חופש הביטוי ואויביו במערכת העיתון

יוסי דהאן

במדינות חשוכות, פקידים ובעלי שררה רודפים עיתונאים, הם מגבילים את חופש הביטוי שלהם ומפטרים אותם מעבודתם. בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון פקידים ופוליטיקאים פטורים מחובה זו, הם יכולים לסמוך על עורכי עיתונים שהם יבייתו וירסנו ביעילות רבה יותר עיתונאים סוררים שיחרגו מלב הקונצנזוס.

לאחר שהעיתונאי והעורך מירון רפפורט פוטר על ידי משה ורדי עורך "ידיעות אחרונות", כיוון שלא העניק כותרת רכה מספיק, למאמרו של מרדכי גילת שכתב כי מבקר המדינה קבע שראש הממשלה לא דיבר אמת בפרשת הקרקעות בכפר מל"ל, הגיע עתה תורו של עורך "מעריב" אמנון דנקנר להציב את גבולות חופש הביטוי בעיתונות הישראלית.  

בשבוע שעבר פיטר אמנון דנקנר את העיתונאי יהודה נוריאל, בעל מדור בשם "מדבר יהודה" במקומון "זמן תל אביב". נוריאל פרסם לפני שבוע במדורו קטע בשם "ארץ קטנה עם שפם" שנשא את כותרת המשנה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". בתחתית המאמר הופיעה החתימה א` שיקלגרובר. המאמר שתמך בעמדת הסרבנים, התבסס על טקסטים שכתב היטלר. שיקלגרובר הוא שם נעוריה של סבתו של היטלר. 

(הקטע שפורסם על ידי נוריאל מופיע באתר מיד בהמשך טקסט זה)

לאחר פרסום הטקסט פנה העיתונאי אראל סגל ליואב צור עורך רשת המקומונים של "מעריב" ויעקב אחימאיר מהערוץ הראשון שלח אי מייל לעורך העיתון אמנון דנקנר. שניהם מחו על הפרסום. כמה ימים לאחר מכן פיטר דנקנר את נוריאל. לטענתו של דנקנר הוא פיטר את נוריאל כיוון "שהוא גנב את דעת עורכיו, שלא ידעו כי שם נעוריה של סבתו של היטלר היה שיקלגרובר, וגרם להם להדפיס את מכתבי היטלר. בנוסף לעניין מאד חמור זה הוא השתמש בחומר הזה למטרה של סטירה דוחה במיוחד, שמשמעותה היא שמי שמתנגד לסרבנות הוא היטלר, או מעין היטלר, או בדרך להיות היטלר… בעיניי זה היה מעשה מחריד שאין עליו כפרה ושאינו יכול להיות מוגן על ידי הזכות לחופש הביטוי".

תום שגב בספרו "המיליון השביעי"  ומשה צוקרמן בספר "שואה בחדר האטום" הצביעו על לא מעט דוגמאות בהן זכר השואה מגוייס ומנוצל לצרכים מסחריים ולהכשרת מעשי עוולה אחרים. מעשים ומדיניות חסרי הצדקה מוסרית שהעלאת זכר השואה אמורה לטהר כביכול. פרופ` יהודה אלקנה פרסם לפני מספר שנים מאמר מעורר מחלוקת בשם "בזכות השיכחה", בזכות שיכחת זכר השואה מאותם טעמים. פיטוריו של נוריאל הם דוגמה נוספת מחפירה לזילות מהסוג שכתב עליו אלקנה. שימוש בזכר השואה להגבלת חופש הביטוי.

יצא לי לקרוא לא מעט מטוריו של יהודה נוריאל, בארץ השממה הקונפורמיסטית של הפובליציסטיקה הישראלית, נוריאל הוא כותב מקורי, חריף, אמיץ ויוצא דופן. נוריאל מגדיר את עצמו ככותב "מזרחי ליברלי" ואכן רשימותיו משקפות את הזיהוי העצמי הזה. לנוריאל קול עצמאי, ייחודי ובלתי תלוי, בתקשורת שרובה המכריע אשכנזי לנוריאל קול מזרחי בוטח ומעורר כבוד.

