נעמדתי מול המכונה להשכרת סרטי וידאו וחיפשתי בין טורי התמונות הצבעוניות את הסרט "נענע את הכלב". חשבתי שהסרט מהווה פרשנות לא רעה ואינטליגנטית להתקפה הישראלית בסוריה. ודאי אינטליגנטית יותר מזו של רוב "פרשנינו הצבאיים" ו"פרשנינו המדיניים" המספקים לנו באריזה עיתונאית את עמדות המימסד הביטחוני-מדיני.
למי שלא צפה בסרט, או למי שאינו זוכר, את עלילת סרטו של בארי לבינסון, שכתב את התסריט יחד עם המחזאי והבמאי דיויד מאמט, הרי היא לפניכם.
הסרט מספר על נשיא ארצות הברית המעורב, מספר שבועות לפני הבחירות, בשערוריית מין בעקבות רומן שניהל עם צעירה. אחוזי התמיכה בנשיא צונחים לתחתית וכמוצא אחרון הוא מזעיק את המומחה ל"ספינים", איש יחסי ציבור שייחלץ אותו מהמשבר. המומחה (מגולם על ידי רוברט די נרו), מייעץ לנשיא שהאסטרטגיה הטובה ביותר להיחלץ משערוריית המין היא שינוי סדר היום הלאומי. "תן להם משהו גדול יותר לחשוב עליו" מייעץ דוקטור ספין. ומה יכול להיות גדול יותר ממלחמה. מלחמה נגד אלבניה, מדוע אלבניה? כיוון ששם המדינה נשמע רע ומאיים, וחוץ מזה לאף אחד בארצות הברית אין מושג על אלבניה.
בעזרת הדלפות ומניפולציות מתוחכמות אחרות מצליחים אנשי יחסי הציבור של הנשיא ליצור אווירת מלחמה בכלי התקשורת. התקשורת מתה על מלחמות, מלחמה היא דרמה מתמשכת מעוררת עניין ומכונת ריטינג אדירה. בקיצור, התקשורת היא הכלב שהשלטון מנענע.
שוב, נזכרתי בסרט כששמעתי על הפצצת חיל האוויר "תשתיות טירור", חמש דקות מדמשק. לא ברור אם המקום היה בסיס אימונים או מחנה פליטים שפעם שימש כבסיס אימונים של "הג`יהד האיסלמי". על פי הדיווחים, כתוצאה מההפצצה נפצע אדם אחד. על פי תוצאותיה, הפעולה הזו היא כישלון צבאי מבצעי מביש, הפרה של עקרונות המשפט הבינלאומי ואיוולת מדינית מסוכנת.
נחזור לגירסה הישראלית של "נענע את הכלב". ראש הממשלה הישראלי מעורב בשנה האחרונה בכמה פרשיות שחיתות ובנו נמצא תחת חקירות משטרה בעניינים שכנראה גם הוא מעורב בהן. מדיניותו הכלכלית והחברתית מעמיקה את האבטלה ומובילה יותר ויותר אנשים לחיי חרפה. חיי הכלכלה מושבתים בימים אלה כתוצאה משביתת העובדים, ומדיניותו הביטחונית והמדינית של האיש שהבטיח להביא שלום ובטחון הפכה את חיי האזרחים לגיהנום. יום לאחר הפיצוץ המחריד במסעדה בחיפה, מחליט ראש הממשלה "לאחר התייעצויות" לנסות לפתוח במלחמה נגד סוריה. נחכה ונראה איך יתנהג הכלב.
הבוחן את התנהגותו של גיבורנו, מאז פרשת קיביה, עבור דרך מלחמת אוקטובר 73, מלחמת לבנון 82 ועד ה"נענוע" האחרון בעומק סוריה, רואה שבמזרח אין כל חדש. עם סגולה, אייכה?!
אתמול, ערב יום כיפור, נטלתי חלק בהפגנה צנועה (למרבה הצער) של "יש גבול" ליד חוות שיקמים. אחד השלטים נשא את הטקסט הבא:
"אריק שרון – שנה טובה והאג שמח".
גמר חתימה טובה
יומיים אחרי התקיפה המוזרה בקרבת דמשק, מסביר אלוף פיקוד הצפון שאירן וסוריה אחראיות להסלמה. אפילו כתבי YNET נשמעים ספקניים, כאשר הם מקבלים לידיהם בתגובה את "מפת הטרור" בדמשק. אז מה הצעד הבא, במלחמה "הבלתי נמנעת" המתרגשת עלינו? הפצצת הבתים בדמשק? אם בג'נין כן, מדוע שם לא?
עיון שטחי בעתוני יום כיפור יצר אצלי תחושה מוזרה – יותר מפעם אחת נתקלתי שם במשפט האומר שישראל לאחר 1973 היא לא אותה ישראל. האמנם? יתכן, אבל נדמה לי שהיא מתחילה להראות גרוע יותר. אותה יהירות, אותה אמונה עוורת במנהיגות מוליכת שולל, השחיתויות שליוו את ימי ההתבצרות בתעלה (מישהו זוכר? קבלני העפר? היחסים הסימבויטיים בינם לבין גנרלים? נתיבי נפט, או איך שלא קראו לזה?), נראות כאין וכאפס לעומת השחיתות הפושה בנו כיום (המפאיניקים לפחות ידעו להצניע את שחיתותם…).
אז איזה לקח נלמד באמת בשלושים השנים האחרונות? ספינים מלחמתיים תמיד היו חלק ממדיניות הפנים של ישראל. כיום אפילו לא צריך להסוות אותם.
"לכשכש בכלב".