על חופש הביטוי ב"מעריב"

בן-דרור, האמנם "מעריב" באמת מקיים "חופש ביטוי מלא"?
אם גם אתה וגם דנקנר דוגלים בחופש ביטוי ומקיימים אותו, כיצד זה שניכם סבורים ש"המאמר היה ראוי לפסילה" ? לדעתי, עמדתכם שמרנית קיצונית ואינה בבחינת "חופש ביטוי מלא". קראתי את מאמרו של נוריאל (שהובא כאן ב"העוקץ") ולדעתי הוא יצירתי ומעניין – ואם תשאלו אותי הוא מומלץ.
אבל זה לא הכל. מאמרך המעניין ב"מעריב" עוסק בעיקר ב"לה מונד" ובאנטישמיות המוסלמית, ומזכיר את נוריאל רק בשוליים. אם פרשת נוריאל בוערת בעצמותיך, היה עליך להציב אותה במרכז הכתבה ולנסח כותרת מתאימה.

לרגע, אבל לצערי רק לרגע, נמלאתי הערכה והתפעלות לרטוריקה הסרקאסטית שחשפה את דעותי הקדומות כנגד העיתון ועורכו, וכבר התכוננתי לצאת מהבית בסערה ולקנות גליון של 'מעריב', ולו כדי להיות ראויה, כפי שטענת כל-כך בצדק, להשתתף בויכוח מעמדת פתיחה אמפירית ולא סטראוטיפית.

אבל אז לחצתי על הלינק וקראתי מה שכתבת.

כמובן שהתכוונתי בדיוק למה שכתבת – גם אני שמחתי ברגע הראשון והתאכזבתי מרה לגלות שהנחתום, על אף כל כוונותיו הטובות, העיד בצורה המדויקת ביותר על עיסתו.

תגובה למגיבים:
לעמי מרון:
יש לנו הבדלי טעם וריח. אני חושב שהמאמר של נוריאל לא היה ראוי לפרסום, אבל שנוריאל לא היה ראוי לפיטורים. אתה חושב שמדובר במאמר מבריק. זכותך. את עמדתי בעניין השימוש בנאציזם והשואה הסברתי בהרבה מאוד מאמרים בשנים האחרונות. לא אחזור על עצמי עכשיו.
השתמשתי ב"לה-מונד" כדוגמה למה שהיה ראוי לעשות, לעומת "מעריב". אני מבין שיש כאלה שהיו רוצים שאפתח בשביתת רעב ואכריז מלחמה על דנקנר או על "מעריב". תנוח דעתכם. אין לי תוכניות כאלה.
הטענות הללו – וזה גם לשאר המגיבים – שהתגובה שלי היתה מינורית ומתלקקת, הן טענות ילדותיות. אני מבין שיש מגיבים שרוצים שאני אאמץ את דעתם, וגם אז, ספק אם תנוח דעתם. אבל זו דעתי שלי. אני לא זקוק לתעודת יושר מכל האמיצים למיניהם, ולו רק משום שכל המתלהמים למיניהם לא הגיעו לעשירית מהביקורת הנוקבת שכתבתי בשנים האחרונות על שתי הפרות הקדושות ביותר במעוזי ה"שמאל" הישראלי – משפט ותקשורת.
אז תודה על השיעור באומץ. אני לא מגיע לשיעור הזה עם קופה ריקה.
עקיצות נוספות על "הנחתום המעיד על עיסתו" יתקבלו בברכה. רצוי, מאוד רצוי, שיהיה להן גם איזה קשר למציאות. זה יהיה קצת יותר מפרה. זה אפילו ישפיע עליי.

לעמיצור רוגבי:
עלית על נקודה מאוד נכונה. בעניין המזרחי, אני מודה, יש לי היום עמדה הרבה יותר מורכבת, שאני מניח שלא ממש תמצא חן בעיני חלק מאוהדי האתר הזה (שאני עצמי בין אוהדיו).
את העמדה הזאת, שיש בה ספקות וסימני שאלה, ניסחתי בלא מעט מאמרים בשנים האחרונות. לא ברחתי מהנושא הזה. התמודדתי איתו. חלק קטן מהמאמרים מופיעים באתר המאמרים שלי (yemini.cc), ומאמרים רבים וארוכים יותר, שלא עודכנו לאתר, מופיעים בארכיון מעריב.
אני לא אנסה להתמודד עם העניין הזה כאן, אפילו לא בתמצית של תמצית, משום שהעניין מורכב. אם אתה רוצה ויכוח ענייני, וזה דבר שתמיד חביב עליי, אני ממליץ לך לקרוא את "אוטופיה מזרחית" (מופיע בצד ימין באתר שלי, בטור של "כללי"), ובמאמרים בנושא תרבות, למעלה בצד שמאל.
אני מניח מראש שלא תאהב את מה שתקרא. זה בסדר ו זה לגיטימי. אבל זה יהיה לפחות ברמה קצת יותר גבוהה מניסיון להסביר את עמדתי כאן.

לטלי וליוסי:
אני מבין שאתם מאוכזבים ומזועזעים על כך שהביקורת בתוך מעריב, שקוראת להחזרתו של נוריאל, היא ביקורת מאוד מינורית. כן, אני מבין שרציתם שאכתוב שדנקנר הוא רשע ואכזר וראוי לסקילה. צר לי שלא סיפקתי את תאוותכם.
אני מבין שבכל עיתוני העולם החופשי, שלא לדבר על העיתונים היומיים בישראל, אתם רואים מדי יום מאמרים מהסוג שאותו רציתם שאכתוב. כן, זה קורה כאשר הדמיון הרדיקלי עובד על טורים גבוהים במיוחד. זו תופעה ידועה.
זה רק מזכיר לי שכתבתי בתחילת השנה מאמר על "עלילת מלחמת הנפט" (גם הוא מופיע באתר שלי, וגם הוא יספק לכם חומר כדי לכסח אותי, כצפוי), שבו הסברתי, שכל הסיפור על כך שארה"ב יוצאת למלחמה כדי להעשיר את קופתה – הוא איוולת גמורה. המספרים מעידים על כך שיעברו הרבה שנים, אם בכלל, עד שהיא תזכה לראות טיפה אחת של נפט. המאמר היה מגובה במספרים (בדיעבד התברר שטעיתי, ושהסיכוי לטיפת נפט רחוק הרבה יותר). היה מי שטרח לשים את המאמר הזה בשני אתרים רדיקליים, שבוודאי חביבים עליכם. העורכים הרדיקליים מיהרו מייד להסיר את החרפה. הם לא מוכנים שהעובדות יבלבלו אותם.
אתם הבנתם את זה?

ועוד הערה אחת כללית:
עם תשעים אחוז ממה שכתבתי, אף אחד לא רצה להתמודד. הרי מדובר בעובדות. כמעט כל התגובות עסקו בכך שהביקורת שלי על מעריב ועל דנקנר לא היתה מספיק חריפה. סתם, חומר למחשבה למגיבים בכלל ולשיח הענייני בפרט.

בברכה, ובשמחה רבה על הוויכוח שעוררתי. אני מקבל באהבה גם את הביקורת הלא-עניינית, ובוודאי שאת הביקורת העניינית. הכל, הכל, הוא עוד חומר למחשבה.
בן-דרור ימיני

ימיני היקר,
אתה תיארת את הביקורת שלך כנוקבת. לא אני. ולכך הגבתי. לתשבחות שלך לעצמך על הביקורת הנוקבת שלך על עורכך. אתה הוא זה שתלית לעצמך, לעורכך ולעיתונך כתרים שלא לכם. לא הבעתי את דעתי לגבי נוריאל, אלא אך ורק לגבי הביקורתיות שלך. אני כלל לא מחבב מאמרים שמחברים את ישראל-פלסטין ליהודים במחנות ההשמדה, אבל לא בכך עסק המאמר שלך בהעוקץ אלא בתשבחות מרקיעות שחקים לעצמך, שלרגע נשביתי בקסמם. אבל, כל שעשית זה לא הסכמת עם גזר הדין שהונחת על נוריאל, לאחר שהסכמת על כל השאר. אי הסכמה אינה בהכרח ביקורת. וזה כל מה שביקשתי לטעון.

ועתה אמשיך לפרק 2 בחוויותיי עם מעריב המבקר את עצמו והפתוח לדעות אחרות, לפי ימיני.
את תגובתי הראשונה כתבתי לפני 17 שעות והיא התפרסמה באתר העוקץ כשעה או פחות לאחר מכן. מיד לאחר ששלחתי אותה, עלה בדעתי לעיין בתגובות למאמר של ימיני במעריב. שאלתי את עצמי, האם מישהו מקוראי מעריב הבחין בקרנפות וברדידות במאמר של ימיני? חזרתי לאתר של מעריב וראיתי תשע תגובות בלבד שכולן עסקו בארבעה נושאים:
1. הלל ושבח לימיני ולמעריב: "כל הכבוד למעריב – פעם שנייה יום אחרי יום אני מוצא במעריב ביקורת על מעריב וגם על עורך מעריב. אני מצדיע לעיתון שכך נוהג", "אמיץ צודק אך נאיבי – כל עיתונאי- גם במקום בו אני כותבת, חווה צנזורה מרצון מדי יום. חופש הביטוי שלנו רחוק מאוד מהאידאלי. המאמר הנוכחי חשוב מאד. אם אפשר להפנות למאמרים הקודמים כדי שנוכל להתרשם מהטקסטים,. תודה", "ללמד בבית ספר לעיתונאות", "תודה למעריב כבר אמרנו?" ואפילו מן הניכר הגיעו שבחים באנגלית.
2. הלל ושבח לדנקנר ולפיטורי נוריאל: "שעיתון הסרבנים יעסיק אותו", "לא להחזיר את נוריאל – כל הכבוד לדנקנר שפיטר את נוריאל, אין צורך להחזיק מפיצי תעמולה אנטישמית בתוך עיתון עברי ואין על כך כפרה וסליחה"
3. ביקורת על המתחרים – ידיעות אחרונות – במסווה של הגנה על חופש הביטוי: "ומה עם מירון רפופורט? – הוא פוטר מידיעות בגלל הנטיות הפוליטיות שלו. למה אף אחד לא יוצא להגן עליו?"
4. ותגובה יהודית חמה באנגלית לאנטישמיות של ראש ממשלת מלאזיה.

הדימיון בין השבחים שימיני פיזר ביד רחבה לעצמו, לדנקנר ולמעריב במאמר שלו בהעוקץ לבין השבחים בתגובות למאמר שלו באתר של מעריב בלטו לעיני. כמו כן, גם היעדר של כל התחלה זעירה שבזעירות של תגובה ביקורתית ממשית צרם לי. היתה לי תחושה כאילו מישהו במעריב כותב גם את התגובות. שלחתי מיד תגובה למעריב ובה שאלתי (אינני זוכר את הניסוח המדיוק): האם התגובות במעריב מנוסחות על ידי קוראים של ממש או שמא כותב המאמר עצמו מנסח את השבחים לעצמו או שמא יש אדם במערכת מעריב שממונה על כתיבת התגובות למאמרים?
לאחר כעשר שעות שלחתי תגובה נוספת לקורא שדאג לרפפורט. אז כבר התחלתי להבין ושמרתי את הנוסח המדויק: "ב- 23 לספטמבר פורסמה באתר העוקץ עצומה להחזרת רפפורט לעבודה בידיעות. 322 אישה ואיש חתמו עליה והיא הוגשה לעורכים של ידיעות." צירפתי את הלינק לדף של העצומה ולינק לעדכון בנושא בהעוקץ מהרביעי לאוקטובר. וסיימתי ב"כל טוב לך ולכל בית ישראל קוראי מעריב."
ועכשיו תנחשו. איזו מהתגובות פורסמה? הראשונה? השניה?
לא ולא. אף אחת מהן לא פורסמה, אבל לא בגלל שהאתר הוא כשר וחלילה לא מתוחזק בשבתות. מאז התגובה הראשונה שלי, עלו לאתר 4 תגובות אחרות: האשמת ראש ממשלת מאלזיה האנטישמי בהטפה להשמדת העם היהודי, "מסכים עם כל מילה", השמצה בוטה והשתלחות בנוריאל ופסקה יהודית חמה.
אין ספק ששיקולי עריכה עמדו לנגד עיניו של האחראי במעריב. חופש ביטוי, לעומת זאת, לא ממש היה שם. ועכשיו אפשר לתהות מהם שיקולי העריכה הנהוגים במעריב? ומה עומד מאחוריהם, בצדדיהם? ובאופק הראייה של המיישמים אותם? כאשר ננסה לענות על שאלות אלה, נוכל אולי לנסח ביקורת רצינית ועמוקה על מעריב, בין אם היא תהיה נוקבת ובין אם חלושה, רדיקלית או מתונה. כדי להיות ביקורתי על מעריב צריך לחשוף את הנחות היסוד שמציבות את שיקולי העריכה הללו כמקצועיים ואובייקטיביים, ולא רק להביע אי הסכמה לשורה התחתונה.

כל טוב לקוראי העוקץ. תבורכו.

בן דרור שלום

יש פה דיון מעניין ואני מעריך את מאד את יוזמתך להתדיין עם מבקריך כאן.

אני גם מבקש להביע בפניך, שוב, את הערכתי לעמוד הדעות שאתה עורך. בדרך כלל הוא מעניין ומגרה.

אני נמנה על אלו שאינם קונים(!) את עיתונכם משתי סיבות עיקריות שאין להן ולנושא הדעות שום דבר –
1. הדיווח המגמתי על הבעלים והבמה הניתנת להם להשפיע על מערכות המשפט.
2. דיווח צהוב ששיאו היה בהצגת תמונה של נפגעת פיגוע חשופת חזה (שטושטש רק חלקית).

אין לי ענין לתרום לפרנסתם של בעלים ועורכים כאלו.

לדעתי, זה הענין שבו צריך לדון בהקשר של "מעריב". הקו המערכתי שלו ועמוד הדעות אסור שיהוו בסיס לפסילה גורפת של העיתון.