בואו נברר מהו "אותו מעשה מחריד שאין עליו כפרה, ושאינו יכול להיות מוגן על ידי הזכות לחופש הביטוי". יהודה נוריאל לקח טקסט של גזען לאומני, שבקריאה בטקסט שכתב אותו גזען ניתן לשמוע את הדהוד הריטוריקה המושמעת מידי יום מפי פוליטיקאים, פרשנים ועיתונאים בתקשורת הישראלית. נוריאל הרי ידע שיזהו את הכותב המקורי של הטקסט, הוא לא ניסה לגנוב את דעתו של אף אחד. רצונו, נדמה לי, היה לזעזע את הקוראים. להצביע, וגם להזהיר מפני הדמיון בטענות הלאומניות שנשמעות בשיח הציבורי הישראלי היום, לבין אלו שהשמיע היטלר בשיח הגרמני אז. נוריאל הוא לא הראשון שמצטט מדברי היטלר על מנת להצביע על הסכנות הטמונות בעמדות פוליטיות מסוימות. לא מעט פובליציסטים אחרים בישראל ובמקומות אחרים, ציטטו מתוך "מיין קאמף" על מנת להצביע, בין היתר, על הדמיון שבין חלקים במצעים של מפלגות לאומניות, או נאומי פוליטיקאים ימניים, לבין הטקסט של היטלר. הטענה של דנקנר ואחימאיר כאילו התכוון נוריאל לומר שכל מי שמתנגד לסרבנות הוא מעין היטלר היא מיתממת ומגוחכת. כל מי שקורא את נוריאל יודע שכתיבתו חכמה קצת יותר מהטענה הפשטנית שמייחסים לו אחימאיר ודנקנר. בפליק פלק צדקני נעדר כנות הפכו את עצמם מתנגדי הסרבנות לעדת נרדפים.

לכן לעורך עיתון, שכל צידקת קיומו מבוססת על עקרון חופש הביטוי, חייבים להיות נימוקים כבדי משקל ומכריעים על מנת להצדיק הגבלה של חופש הביטוי, שלא לומר לפטר עיתונאי.  

על מנת להגביל את חופש הביטוי צריך להצביע על אינטרס ברור אחר העומד מולו ומכריע אותו. למשל בטחון המדינה וגם אז יסוג עקרון חופש הביטוי רק בתנאים מחמירים מסוימים, או כאשר העקרון פוגע באופן ברור וחמור בשמו הטוב של אדם, או בפרטיותו. הנימוק היחיד שעולה על הדעת שיכולים להעלות דנקנר, סג"ל ואחמיאיר על מנת להגביל את חופש הביטוי הוא פגיעה ברגשות. בויכוח על גבולות חופש הביטוי טענת הפגיעה ברגשות נחשבה תמיד לאינטרס מפוקפק וחלש על מנת להצדיק בעזרתה מגבלות על חופש הביטוי. כיוון שמטבעו של חופש הביטוי , תמיד יימצאו אנשים שיטענו כי רגשותיהם נפגעו מהבעת עמדה מסוימת שלה הם מתנגדים בחריפות. פגועי רגש רבים כאלה יימצאו בעיקר במקרים בהם מושמעות בשיח הציבורי עמדות נון קונפורמיסטיות, חריפות שמטרתן לזעזע. אימוץ תחושותיהם הרגשיות של מאזינים, צופים או קוראים  כקריטריון לקביעת גבולות עקרון חופש הביטוי תהפוך את העקרון לעקרון ריק ותפגע אנושות בשיח הדמוקרטי. נראה לי שלמעט הפגיעה ברגשותיהם של יעקב אחימאיר, אראל סג"ל ואמנון דנקנר אין רבים שרגשותיהם נפגעו עד כדי הגבלת עקרון חשוב כמו חופש הביטוי. הרגשות החזקים של העיתונאים הללו, שלשתם מתנגדי סרבנות, אינם נוגעים לזכר השואה, נדמה לי שמדובר ברגשות זעם חריפים של מתנגדי סרבנות לנוכח עמדתו הבוטה והחריפה של עיתונאי התומך בסרבנים. זכר השואה הוא רק התירוץ שבעזרתו ניתן להשתיק את אותו עיתונאי ולאחר מכן לפטרו.

זה לא מקרי ששני העיתונאים שפוטרו, מירון רפפורט ויהודה נוריאל הם מהצד השמאלי של המפה. באווירה הלאומנית והמקרטיסטית המחניקה השוררת כאן היום, עמדות של עיתונאים עצמאיים נתפסות כחריגות ומסוכנות, עמדות שיש להשתיקן.

