אנא באחיבאק יה מוסטפה

רפי יחזקאל

 

לפני יומיים, אחרי תקיפות האפאצ`י שפגעו בעשרות ערבים תמימים כדי לחסל כמה לא תמימים, ראיתי בטלויזיה ערבי זקן, תם ואומלל ,הלום מן הפגיעות שאמר: "מה עשינו לכם היהודים שאתם תוקפים אותנו ככה ובכל הכוח?! אנחנו עם רודף שלום!", ומיד נקטע. כן, יא מוסטפא, אנא באחיבאק! יש הרבה כמוך ברחוב הפלסטיני, מראים לנו רק את השהידים וההפגנות של המרצחים, רואים ומרגישים רק את המטורפים. הרבה תמימים עומדים שעות במחסומים כדי להביא פת לחם לאחמד ועיישה, את הבית שלכם לא רואים.

זה מזכיר לי ימים רחוקים מאד. בשנות השמונים, במפעל של אבי התחיל לעבוד ערבי צולע מעזה. לפעמים היה מופיע בתשע בבוקר, "המחסום"-אמר לאבי הכועס ואני הגנתי עליו: "מה אתה רוצה, זה לא באשמתו". וכך היו הדברים חוזרים ונישנים.

במשך הזמן התחתן ונולדו לו שלושה בנים, אחמד, מוחמד ומחמוד. הראה לי תמונות ,כולם נחמדים. דיברנו תמיד וחיבבתי אותו מאד. פוליטית הוא הזדהה עם אבו-עמאר, עראפאת, "כול ערבים בעזה ככה, רוצים אל-קודס, יפו, חיפה". הוא הזמין אותי להתארח בביתו בג`בליה וסרבתי מפחד מובן. הוא חיבב אותי מאד, עד כדי שהציע לי לעשן איתו חשיש כשאבי לא היה במפעל, אבל אז כבר הפסקתי לעשן את הזבל הזה. בן-דודי שהיה שותף במפעל, התנכל לעתים קרובות. הוא היה סרן במיל. ולא שווה מיל. יום אחד צרח עליו שאם לא יגיע למיכסה (בלתי ניתנת להשגה),הוא יפוטר. חיוורון כיסה את פניו השחומות והוא עבד כמו מטורף. פניתי לאבי שיגן עליו, והוא לא פוטר על ידי "קפטן רוני", כמו שקרא לו באירוניה מהולה בבוז. "קפטן רוני" ישב עליו חזק, עד שיום אחד איבד את עשתונותיו, הרים עליו ברזל חד ואיבד את מקום עבודתו.

איפה אתה עכשיו, יא טאלאל? עובד בתל אביב? רץ עם הכנופיות בעזה? אני מקווה שלא נהרגת "בסיכול ממוקד" ויש לך מה לאכול, גם ככה הרווחת גרושים, שכר עבדים, ושאלוהים יסלח לאבא שלי על כך.  אני יודע שיש הרבה טאלאלים כאלה ברחוב הפלסטיני, עייפים, עניים, מרוטי עצבים, קשי-יום ופרנסה לאשה ולילדים והיאהוד הורגים אותם בעיוורון אכזר. חבל שאנחנו לא מכירים גם את הצד הזה שלהם, שדמם אדום ודמעתם מלוחה.

הממשלה הזו חייבת ללכת. אנו צריכים ממשלה עם תפיסה חדשה שאינה שונאת ערבים. זאת ממשלה שלוקחת מהם את החיים, למעשה אלה לא חיים – עוני מרוד, תחלואה גבוהה, תזונה לקויה, צללים מפחידים בלילות, הריסת בתי משפחות שלמות של מבוקשים ב"בלימת טרור" נוסח שנות ה- 50 של  "אריק מלך ישראל" מיחידה 101.

מגיע להם ולנו יותר מאשר השלטון שאנו משיתים עליהם באכזריות נוראה. ולכל "הקפטנים" הזועקים אלי :"אתה לא מכיר את הערבים!" אני אומר: "אנחנו לא מכירים אותם בכלל, וחבל".

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור

    מזל שהפואנטה מובהרת בסוף המאמר, כי לא לגמרי הבנתי את רוח הדברים בשאר חלקיו. לעצם העניין – העולם כידוע אינו צבוע בשחור ולבן, והארץ שלנו אינה יוצאת מכלל זה. נפגשתי עם כמה וכמה פלסטינים שוחרי שלום, אבל גם קראתי מאמרים מצמררים של פלסטינים שהיו מעוניינים לדרוך על כמה שיותר גופות של "ציונים" (מסיבות מובנות לא ביקשתי להיפגש איתם). המדיניות שמנהלת ממשלת ישראל הנוכחית היא מדיניות נוטפת דם, אבל צריך לזכור שהיו גם ממשלות אחרות בישראל. אמנם מצבם של הפלסטינים תחת שלטון ישראל אף פעם לא היה מזהיר, אבל היו הזדמנויות מדי פעם (אני לא מתכוון לפסגת קמפ דייוויד), והפלסטינים לא השכילו לנצל אותן.
    קשה מאוד להיות שוחר שלום בישראל של היום. אנשים מסביבי מאמצים קיבעון מחשבתי של גנרלים ומסרבים לשמוע כל דעה אחרת. בכל פעם שהסערה נרגעת בא המתאבד "התורן" של ה"חמאס" או "הג'יהאד האסלאמי" ומטביע את הטיעונים שלי בים של דם.
    אני מצטער שאין לי פואנטה, אני די פסימי.

