מות השען האחרון

המבקר במוזיאון האיסלאם בירושלים, שהוא מוזיאון קטן ונפלא, ימצא אוסף שעונים מדהים, שנגנב בחלקו לפני מספר שנים ועדיין לא אותר, וחלקו הנותר מרתק את עין הצופה. יש שם שעון כיס, שענדה מרי אנטואנט, לפני הוצאתה להורג, וגם שעון שולחן מרהיב ביופיו של בעלה, לואי ה – 16, שגם הוא איבד את ראשו באותה עת. באותו שעון יש מפלי מים, דמויות נעות המייצגות את עונות השנה – מלאכת מחשבת של מכניקה חכמה שאינה מתכלה. אולם, על דרך פעולת השעונים ניתן ללמוד רק מתוך סרטון וידיאו המוקרן באולם.

אולם השעונים אינם פועלים, כיוון שהשען שטיפל בהם, במשך 30 שנה, נפטר ולא קם לו מחליף. זה אינו גוף הידע היחיד, שהולך ונעלם בגלל הזלזול באומנים, ובגלל חוסר התגמול של עבודות, שדורשות התמחות מיוחדת והן אינן נמדדות על פי עלות-תועלת. כך גם היחס לאמנים, כך היחס לחינוך, וכך גם היחס לבריאות ולכל מוצר שירות, שנועד להפוך את החיים לראויים ועשירים.

החברה התארגנה לצורות משפחתיות, שבטיות, למדינות ולארגונים רחבים יותר של בריתות – הכול כדי להגן על הפרט. לעתים הפרט היה צריך לוותר לטובת הכלל, כדי לשמור על אחדות המטרה במעין ערבות הדדית, אך לא היה ויכוח על כך שהכלל, קרי, המדינה נועדה לשרת את הפרט.

כיום, כל זה כבר לא ברור. האיחוד הפך לפיצול וההפרטה הפכה לחזות הכול. הלשון האורווליאנית השלטת בכיפה מדברת על צמצומי ייעול, פיטורי הבראה, וגמישות ניהולית, שבכולן השורה התחתונה היא עוד ועוד אבטלה. עוד ועוד משפחות הרוסות, עוד ועוד אזרחים ממעמד הביניים, הגולשים בשקט לתוך עוני מדכא וחסר תקווה. ככל שגדל מספר המובטלים, כך מתרוקנת גם קופת המדינה. לכן גם לא מובנת השביתה הגדולה שפרצה בימים אלה. נהפוך הוא, לממשלה יש עניין בניפוח המנגנון שלה, כדי שיהיה מהיכן לגבות מסים. שכן, חסרון הכיס של המובטלים הוא גם חסרון הכיס של המדינה. למעשה, להסתדרות ולמדינה צריך להיות אותו האינטרס; כיום, כולנו נפגעים: מעסיקים ועובדים.

התנערות השלטון מטובת הכלל, או מטובת הפרטים המרכיבים אותו, באה לידי ביטוי גם במלחמתו של שר המשפטים, יוסף לפיד, במערכת בתי הדין לעבודה – ברצונו להכפיפה למערכת הכללית. הטענה של השלטון היא, שבית הדין לעבודה מזוהה עם העובדים ומגן עליהם – ונניח שזה נכון – הברירה בידי משרד המשפטים לדאוג לחקיקה מתקדמת, העונה על השינויים, שחלו בשנים האחרונות בעולם העבודה. חקיקה שתגרום לכך, שבית הדין לא יצטרך להמציא את את נורמות יחסי העבודה מחדש. חקיקה ברורה תייתר את הצורך בסחבת המשפטית, שלפיד מאשים בה את מערכת בתי הדין. יצוין כי המערכת הכללית אינה טובה יותר, אינה מסורבלת פחות, אך חסרה אותה התמחות מיוחדת, המוכרת לנו מבית הדין לעבודה. אם כן, מה עומד מאחורי "מלחמה זו?"

נ.ב. אחרי שסטיב אדלר הוציא צו מניעה נגד השביתה – שינה לפיד את נימתו ואת נעימתו. למרות ריבוי תורות הקונספירציה, בית הדין לעבודה עדיין פועל באופן ענייני וחף מכל אינטרס זר.

עו"ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה "נטו+"