עמדות הפוגעות בתדמיתם של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שחייבים להצטייר בעיני קוראיהם כעיתונים מגויסים ופטריוטים. עיתונים אלה נזהרים שלא להרגיז חלק גודל מקהל הקוראים, בין היתר משיקולים מסחריים. ורדי ודנקנר משוכנעים שהקוראים שלהם לא מעוניינים לשמוע קולות יותר מידי "שמאלנים".

אני בטוח שהעיתונאים בשתי מערכות העיתונים הפנימו את המסר, ורדי ודנקנר שרטטו עבורם את גבולות האסור והמותר, את גבולות חופש הביטוי שלהם כעיתונאים. כל אחד מהעיתונאים יחשוב מעתה פעם נוספת בכל פעם שהוא צריך לתת כותרת ב"ידיעות אחרונות" על מעשיו של ראש הממשלה, או כאשר הוא מנסח ידיעה, או כותב מאמר ב"מעריב",  על סרבנות ומדיניות צה"ל בשטחים. ורדי ודנקנר אינם צריכים לטרוח ולהוריד הוראות מפורשות נוספות.

הפיטורים הללו מצביעים גם על מצבם העגום של העיתונאים בישראל, על תלותם המוחלטת במוציאים לאור ובעורכים, על מעמדם המקצועי הירוד, מישהו שמע את קולה של "אגודת העיתונאים" בפרשות אלו, ועל חוסר יכולתם להגן על היושרה המקצועית שלהם. הפרשות הללו גם מלמדות אותנו כמה דברים על קולגיליות וסולידריות בין עיתונאים. האם פיטוריו של נוריאל הם לשביעות רצונם של סג"ל ואחימאיר?

אין צורך בחוקים דרקוניים, אין צורך בהפעלת תקנות הגנה לשעת חירום, אין צורך בשיחות טלפון ממשרד ראש הממשלה או לשכת מפקד חיל האוויר למערכת העיתון. הצנזורים והקומיסרים משרתים כמו"לים ועורכי עיתונים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אדי סער

    לא קראתי את מאמרו של יהודה נוריאל (עקרונית אני לא קורא את מעריב), אולם מהפרסומים ברור לי מה היה אופי הפרסום ובאיזה "טריק" נקט הכותב. לדעתי הצנועה, טריק לא רק לגיטימי אלא גם מתוחכם באופן שהוא מציב מראה מול הלאומנים "הרכים", כביכול. לאומנות (כמו גם גזענות ואידאולוגיות אנטי דמוקרטיות) אינה משתנה דיכוטומי. אין לאומנות טובה ולאומנות רעה. לאומנות נמצאת על רצף ולכן יתכן שעל הרצף הזה תהייהנה התבטאויות חריפות פחות (בקצה האחד של הסולם) כמו "רק" אפליה והדרה של קבוצות מיעוט ושלילת הלגיטימיות של מרי אזרחי ועד התנכלות פיסית עד כדי רצח עם (בקצה השני של הסולם), אבל זה עדיין רצף ובהיותו כזה יש לו גם תכונות של מדרון חלקלק שקל מאד להחליק עליו מקצה לקצה בנסיבות המתאימות. אורי אבנרי כתב פעם (בספר שאת שמו שכחתי) שהנאציזם הוא וירוס היכול לתקוף כל גוף לאומי בנסיבות המתאימות ואבחנה זו לא נס ליחה ולא קהה עוקצה בעשרות השנים מאז שנכתבה. אנחנו עדים לכך כל יום ושעה שעה. יהודה נוריאלי זכאי רק לשבחים על הדרך שבה נקט להראות שלאומנות היא לאומנות והתבטאויות לאומנויות הן זהות. כל עורך אחר, חוץ מדנקנר היה מבין זאת. אני מקוה שהזעזוע שמאמר זה גרם יביא כמה ממגני הסרבנות להבין באיזה צד של המתרס הם נמצאים (תקות שוא, אני יודע). אני אגב לא מתפלא על המגיבים ועל התגובה. אחימאיר הוא איש ימין מובהק שמנסה מאד להסתיר את דעותיו מאחרי מסווה ממלכתי, סג"ל, כל מי ששמע אותו ברדיו 103, יודע שהוא בהמה גסה שאפילו לא מנסה להתיר את הבהמיות הפשיסטית שלו ודנקנר…דנקנר הוא הוא קרנף שכך כך מזדהה עם קרנפיותו שהוא אפילו לא מוצא לנכון להתבייש בזה.

  2. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    לו הייתי פורש בפני קוראים רבים קטעי טקסטים שונים, אנטישמיים ביסודם, היו מגיעים למספר מסקנות שבלוניות צפויות. ואם הייתי שותל בכלל הטקסטים קטעים הלקוחים מיוצרים פילושמים, מבלי שידעו, הייתי מחולל בקרבם מבוכה רבה. שני מנהיגים ציונים ידועים, שאין לחשוד בהם ולו בקורט מקומצצת של אנטישמיות – הרצל ופינסקר – תיבלו בתוך חיבוריהם (כמו "מדינת היהודים" ו"אוטואמנסיפציה") קטעים "מקדמי" אנטישמיות, מתוך מטרה אחת – לזעזע את הקוראים ולטלטלם בצורה הגונה על-מנת שיקיצו משברם ומחלומם ההזוי, יפקחו עיניים ויראו כי אין פתרון אחר בלתי אם … (ובמקרה זה הציונות). ניתן גם לשתול קטעים מה"הנסיך" של מקיאבלי, נוראים ומזוויעים ככל שיהיו, על מנת להניע את אמות הספים. ודי לחכימא.

  3. יהונתן

    מצטער, אני מסרב להתרשם מהפיטורים.

    הרבה מהטענות שהעלית במאמר נכונות. עם זאת, ישנם דברים שהם מחוץ לשיח הלגיטימי. ואם לא, הם צריכים להיות.
    במיוחד במעריב, שהוא עיתון מיינסטרימי שלא מתיימר להביא את בשורת השוליים הסהרוריים.
    גם רעיון הפרסום עצמו לא מעלה שום טיעון מעניין. סתם מלכודת גודווין.

  4. רפי יחזקאל

    יוסי אהלן
    למרות שלא קראתי אתהמאמר של נוריאל המאמר שלך הוא אחלה-בהיר,חריף ושוב מוקיע את סתימת הפיות שהעיתונות
    נוקטתבכל דעה החורגת מהקונצנזוס הלאומני ההולך ופושה בתקשורת ובציבור הרחב.אני תומך בסרבנות הטייסים ולא מתפלא שחלוץ העיף אותם מהצבא,זה ממש "מובן מאליו". שאלה: האם ניתן להחזיר את נוריאל בצעדים משפטיים?
    האם יפרסמו את מאמרך באיזה שהוא עיתון כתגובה לפיטורין? אשמח מאד לקבל את תגובתך. תמשיך למשוך את
    התקשורת בזנב,המאמרים שלך והאתר ממש ממש מצוינים. חזק ואמץ! רפי יחזקאל

  5. איה

    לא קראתי את נוריאל כי אני לא קוראת מעריב. אבל מאמרך בהיר. אני חושבת שהטענה על חוסר לגיטימיות היא מין אמתלה שכזאת. העורכים דואגים לתפוצה, לרייטניג; כמובן שהם גם בעלי עמדה פוליטית ואכפתיות. אבל אפשר להניח שהם גם סתם נהנים לפעמים להיות כוחניים, לממש את זכותם "הלגיטימית" להשליט את עמדתם "הצודקת" וכך להרגיש נורא "בסדרים" ו"נכונים" וכמובן נורא פטריוטיים, כלומר שאינם מספקים לאויב "תחמושת" במלחמה בטרור. לזכות במעט נחת, בביצה הזאת שהתמקמקה בלבו של "העם" ו"הציבור", להרויח מעט תחושת שייכות דביקה וצדקנית. במצב העניינים שנוצר היום, יש לעורכים אפיק קל לביטוי והגשמת תשוקות כוחניות וכמיהות שייכות מעין אלה שמרפדות ומשמנות את האגו ואת המצפון; נוריאל סיפק סיבה "טובה" לאקט זה. כלומר ברור שרוב הקוראים של מעריב לא ממש אוהבים את העמדות שנוריאל הציג ולכן "ברור מיד" שהוא מחוץ לחצר ולפיכך משמיע דעות "בלתי לגיטימיות". אין מקום לשום מיעוט, לא מעניין מה מיעוט זה או אחר מרגיש וחושב, רגשותיו ודעותיו של כל מיעוט "מסוכנות" ובלתי "מוסריות" ולכן מותר לפטר עיתונאי שעמדתו עמדת מיעוט. זוועה.