  2. רפי יחזקאל

    לדרור שלום!
    כל כוונתי היתה להצביע על האישי במצבם הנחות של הפלסטינים,אלו העייפים הרוצים שלום ברחוב הערבי.
    כתבתי גם על השהידים המרצחים המטורפים,וגם על תשוקתם של הפלסטינים ליפו ,חיפה וירושליים.איני נאיבי
    ואולי תקרא שוב את המאמר כדי להווכח שהדברים אינם שחור- לבן.. אין לי מנוי על "האיזון הקדוש " ואני כותב את מה שבליבי ומצביע על הכרת הצד השני, "האחר",זה שאנחנו לא רואים ולא מתייחסים בכבוד לחייו,
    תודה על תגובתך
    רפי יחזקאל

  3. ד"ר יחיעם שורק, מכללות בית ברל וסמינר הקיבוצים

    מזדהה עם תחושותיך ורגשותיך במאת האחוזים. חברתנו מה-זה-טובה ומשתבחת בעברה, בערכיה, בתפילותיה, בפיוטיה, ובמה לא, אך בעיקרה (עיין ערך "אתה בחרתנו") במעין גזענות, התנשאות על פני הזולת, פטרוניזם לגבי האחר ובשאיבה אובססיבית של מיטב המוחות הקודחים על-מנת להוכיח כי "אנחנו בסדר". אנחנו צרובי דיסקט הגלותיות, שם ביקש להונות את הפריץ, ומצאנו מקמבנים את עצמנו. אנחנו עוטפים עצמנו במלאן-ת-לפים מלים מכובסות: חישוף, מעתק מגורים, סיכול ממוקד, עצר-כתר-סגר, מלחמת מגן, במלחמה כמו במלחמה, הם התחילו ועוד ארוכה השורה, כדי לזעוק את "אנחנו צודקים", ובשם צדק זה אנחנו הורסים, עוקרים, רומסים, משפילים (יו-ניים-איט) את ה"רעים". עם סגולה. אייכה?!

  4. ענת בן משה

    עשרים שנה עברו מאז ואני זוכרת את זה כל כך ברור וכואב. במסגרת שרותי בנח"ל איישנו את המחסום בבקעה ליד היאחזות בית הערבה, שנים מחברי הגרעין שלי אנשים טובים אז חשבתי , חברים לכל החיים. באחת השמירות עצרו מכונית של תושבי יריחו סבא סבתא ושני ילדים שישבו מאחור כנראה נכדים. הסבא הוצא מהמכונית והוכרח להקיף אותה מספר פעמים להנאתם של חבריי, אני זוכרת את תחושת הזעם והכאב שאחזו בי, עד היום.
    רק לאחר התערבותי הזועמת וההיסטרית המחזה הופסק. שנים שאני זוכרת את המבט המבוהל של הנכד שישב מאחור והיום אני תוהה מדוע לא יגדל לשנוא, לכעוס, לא לסלוח אולי אפילו לנקום והכל לבד אנו עושים במו ידינו.
    אני חושבת לפעמים שמה שבעיקר שולט בנו הוא הבלבול, תקראו לי תמימה או טיפשה . מין הרגשה כזו שאני זוכר במעומעם מהיכן הגעתי בדרך קיבלתי עוד עשרות מסרים שאת רובם לא ממש הבנתי ולאן אני הולך כבר ממש אין לי מושג.
    במצבים אילו לטוטאליות יש מרחב גדול להתיישב.
    אותו חבר גרעין עשרים שנה אחרי אומר לי לפני מספר ימים " את השלום "שלכם" כבר ניסינו ראינו שזה לא עבד ( מרוב מסרים הוא כבר בטוח שהיה שלום), אז מה שהם מבינים זה כוח אז בואו נמחק לכל מתאבד את הרחוב על תושביו ותראי איך הטרור יפסק" – הוא שכח את תרומתו הצנועה לטרור עשרים שנה קודם לכן ולמען האמת בכלל לא היה מודע לה.
    כשיש טוטאליות אין מקום לזמן, לתהליך, להדברות להבנה יש מקום רק לפתרונות קסם מהירים הרסניים וסופיים.
    אז מה הפואנטה?! ניסיתי רק לאמר שאני מבינה מאיפה הגיע רפי יחזקאל כשכתב את אשר כתב.

  5. שלומית בנימין

    אין זו הפעם הראשונה שאני קוראת דברים שנכתבים על מצבה של האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים. בכל זאת כשקראתי את הדברים שכתב רפי יחזקאל הרגשתי שהיה בהם משהו שנגע בי. בפשטות (במובן הטוב של המילה) ובלי יומרנות הוא הצליח להציג את האיש הפלסטיני במלוא אנושיותו ועם המון חמלה. ואין הכוונה כאן למלכודת הרחמים אליה נופלים רבים וגם טובים שמציגים את הסבל והרחמים מנקודת מבט פטרונית ומרוחקת. הדברים שנכתבו בגובה העיניים ועם הרבה חום אנושי – מה גם שרפי יחזקאל לא שמר על מרחק ושזר את הסיפור האישי שלו בתוך הסיפור הפוליטי הכללי – הצליחו לטעמי להשמיע בצורה האותנטית ביותר את קולם של המושתקים. כל הכבוד.