ליונתן שלום
כתבתי מאמרים רבים, לא אחד, שעסקו בפרשות נמרודי. אני יכול רק להפנות אותך לאותם מאמרים. אני יכול לציין שדעותיי על הפרקליטות ועל מערכת המשפט התפרסמו גם לפני פרשת נמרודי.
אני חושב שהממסדיות ההרסנית מצויה דווקא בידיעות ובהארץ, שסירבו להתייחס לעובדות שהתגלו, וששינו את התמונה. אבל שוב, אני יכול רק להפנות אותך למה שכתבתי בעניין. זה מופיע באתר שלי yemini.cc וגם בארכיון מעריב.
בנוגע לתמונה של האישה חשופת החזה. דעתי כדעתך. אני מביע את דעתי לא רק בישיבות מערכת סגורות, אלא גם במאמרים שאני כותב בנושא. צר לי שכך נוהגים העיתונים, גם מעריב, ולא רק מעריב.
בברכה
בן-דרור

לגמרי במקרה הגעתי לכאן, לאחר שהות של שבועיים באירופה, ולאחר קריאת טורך במוסף השבת בנוגע לפרשת נוריאל.

הסתקרנתי לקרוא את הטור המדובר של נוריאל, וכך גיליתי את ה-"זוועה" (ואלו מרכאות כפולות, שכן אני איני מוצא פסול בשימוש במקורות אנטישמיים מובהקים בשיח הציבורי בישראל) בה מדובר בטור שלך, ובדפים אלו (של אתר שגם אותו אני מגלה לראשונה – ושמח על כך ביותר)

אני מודה שאיני ראדיקל, ואיני שואף לכך, אך דעותי חופפות מקצת מדעותיהם של הדוברים מסביבנו, ועם זאת אני בא לחזק את ידיך, ולרפות את ידי המבקרים אותך, שכן אני סבור כי הטור שלך היה ביקורתי (אפילו נוקב בהתחשב – ושלא באופן סרקסטי יתר על המידה – במציאות הפובליציסטית בישראל)

אני צעיר יחסית (רק בתחילת שנות ה-20 לחיי), ולומד לבקר את את הפובליציזם המקומי יותר ויותר ככל שהשנים עוברות ואני נחשף באופן הולך וגובר לתחלואיו הרבים המאיימים על אחת מהאושיות היסודיות העומדות בבסיסה של כל דמוקרטיה, כעמוד התווך של חופש הביטוי במדינה שבה מושתת "שלטון העם".

ועם זאת, מצאתי את הטור שלך מרענן, ראשית מכיוון שמצא לנכון להביע דעה התומכת בפובליציזם הצרפתי באופן גלוי – דבר שדומה והינו כמעט בלתי ניתן לביצוע עפ"י הלך הרוח במחוזותינו, ובפרט בעיתון שעורכו הראשי מצא לנכון להגיב – ויותר מפעם אחת! – באופן חריף ביותר (ולטעמי שלוח רסן במידה שאינה מניחה את הדעת) כנגד מנהיג האומה הצרפתית ותומכיו (ולמען הסר ספק – גם אני פוסל במהלכיו של שיראק, "שהביא עליו" את התקפותיו הבוטות של דנקנר, אך אני סבור כי היה טעם לבחון את הסיטואציה באופן מעמיק ואינטלקטואלי יותר, ודעתני ונמהר פחות)

שנית, אני מסכים איתך בכל לשון של הסכמה שמקומו של נוריאל בדסק הכתבים, ולא בבית – על אחת כמה וכמה מכיוון שהלבין פני עיתונו ברבים בצטטו את הצורר הנאצי.
אולם, אני סבור כי היה מקום להשעות אותו לתקופה קצרה, ולו מכיוון שלא הסגירת את מקורותיו – השנויים מאוד במחלוקת (וזו לשון המעטה) – באופן מניח את הדעת.

לסיכום, אני מצדיע לדעות שהצגת בטורך, ומסכים איתן באופן כמעט גורף, ולמרות שדעתי בעניין ציטוט מובאות נאציות שונה משלך, אני כן סבור שהאתיקה העיתונאית (באם מושג זה טרם פס מעולמנו כפי שהדגים המגיב הקודם במניעיו שלא לקנות את "מעריב") מחייבת את נוריאל ליידע את עורכו במקור הטור שכתב – כשם שאני סבור שלא היה בכך להניא את עורכו מלפרסם את המאמר, ולהשתמש בעובדת מקורותיו כפאנץ' ליין צורם לשיח הציבורי המגונה לעיתים שהתפתח בישראל הן בעקבות מכתב הטייסים הסרבנים, והן בעקבות הסכם ז'נבה (בה שהיתי במקרה בעת שפורסם דבר קיומו של ההסכם הנ"ל)