• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על חופש הביטוי ב"מעריב"

בן-דרור ימיני

רבים מאלה שהשתתפו בוויכוח שהתנהל כאן, באתר הזה, כמו באתרים אחרים, בכל מה שקשור לפרשות הפיטורים של מירון רפופורט מ"ידיעות", או יהודה נוריאל מ"מעריב", הקדימו וסיפרו בגאווה שהם לא קוראים "מעריב". זה לא הפריע להם לכתוב עמדות פסקניות על "מעריב" בכלל ועל עורך "מעריב" דנקנר בפרט. לפני שתתמהו, איך זה שהח"מ, שהוא בעצמו כותב ועורך ב"מעריב", יוצא להגנת העורך שלו והעיתון שלו, אז אנא מכם, תקראו עד הסוף. אולי תלמדו משהו.
בכל מקרה, המבקרים המהוללים שכחו שדנקנר היה העיתונאי הראשון שיצא בביקורת קשה נגד מערכת המשפט וחבריו מהתקשורת, בגין רדיפתם אחרי אריה דרעי. לפני ששתנפלו עליי, אזכיר לכם שזה קרה לפני שבכלל התפוצצה פרשת ההאזנות, מוזס ונמרודי. אז תירגעו.
וזו רק עובדה ראשונה.

נמשיך בעובדות.
רק בעיתון "מעריב" פורסמה ביקורת נוקבת על עצם פיטוריו של מירון רפופורט ועל שתיקת התקשורת. לא, זה לא היה מאמר נגד "ידיעות" בלבד. זה היה מאמר ביקורתי ונוקב נגד בעלי העיתונים בכלל. אני יודע על מה אני מדבר. כתבתי את המאמר בעצמי. ואף אחד בעיתון לא העלה על דעתו לצנזר אותי לפני, או להעיר לי על כך אחרי.
עכשיו תגידו, שוב, חכם על אחרים. ומה עם יהודה נוריאל?
אז נמשיך עם עובדות.

השבת, 24.10.03, פרסמתי מאמר נגד הפיטורים של נוריאל, וקראתי לעורך העיתון להחזיר אותו לעבודה. אתם מאמינים שב"ידיעות" היה מתפרסם מאמר ביקורת נגד העיתון, נגד העורך, או מאמר שהיה קורא למשה ורדי להחזיר את רפופורט? אל תצחיקו אותי.
אפשר לתת עוד עשרות דוגמאות, איך רק ב"מעריב" יש חופש ביטוי, שעולה בעשרת מונים על כל העיתונים האחרים. רק ב"מעריב" אפשר לכתוב נגד התקשורת ומערכת המשפט, וגם בעד. לא תמצאו מאמרים וכתבות כאלה בשני העיתונים הממסדיים – הארץ וידיעות.
כן, אני גאה לכתוב ב"מעריב", ואני גאה להיות עורך הדעות ב"מעריב".
עיתון "מעריב" הוא היחידי שמקיים מעל דפיו חופש ביטוי מלא. בשביל זה צריך לקרוא את "מעריב". מי שלא קורא, לא יודע שזה עיתון הרבה יותר פתוח מעיתונים כמו "הארץ" ו"ידיעות". סליחה שאני מעיד על עיסתי, שהרי אני עורך ה"דעות" בעיתון, אבל זו עובדה. אני מוכן לכל בדיקה השוואתית של גורם חיצוני. כמי שעוקב אחרי כל מה שמתפרסם, יש לי מושג על מה אני מדבר. לא רק בגלל שאני בעל עניין.