  6. טלי

    האקט החפוז והאלים של הפיטורים חושף את מבוכתם של דנקנר וחבריו שנפלו בפח: הרי עד שלא גילו להם את מקורו של הטקסט הם הזדהו עם כל מלה שבו, אחרת לא היו מפרסמים אותו מלכתחילה! זה תרגיל מבריק ואני בטוחה שדנקנר, למרות דבריו, עבר איזושהי חוויה מטלטלת בעקבותיו. כמה נורא, עם זאת, שאת המחיר של הלימוד הכואב צריך לשלם נוריאל.
    אין לי זכות, כמובן, לתת עצות לעמיתיו של יהודה נוריאל, אבל היה יפה לו היו עושים צעד מחאתי כמו התפטרות קולקטיבית. בימים קשים כאלה קשה אמנם לצפות לכזה דבר, אבל משהו צריך להיעשות, לא?

  7. דוד פלד

    קשה לי להביע זעזוע על פיטורי עיתונאי שהעורך הראשי שלו החליט שאינו רוצה לפרסם את כתבותיו. "מעריב" לא חתם לא על המגנה קרטה וגם לא על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. לעומת זה דנקנר קשר את גורלו עם המאזין בסתר ועם אביו כאשר חלקו הוא בהגדלת הרייטינג (וההכנסות) של העיתון. זוהי המשמעות של עיתונות חופשית בחברה קפיטליסטית. אילי העיתונות חופשיים להרוויח. אפרופו, המשמעות של עיתונות חופשית לגבי היא הימנעות הפגנתית מקניית עיתונו של דנקנר ושל אדוניו. עיתונאי שרוצה להביע את מחאתו שילך לאינטרנט, או שימצא ביטאון "מאוזן" (ואז שיואיל בטובו גם לספר לקוראיך אודותיו), או שיתחבר עם הבעלים, כדרכו של עורך מעריב.

    אך היו קטעים בביקורת שלך יוסי שצרמו לי. אחת מטענותיך העיקריות היא נגד זילות השואה. התחכום הנואל הזה של שימוש בשיקלגרובר במקום בשם המפורש אכן נועד לחלוף על פני צרברוס המנומנם ולהגיע לדפוס. לדעתי העניה מאד לא היה בכך כדי להפחית כהוא זה מכך "שהוא התחיל". כן יוסי, נוריאל התחיל, נקודה. הוא ורק הוא גרר את השואה לתוך הויכוח. למה? פשוט ווטסון: היטלר (הידלר או שיקלגרובר) = שואה. ככה זה עובד בראש השחור של כל יהודי. מין רפלקס מותנה כזה, תורשתי כזה.

    באשר לתוכן: " רצונו, נדמה לי, היה לזעזע את הקוראים. להצביע, וגם להזהיר מפני הדמיון בטענות הלאומניות שנשמעות בשיח הציבורי הישראלי היום, לבין אלו שהשמיע היטלר בשיח הגרמני אז". אני מוחה בכל תוקף נגד ההשוואות מהסוג הזה. לא שיהודי אינו יכול להיות גזען, לא שאינו יכול להיות פשיסט, אבל בשום פנים הוא לא יכול להיות נאצי. דומני שאפילו זאב שטרנהאל היה מסכים אתי בנקודה זאת. אם זוהי פרובוקציה, הרי שהשיגה את מטרתה. היא אטמה את מוחי ואת הכרתי וחסמה את כל מה שהיה לאיש להגיד. זוהי חשיפת הקורא לתעמולת רחוב, שאותו היטלר התמחה בה ושעל כנפיה המריא לאן שהמריא; ויעשה זאת אותו הכתב העונה לסופרלטיבים שלך שלא ירדתי לעומקם "(ל)נוריאל קול עצמאי, ייחודי ובלתי תלוי, בתקשורת שרובה המכריע אשכנזי לנוריאל קול מזרחי בוטח ומעורר כבוד", שלצערי לא היה לי הכבוד לקרוא את כתבותיו כך שלי אין דעה בעניין מזרחיותו אם היא אכן מעוררת כבוד אצל מי ובגלל מה.

