אנו בעד שויון לכל הגזעים, אבל לא בבית ספרנו. ויליאמס מסכמת ואומרת שהעובדה שרוב האמריקאים תומכים בשיויון הזדמנויות גזעי היא מבורכת. אבל באותה נשימה עלולים אותם ליברלים להצביע בעד הצעה מס` 54 בקליפורניה על פיה ימחק הסימון הגזעי מכל הטפסים הרשמיים ("כי אנו בעד חברה עיוורת צבעים"). כך במסווה של עמדה נאורה אפשר יהיה להמשיך להפלות ולמחוק כל זכר לזה מן הרקורד הרשמי או מן המחקרים. ואם כבר בפטרישיה  ויליאמס עסקינן, הרי שכדאי לקרוא גם אותה בתחום של גזע. וויליאמס כתבה בעבר ספרים על הפרדוקס של חברה עיוורת צבעים וגם על האלכימיה של הגזע. היא גם כלת פרס מקארתור היוקרתי. זהו פרס (מן החשובים ביותר בארה"ב) בסך של 500 אלף דולר אותו מקבלים החוקר או החוקרת ללא התניות או חובות לגוף המממן. לפרס הזה לא מגישים מועמדות. גם לא ניגשים לראיון. יום אחד מקבלים טלפון עם הודעה על הזכיה בפרס.

ועוד, אתנחתא קלה. כנראה נדבקתי מחברי איציק ספורטא אשר כותב בימים אלה יומן מסע… הייתי היום בכנסיית ריוורסייד שליד קולומביה בטקס האשכבה של אדאורד סעיד. דניאל בירנבאום ניגן עם בני משפחתו של סעיד וחבריו, ביתו הקריאה קטעי שירה ובנו נשא דברי הספד מרגשים על סעיד כאב, כאינטלקטואל, כלוחם זכויות אדם, אבל בעיקר כהומניסט.  בהקשר הזה כואב היה עוד יותר לשמוע את כל אלה אשר הביעו שמחה על מותו. עולם הפוך ועצוב.

פרופ` יהודה שנהב מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. alexandra kalev

    One interesting paradox is that America actually celebrates ‘Diversity’ in anyway it can. American employers praise diversity as the rational business strategy for the 21st century and spend billions of dollars on diversity training, diversity consultants and cultural audits of their organizational workforce. Diversity management is of the most profitable industries in the U.S. today. Is this a dream coming true? Not really. Employers and managers define diversity in a very peculiar way. Race, ethnicity and gender are only a minor component of this formulation. Diversity is defined in terms of former job experience, music tastes, dress style, geographic diversity and so on, whatever can infuse new ideas to routine organizational processes and to the profit machine. This is how it happens that the white farm boy from Idaho is considered as important to firm diversity as the black inner-city kid from Chicago. This operation was definitely a success, Americans embrace diversity, but the patient, the vision of the Civil Rights movement, is dying.