הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
צעירים, משכילים ורדיקליים
ברברה ארנרייך, עיתונאית וסופרת מבריקה, שספרה Nickel and Dimed, על ניסיונה כעובדת בשכר מינימום בארצות הברית, הפך לרב מכר וקלסיקה סוציולוגית, (הספר עומד לצאת בתרגום עברי בשם "פרוטה לפרוטה" בהוצאת "בבל" השנה), כותבת, בירחון האמריקאי "The Progressive", על מאבקי סטודנטים, איגודים מקצועיים ומרצים למען העלאת שכרם של עובדי מינהל ומשק באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. ארנרייך כותבת על שביתות רעב של סטודנטים באוניברסיטאות מיאמי וסטנפורד, ועל נצחונות במאבקים כאלה באוניברסיטאות ייל וצפון קרוליינה. ארנרייך גם מציעה קורס חובה לסטודנטים באוניברסיטאות, קורס בשם "מבוא למלחמת המעמדות" בו ילמדו הסטודנטים, בין היתר, על פערי מעמד ושכר בין בעלי תפקידים שונים באוניברסיטאות.
ואצלנו, אני נזכר שבערך לפני שנה שברו מנהיגי הסטודנטים הישראליים את שביתת עובדי המינהל באוניברסיטת תל אביב על ידי פריצת המנעולים שנעלו את דלתות אולמות ההרצאה. ושלפני מספר שבועות חלק מאותם מנהיגים מהפכנים ורדיקלים קראו לסטודנטים להחרים מרצים שחתמו על עצומת תמיכה בסרבנים.
אתמול שרפו, מנהיגי אליטת העתיד, צמיגים בפתח האוניברסיטה, לא למען צדק חברתי, לא למען סולידריות עם קבוצות חלשות, גם לא נגד צעדי האוצר שנועדו לפגוע בחופש האקדמי של האוניברסיטאות.
כרגיל הם שבתו, חסמו כבישים ותבעו את הזדהות הציבור עם מאבקם האינטרסנטי והצר להורדת שכר הלימוד. היום הם מתכוננים להמשיך בפעילות המחאה תחת הכותרת "יום אבל" לציון "פטירתה של ההשכלה הגבוהה", מה באשר לתליית מודעות בזכות הסקטוריאליות ומותה של הסולידאריות החברתית.
לסטודנטים יש ממי ללמוד, גם את מאבקיהם של סגל המרצים באוניברסיטאות מאפיין אותו אגואיזם מוגבל. כאשר הם שובתים בשם "חופש מחקר ומצויינות אקדמית", הם מתכוונים בדרך כלל להעלאות שכר ואי פגיעה בתקציב הנסיעות לחו"ל. לעולם לא תשמעו את קולם במאבקים חברתיים של קבוצות אחרות, חלשות יותר. הם ודאי גם ימצאו תירוץ מורכב ומופרך מדוע הם לא מצטרפים לשביתה הכללית של ההסתדרות המוחה על פגיעת האוצר בזכויות ובתנאי העבודה של כלל העובדים.
לכן מה הפלא שכשמנהיגי הסטודנטים הללו, שאלה מחנכיהם, הופכים מאוחר יותר לעסקנים מפלגתיים, חברי כנסת ושרי ממשלה, האופק החברתי, הכלכלי והתרבותי שלהם אינו חורג מאינטרס עצמי צר ומוגבל.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אבל אם אני לא טועה ברוב האוניברסיטאות אסור לקיים הפגנות או אירועים פוליטיים אחרים בשטח הקמפוס.
ושלא תבינו אותי לא נכון: שגיב אסולין הוא איש נתעב. הדבר האחרון שאני שואפת לעשות זה להגן עליו, אחרי שהוא הרשה לעצמו להכפיש בשם *כל הסטודנטים* את העצומה שבין היתר גם אני חתומה עליה.
אני סטודנט, באוניברסיטה העברית, ואם אומר שפעלתי לשינוי המצב בו "נציגינו" מורכבים מאנשים בעלי שאיפות פוליטיות צרות, ולשינוי המצב בו אגודת הסטודנטים בחרה לעצמה לייצג רק את האנטרסים הצרים של הסטודנטים ,ולא להיות מעורבת בשינוי פני המדינה, אשקר.
אבל זאת לא מכיוון שאסור להפגין בתחומי האוניברסיטה, אלא שאנו הסטודנטים מעדיפים להתבוסס בתירוצי סרק של האיסור להפגין, הכוח הממסדי החזק של האגודה הקיימת ולא מוכנים להאבק למען שינוי תפקיד הסטודנט בחברה הישראלית, בדמוקרטיה הישראלית, שינוי שיהפוך אותו לגורם מרכזי, משפיע ומעצב בחברה.
