מהו מוסר ומהו טרור

אכן ניסיון חלקי ולא משכנע בהגדרת טרור.
אחד המאפיינים העיקריים של מעשה טרור שעולה בדעתי הוא מעשה שממלא פונקציה בהטלת פחד על אוכלוסייה רחבה, תהיה כוונת מחולל הפעולה אשר תהיה. לשם כך, הפעולה לא חייבת להיות פומבית. לעתים קרובות דווקא פעולות נסתרות שתוצאותיהן מתבררות לאחר זמן מעוררות חרדה גדולה יותר, בדיוק בגלל שהן חבויות. היא גם לא חייבת להיות אלימה באופן מפורש וישיר אלא יכולה להסתפק בגירוי של פחדים מאלימות. היא גם לא חייבת להיות מאורגנת, כפי שהאפ בי איי קובע, אלא דווקא להפך. נדמה שאנשים אשר מונעים באופן עצמאי מתוך מצוקה משותפת ופועלים באופן ספונטני בזה אחר זה יכולים להפחיד הרבה יותר מאשר ארגון טרור. ארגון קל יותר לעצור מאשר אוכלוסייה רחבה אשר מתפוצצת באופן ספונטני. פעם פה ופעם שם.
אם כן, אם מעשה טרור בעיקרו הוא מעשה שמייצר אימה המונית, בלי תלות במטרה של המחולל, המעשה חייב להיות מפתיע, בעל גבולות מטושטשים של פגיעה, חסר חוקיות, בעל ראשים רבים ובעל פוטנציאל התפשטות לא ידוע. מכיוון שהפחדה המונית, לתפיסתי, היא מעשה שלילי, הרי שגם אם הכוונות של הטרוריסט הן טובות, המעשה שלו ראוי לגינוי.

אין ספק שהפלסטינים המתאבדים מבצעים מעשים של טרור. אין גם ספק שהמדינה הישראלית עושה מעשים של טרור. ראש רב זרועות אחד הוא הצבא. השני הוא המינהל האזרחי. השלישי הוא השב"כ והפרקטיקות הנסתרות שלו, בין השאר, בגיוס משתפ"ים. הרביעי הוא המתנחלים הקיצוניים אשר מתפרעים לעתים קרובות ועושים שמות בפלסטינים. בעוד שלפלסטינים יש אמצעי מסוג אחד בלבד לייצר טרור – פצצות בלב אוכלוסייה ישראלית, לישראל יש שלל של אמצעים, אשר עליהם מוסיף המוח היהודי פטנטים חדשים לבקרים. החומה למשל.
במחשבה נוספת, נדמה שמדינת ישראל מפעילה טרור גם נגד האוכלוסייה שלה עצמה, אולם לא באמצעים אלימים ישירים ומפורשים. לשם כך, היא משתמשת באלימות של אחרים ומעוררת אותה שוב ושוב ושוב. חישבו על הסיורים "החינוכיים" למחנות ההשמדה של נערים ונערות, אשר מצויים מפאת גילם בתקופה של התפתחות רגשית מטלטלת. קחו את המלחמה באבטלה, שנועדה לייצר איום ממשי על יכולתם של חסרי תעסוקה להתקיים, מתוך הנחה שרק חרדה קיומית תוביל אותם לעבוד. תנו דעתכם על המלחמה בסמים (אני לא מעשן), שבה כל ג'וינט הוא מתכון בטוח להרס טוטלי. ומה עם המלחמה (זו תמיד מלחמה) בתאונות הדרכים? שלטים ליד צמתים רבים שמודיעים כמה הרוגים ופצועים היו בצומת. פרסומות בטלוויזיה שהופכות יותר ויותר מזעזעות. במקרה זה, אין ספק שיש כוונה לעורר פחדים מתוך הנחה שאלה יניעו את הישראלים לפעולה.
בהקשר של תאונות הדרכים אפשר להבחין בקפיצת מדרגה. אזרחים פרטיים לוקחים על עצמם את מלאכת תיקון החברה דרך אסטרטגיה של הפחדה המונית. בשנים האחרונות, נסיעה לאילת נדמית לעתים כנסיעה בבית קברות שסללו במרכזו כביש ראשי. אנשים שחוו אירוע נוראי בעקבות מוות של אדם אהוב בתאונת דרכים הקימו מצבה בסמוך לקטע הכביש שבו התרחשה התאונה כדי להזהיר אחרים. אף אחד לא יכנה זאת טרור, שכן אין ספק שהכוונות של בוני המצבות הן טובות וטהורות. אלא שההנחה שלהם היא שהדרך למנוע תאונות היא על ידי הפחדה מתמדת של הנהגים באמצעות איזכור של תאונות שהתרחשו בסמוך. מעין הנחה לא מאותגרת שהישראלים מצויים בשלווה מטמטמת שמובילה בוודאות לתאונות, והם ייצאו ממנה, אך ורק אם יזעזעו אותם, יבהילו אותם, יפחידו אותם, יחרידו אותם. וכמה שיותר, כך יותר טוב.
נדמה שהפחדת המונים אינה רק פרקטיקה שמישהו מיישם ומישהו אחר נלחם בה, אלא נדבך מרכזי בתפיסת המציאות בישראל. תפיסה לא מעורערת ולפיה אנשים יקומו מרבצם אך ורק אם נעורר בהם מידה הגונה של חרדות.
יש כמובן אפשרויות אחרות לפעולה, כמו אהבה, אחווה, תשוקה ויצירה.