  8. חודדה

    ומנוצלת למטרת סתימת פיות. יוסי צודק. מה עתידים לחשוב פובליציסטים בארץ הזאת שעלולים למצוא עצמם משוללי עבודה בגלל מאמר יחיד. ורק דבר אחד , יוסי היקר-באמת : למה פסקת הסיום במאמר הכה רהוט הזה חייבת לכלול שאלות בלי סימני שאלה וטעויות הגהה צורמות לעין. סליחה על הקטנוניות אבל למה חיבים להתרשל גם בטובים שבמאמרים? (שים לב , השאלה מסתיימת כאן בסימן שאלה) שלך חודדה

  9. יוחאי

    קשה לי מאוד להתפעל מנוריאל, למען האמת. הוא הראה כאן כהרגלו כתיבה מתלהמת שאינה מתוחכמת במיוחד, רק בוטה ומתנשאת. ומה עושה פה אדון נוריאל, שעליו מגוננים ומצטדקים אבירי חופש הביטוי? הרי לא טען טענה אחת אפילו. נוריאל הוציא את עצמו מהוויכוח בכך שכל תרומתו הייתה בלצרוח "אתם נאצים". זה חוכמה קטנה במיוחד, ואני מתפלא למה אנשי שמאל רדיקלים מוצאים את הטענה הזאת כאצילית כל כך. אם זה כל מה שנוריאל טוען, ואם עשה זאת בצורה כל כך וולגרית וחסרת טעם, למה שלא יקום העורך, שפועל אך ורק על פי שיקול דעתו, ויאמר שכאן עובר הגבול בין דיון לגיטימי לבין סוג של כתיבה שאינו מוכן שתודפס על גבי עיתונו? הטענה שפיות המצדדים בסרבנים מושתקות מופרכת. אני לא קורא מעריב, אבל גם בידיעות וגם ובהארץ הופיעו מספר מאמרי תמיכה בסרבנים, מנומקים ועניינים. סתימת פיות? כנראה שיש מספיק אנשים במדינה שנמאס להם שקוראים להם נאצים.

    ואגב, מה בין קונפרמיזם לאשכנזיות? בין עצמאיות למזרחיות? אני מציע לכותב המאמר להיזהר מהכללות שכאלו שאינן מוסיפות לו כבוד, בלשון המעטה.

  10. מיכל

    בכתבה המפורסמת, כתב יהודה, בין היתר: "למסר הנדרש אין גוונים מרובים; הוא חיובי או שלילי, אהבה או שינאה, צודק או שגוי, אמת או שקר. לעולם לא ייתכן חצי מזה וחצי מזה. זהו התנאי ההכרחי בכל מערכת הסברה: לנקוט בגישה ברורה והחלטית כלפי כל בעיה בה אנו נתקלים. הקם להורגך, השכם להורגו."
    וזאת אכן מטרתו של דנקנר, להציב קו ברור וימני לעיתונו.
    יהודה נוריאל לא הביע דיעה בעניין תופעת הסרבנות, הוא הביע דעה בענין זכותם של אנשים להביע עמדה אחרת.
    דנקנר יצא נגד הכתבה, אך למעשה הוכיח בעצמו כמה היא נכונה וצודקת.
    השתקת קולות, היא התחלה של תהליך מסוכן מאוד. דנקנר חושב שכל דעה שונה משלו היא לא לגיטמית, ושיש להעניש את מי שחושב אחרת.
    דנקנר הוכיח במעשיו עד כמה הוא מוסכן.
    השאלה מה הלאה.

  11. מתיתיהו שמואלוף

    manning marable בספרו "beyond black and white" עשה השוואה מעניינת בין משטר פשיסטי של היטלר כשכבש את אוסטריה, פולין וצ'כוסלובקיה, והנהיג משטר לאומני, פשיסטי, נאצי לבין משטרו של רייגן, שבשנות השמונים כבש את גרדנה, הוריד את המשטר הניקארגווי {ועל השיטות האפלות של המשטר האמריקאי במרכז אמריקה, כתב נועם חומסקי ספר מצמרר "turning the tide " } ונכנס ללבנון, ובאותו זמן הכריז רייגן בארה"ב על לחימה באימפריית הפשע, ובכל הקומניסטים המסתתרים בארצו וחותרים דרכו . ושוב הכול מתחיל ברטוריקה של שקרים שמכסות על הכוונות המלחמתיות.
    אני חושב היום, שיש דימיון לא קטן בהתקרנפות הישראלית, השילטון בשטחים, הקונפורמיזם הבוטה, ללאומנות הגרמנית.

    בקשר למיזרחים, אני חושב שנוריאל מייצג אוכלוסייה שלמה מזרחית, שקמה ומחליטה להראות שיש ברירה, למחיקת הזהות שניסתה לעשות ההגמוניה הציונית, אשכנזית. והברירה הזאת היא הדרך לשינוי, המפה הפוליטית.