ולדעתי, פני האגודה כפני הסטודנט, אנמי, לא מעונין להשפיע, לא רוצה לעצב, רדוף ע"י שאיפות קפיטליסטיות צרות אופקים ויעד לצבור הון (כמה שיותר יותר טוב) ויחד עם ההון גם לספק את צרכיו החומריים בצורה המקסימאלית.
דוגמא לאותה אנימיות ראיתי למשל בשנה שעברה, כשרק התחלתי ללמוד, הצטרפתי לתא אדם באוניברסיטה העברית, תא למען זכויות אדם, ואני לא אשכח שבמפגש הראשון בו נכחתי, היו 6 חברים בלבד!! (אם איני טועה מס' החברים הרשומים בתא לא עלה על 20). מתי בשנתיים האחרונות, בכל המאבקים החברתיים הנוקבים הסטודנטים השמיעו את קולם?
אנחנו מתכנסים בתוך "שתיקת כבשים" וכדי לצאת ממצב זה יש להודות במצב ולא לתלות זאת בתקנון כזה או אחר.
עם כל הפסימיות ששידרתי כאן עלי לציין נקודת אור חיובית מאוד ומקומית מאוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, פרוייקט שסוחף אליו מאות סטודנטים מהפקולטה בשם "מרכז ברירה", פרוייקט שמוציא את הסטודנטים לפעולות התנדבות ברחבי ירושלים בשכונות מצוקה, פרוייקט שיוצר מעורבות חברתית ופעילות חברתית ענפה של הסטודנטים למשפטים בירושלים, כולי תקווה שהפרוייקט הזה, יחד עם מס' פרוייקטים מקומיים אחרים יתנו דחיפה לשינוי אגודת הסטודנטים.
באתר http://www.bdidut.com היה במשך שנים חלק שעסק בתנועה בשם "סולידריות" שפעלה באוניברסיטת חיפה בשנים האחרונות לשיפור תנאי ההעסקה של עובדי הניקיון והשמירה של המקום. הקטע באתר הוסר משום מה… אולי כי לא היה מעודכן, אבל אפשר עוד לצפות בו דרך ה"מטמון" (הדפים השמורים) של גוגל ישראל.
רצוי להבדיל בין כמה קבוצות –
א. ההנהגה של אגודת הסטודנטים, שנבחרת שוב ושוב על ידי מיעוט קטן של סטודנטים, בזכות שיטת בחירות אזורית משונה שנותנת יתרון מראש לכל מיני מנגנונים מפלגתיים. מידת הסולידריות שלהם עם מאבקי עובדים, והמערבות הפוליטית הסלקטיבית שלהם ממש לא ראויות לתגובה.
ב. רוב ציבור הסטודנטים, שמסיבות הנעות בין הצורך לפרנס את עצמם רוב שעות היום (להבדיל מרבים מחבריהם מחו"ל) ועד לרקע החברתי המבוסס והשבע שלהם (כנ"ל) אדישים למדי למאבקים פוליטיים קונקרטיים (להבדיל מפעילות התנדבותית אינדיווידואלית בסגנון פר"ח).
ג. תנועות מחאה סטודנטיאליות. אכן יש כאלה, ו"סודליריות", שהוזכרה בהודעה הקודמת, היתה אחת מהן (מרכזה היה באונ' תל אביב ולא באונ' חיפה). התנועה היתה פעילה במשך כשנתיים בתחום הפרות זכויותיהם של עובדי הקבלן באוניברסיטה, ודעכה בשל איסורים דרקוניים שהוטלו עליה להפגין, מיעוט ההצלחה בהפעלת לחץ על האוניברסיטה, חשדנות וחששות (סבירים בהחלט) מצד העובדים, לפיהם כל שיתוף פעולה שלהם יוביל לפיטורין, והבעיה העיקרית של כל תנועת סטודנטים ארוכת טווח – רוב החברים מסיימים את התואר ועוזבים את האוניברסיטה. יכול להיות שגם התעוזה והנכונות שלנו להקרבה עצמית היו קטנות יותר מכמה מן התנועות האמריקאיות. בכל זאת, אפשר להזכיר כמה דוגמאות חיוביות יותר, כמו מהפך – ארגון שהוקם על ידי סטודנטים ומארגן קהילות רבות ברחבי הארץ