אגב, גם לאחד מעורכי האתר הזה, איציק ספורטא, הצעתי לכתוב ב"מעריב" כרצונו. הוא אכן כתב כמה מאמרים (חלק ביוזמתי), את כולם פרסמתי, ואח"כ נעלם. גם לעורך השני של האתר הזה, יוסי דהאן, השארתי הודעה (אולי גם דיברתי איתו על זה, אני לא בטוח), אבל הוא לא טרח לשלוח לי אף מאמר. אני מקווה שאני לא אמצא את עצמי, בקרוב או לא בקרוב, ברשימת מדכאי או מסרסי חופש הביטוי. שהרי עובדות הן לא הצד החזק של חלק מחובבי הביקורת המדומיינת.

עוד דבר שכחתי. הפכתם את דנקנר לימני לאומני קיצוני. קראתם אותו בזמן האחרון? רק לפני כמה ימים הוא כתב מאמר בוטה ונוקב נגד ראש הממשלה. מאמר כזה עורך ידיעות לא היה כותב בחיים. אפילו בהארץ לא הופיע מאמר כל כך חריף נגד הממשלה או ראש הממשלה. מאמרים כאלה יש כל שבוע במעריב.
נכון, דנקנר, זה ממש חטא, הוא לא דוגמט. היתה לו ויש לו ביקורת גם לצד שמאל. מה לעשות, אלו דעותיו עוד הרבה לפני שהיה עורך, ואלה דעותיו, בין אם הן מוצאות חן בעיני דוגמטים משמאל או מימין, ובין אם לא. ואם לא שמתם לב, הוא לא עורך "נקודה", וגם לא עורך ביטאון "אינדימדיה".

אלה העובדות. זה לא מפריע למגיבים אצלכם לכתוב דברים מדומיינים על "מעריב", בלי שיהיה להם מושג מינימלי על מעריב או על דנקנר או על הדיון הנוקב והחופשי, לפחות חופשי יותר מאשר בעיתונים אחרים, שמתנהל מעל דפי מעריב. הם ימשיכו לקרוא את ידיעות והארץ, שלעולם לא תמצא בהם ביקורת עצמית, ושחופש הביטוי אצלם בנושאים רגישים, כמו עיתונות או מערכת המשפט, שואף לאפס.

יש עוד דוגמאות. הרבה מאוד דוגמאות, שאפשר להניח על שולחנו של כל מי שרוצה להיות מחובר למציאות. אבל אני שואל את עצמי, האם זה מעניין מישהו, או שהתגובה תהיה, תפסיק לבלבל אותנו עם העובדות.
משהו אישי: אני עורך מדור ה"דעות" בעיתון "מעריב". אני כבר עשרה חודשים בתפקיד. אף פעם – תרשמו, אף פעם – לא התקשר אליי מישהו מבעלי העיתון, כדי לומר לי מה לפרסם. גם כשפרסמתי מאמר נגד בעלי העיתונים, איש לא העז להעיר לי. גם אמנון דנקנר לא העז לעשות משהו שיש בו פגיעה בחופש הביטוי. בעניין יהודה נוריאל יש לי איתו מחלוקת. המחלוקת היא לא רק כאן. היא גם מעל דפי מעריב. אכן, כאשר יש לי שלושים מאמרים ביום, ואני יכול לפרסם רק חמישה, אז 25 נפסלים. אבל זו לא צנזורה. זו לא סתימת פיות. אלה שיקולי עריכה, שאפשר להסכים איתם ואפשר לבקר אותם.

בעניין ה"מזרחי", פניתי לרבים וטובים. חלק מהם, כנראה, מעדיף לכתוב מאמרים על כך שיש סתימת פיות בתקשורת, מאשר לעשות את הדבר הפשוט, ולכתוב מאמר לעיתון. לא שהתקשורת מושלמת (נדמה לי שכתבתי ביקורת על התקשורת יותר מכל עיתונאי בחמש השנים האחרונות), אבל ביקורת צריכה להיות, כך אני חושב, קצת יותר מבוססת. זה נכון גם לעניין הביקורת שנוגעת למזרחים בתקשורת.

בן דרור ימיני הוא עורך עמוד הדיעות של "מעריב"

כנראה שיעניין אותך גם: