יום כיפור

ראשית – ברשימתך ציינת כי בקרב שני הצדדים ישנם כאלה הרוצים את הכל, ובנסיבות אלה אף אחד לא יזכה. הצדק בדבריך, אלא שאנו החזקים, הגולייתים, הטובעים מעודף עוצמה, ואנו הכובשים, המתאכזרים, הקולוניאליסטים והיהירים. יגיע יום ולא ירחק הוא, שתחושת מיגבלת הכוח ורמיסת המוסר יפעפעו לשדירות רחבות של הציבור. או-אז יאמר ה-vox populi: אכן שתי מדינות לשני עמים. או-אז יבינו הכל כי דווקא הנסוג הוא החזק, פיזית ונפשית, שלא לדבר מוסרית; שנית – משיכת הכתף של גולדה מאיר, זו החוברת לכל מיני משפטים הזויים שנפלטו מגרונה ("אין עם כזה", "הם לא נחמדים", "יונגרמן. ברצונך לפתוח פרשה נוספת?" ועוד), מחזקת כמאה מונים את התמיהה הביזארית: כיצד הפקדנו את המדינה בידי אחת שכזאת? שלישית – ממשלתנו מאמצת את שתי המנטרות המרושעות, המשלימות זו את זו: "אין עם מי לדבר" ולכן מותר לירות; ו"במלחמה כמו במלחמה" ולכן מותר לנו לסכל נקודתית, לבצע חישופים, סגרים, כתרים ועוד שאר מלים מכובסות, ולהם מותר, לכל היותר, לנהל הפגנות שקטות ולחבר שירי מחאה. ועל כל יום נוסף של "אין עם מי לדבר" ו"במלחמה כמו במלחמה", מוסיפה ממשלתנו לשרוד ול"כסוף" לפעמי השלום. המציאות, איפוא, עולה על כל פארסה וגרוטסקה. ואני, כקאטו הזקן בשעתו, אומר בכל הזדמנות, בהקשר ולא בהקשר: "השפיות, רבותי, תנצח".

נכון, המצב מעיק. המצב מעצבן. הממשלה ממשיכה בשלה לשלב את שתי המנטרות האוויליות והמרושעות: "אין עם מי לדבר", ואם אין עם מי, אז מותר לירות; המנטרה השניה היא "במלחמה כמו במלחמה", ככותרת המעניקה לנו את הלגיטימציה לעשות כמעט הכל: חיסולים, סגרים, כתרים, עוצרים, התאכזרויות ומה עוד (כי הרי "במלחמה כמו במלחמה"). לנו מותר, בשם אלוהי המלחמה (עיינו ערך "המלחמה מרגשת" – מציטוטי "גיבורי" מלחמת אוקטובר 73, ואם יותר לי להיסחף: כמעין אורגזמה מיליטריסטית), ולהם – אסור בתכלית האיסור. אנחנו לוחמים והם מפגעים. שתי המנטרות הללו דוחות כל מהלך מדיני ולו קצה-קצהו של חוט דמוי קור לטוויית קדם-תת-מיפגש לטובת פיתרון הבעיה. ואני, כמהדורה מודרנית, חיובית משהו, של קאטו הזקן, מהלך ומפליט, בכל הזדמנות שנקרית לדרכי: "השפיות תנצח" (הממשלה מצידה מצדדת במהדורה השלילית הישנה: "דין קרתגו (פלשתין) לחורבן"). השפיות רבותי תנצח!