בשיעורי אתיקה מציגים דוגמה להפרכת התורה התועלתנית – הטוענת כי מוסריותו של מעשה צריכה להקבע על פי תוצאותיו. אחת מהתוצאות הבלתי סבירות והאבסורדיות של התועלתנות היא שמותר לתפוס אדם בריא ותם באמצע הרחוב להכניסו לחדר ניתוח, להוציא אברים חיוניים מגופו ולהשתיל אותם בגופם של חמישה אנשים הזקוקים להם להצלת חייהם. חמש הוא מספר גדול יותר מאחד. מ.ש.ל.

1. על הגדרה לטרור של Fletcher

תמהני על הביקורות התוקפות את ההגדרה הלא מספקת של המחבר. המחבר כלל לא הגדיר טרור מהו אלא הצביע על הקשיים הכרוכים בכל הגדרה כזאת. הקושי העיקרי הוא בעובדה ש: One person’s terrorist is another’s freedom fighter’. גם ניסיונות להגדיר את הטרור בעזרת פרמטרים חופשיים נתקלת בבעיות מבעיות שונות שביוצאים מהכלל בהם רבים מהנכללים בו. הניסיון הנואש האחרון שלו הוא לפי כלל ויטגנשטייני שההגדרה תעשה בעזרת אנלוגיות, או בעזרת משפחה של הגדרות דומות. כאן המחבר מרים ידים מאחר ושוב היוצאים מהכלל מפריכים את כל תקפות של הגדרה מסוג כזה.

כל מה שהאיש עשה הוא להסביר מדוע עד היום אין הסכמה על הגדרת הטרו כך שהיא תיכלל במשפט הבינלאומי. מי שחושב אחרת מוטב שיתמודד עם הטיעונים שמעלה Fletcher.

2. על האתיקה של Martha Nussbaum

הפילוסופית האמריקאית מגדירה את עצמה בספרה Upheavals of Thought כניאו סטואיקנית. בעקבות הגישה הסטואית, היא מגדירה את הרגשות כ"צורה של שיפוט ערכי המתייחסת לאנשים אחרים או לדברים המצויים מחוץ לשליטתו של האדם אשר יש ביכולתם להשפיע בצורה משמעותית על אשרו של האדם. בכך הרגשות הם מעין הכרה בהזדקקות לאחר ובהעדרה של האי תלות". (ע' 23). דרך משקפים אלה, הרגש כשפה פרטית, היא בוחנת את גישתו של Williams לאתיקה. הבעיה לדעתה לא איך החברה מתמודדת עם בעיות אתיות אלא כיצד הפרט מתמודד עם בעיות אלו בחברה בה הוא חי.

Williams אכן התנגד לגישה האוטיליטאריאנית למוסר, לא בגלל ההוכחה המוחצת של השתלת אברים של חטוף אחד בחמישה אנשים. הבעיה היא כיצד הפרט מתמודד עם ההקרבה (דוגמת אגממנון המקריב את בתו). אם אדם הועמד במצב ששבט פראים עומד להרוג עשרים שבויים, אך רק השבט מציב לפניו את הברירה שאם הוא יהרוג את אחד השבויים במו ידיו, ישוחררו כל התשע עשרה האחרים. לדעת Williams עליו להרוג את השבוי ולהציל את היתר (הגישה האוטיליטאריאנית) אך הוא יאלץ להתמודד עם מצפונו האישי על הרצח שביצע.

שתי הגישות, האוטיליטאריאנית והקאנטיאנית אינן מתמודדות עם הבעיות של הפרט מאחר ואינן מתייחסות להטרוגניות של הערכים, כאשר הפרט מוצא עצמו במצב הטרגי של התמודדות פנימית בין ערכים דומים, ומכאן חולשתן. אפילו לבחירה החופשית אין להתייחס כאל חופשית לחלוטין כאשר מביאים בחשבון את התערבות המקרה. אדם מוצא עצמו במצב מסוים, בו עליו לקבל החלטה כאשר מספר החלופות המוגדרות כמוסריות מוגבל מראש.

מומלץ מאד ספרה המוזכר לעיל ולו רק בגלל רוחב היריעה של מקרי הבחן, מכל תחומי התרבות האנושית, שהיא מביאה לתיאורית הרגש הרציונלי שהיא מפתחת בספר.

באשר להגדרת הטרור' לקראת סוף המאמר פלטשר מנסה להגדיר טרור בהגדרה בת שישה מימדים, נכון שהוא מעלה את האפשרות להצגת דוגמאות נגדיות ומדבר על הגדרתו כהגדרה ויטגנשטיניינית, כלומר בין מעשי טרור שונים יש דמיון משפחתי, אולם לא זהות מוחלטת. אחת מהבעיות שבהגדרה של פלטשר היא שההתקפה צריכה להיות של private parties, מימד שנראה לי מאד בעייתי. באשר לדוגמה האנטי תועלתנית היא הובאה בתגובה לדבריו של אסא כשר שצוטטו על ידי קוראנו הותיק והנבון מר עמי מרון, ולא בהקשר של סקירת נוסבאום על וויליאמס,
keep writing