מה רע בכעס? למה כעס הוא לא טוב למאבק? מי החליט שאסור לנו לכעוס? מי החליט שאסור לנו לצעוק על עוולות חברתיות שנעשות כאן כבר שנים רבות? מי החליט שהשד העדתי, כמו שאוהבים הנאורים לכנות את עוולות הקיפוח, צריך להישאר בבקבוק ומי שמעז להוציא אותו הוא סתם מקצוען עדתי שעושה הון מכעס ושנאה? מי הם אלה שקובעים לנו את תוכן המאבק לשוויון, ואת דרכי פעולתו? למה רוב הזמן אנחנו עסוקים בויכוחים חסרי תועלת אם יש הפליה או אין הפליה? כשהמספרים והעקומות כל הזמן מוכיחים שיש עכשיו ותמיד הייתה הפליה. כל עוד לא נותנים לנו אפילו את הבסיס הזה שממנו אפשר להמשיך הלאה ולשנות את מצבם של המוחלשים, משאירים אותנו, באכזריות בלתי אנושית, ברמה של ויכוח אם יש או אין שד עדתי. האנשים שעושים לנו את זה נחשבים לנאורים, פתוחים, מודרנים, אנשים שיודעים לקרוא טקסטים, יודעים לנתח מצבים חברתיים בארצות זרות, מזדהים עם מיעוטים בסרטים ומצדיעים לגנדי ונלסון מנדלה. הם יושבים בצמתים חשובים כמו מערכת החינוך, בריאות, רווחה, תקשורת, אוניברסיטאות, מערכת המשפט ועוד. הם לוקחים אחריות על אמות המוסר והצדק במדינה עד שזה מגיע להפליה המכוונת נגדנו. שם הם עיוורים וחרשים אבל בכלל לא אילמים, שם הם נלחמים מלחמת חורמה בכל מי שמעז לטעון שיש הפליה.
בכל מקום אחר בעולם המפותח נותנים במה וכבוד לפעילים חברתיים שנאבקים על שוויון הזדמנויות, וחלוקה צודקת של תקציבים. רק אצלנו זה מיד מעלה גיחוך ובוז כשעל הקשבה אין מה לדבר.
חדשות לבקרים מוציאים ארגונים ומרכזים שונים סטטיסטיקות שמראות שחור על גבי לבן את הפער העצום בין עניים לעשירים, את החלוקה הלא שיוויונית במשאבי המדינה השייכים לכולם. מתפרסמים נתונים על הזכאים לבגרות עם הבחנות עדתיות מדויקות, מתפרסמים נתונים על זהות הסטודנטים שמצליחים להיכנס לאוניברסיטאות. כל זה לא עוזר ולא מזיז אף אחד נאור מדעתו הנחרצת שנשענת על רגשות ולא עובדות שאין דבר כזה קיפוח, ועכשיו זה ממש אופנתי לומר שהפער וההפליה הם חסרי צבע ועדות.
זה מתסכל, זה מרגיז, זה מכעיס, וזה מעייף, מעייף לאללה. בסרטים המועטים שנעשו בארץ על פעילים חברתיים שניסו לשנות והתפוגגו, רואים בבירור את חוסר האונים והעייפות של אנשי מאבק שזזו הצידה ושקעו ביאוש כי אף אחד באמת לא הקשיב להם, ובאמת תחשבו על זה, כמה זמן אפשר לדבר אל הקיר, או לנסות לשנות תודעה, או להעביר מסר בחמש דקות של פופוליטיקה כשארבע דקות עדיין מבלבלים את המוח בשאלה האם יש או אין קיפוח.
במפגשים מזווית כהה שנערכים בסינמטק תל אביב פעם בחודש יש לנו, פעילים חברתיים מזרחים, ערבים, ואתיופים את ההזדמנות לשבת לראות סרט ולאחריו לדבר בינינו, שיח שלנו, שעובדות היסוד ידועות ואפשר להמשיך הלאה לשמוע את עצמנו, להבין תהליכים נפשיים שאנחנו עוברים בדרך, להרחיב את שדה הראיה, לשמוע פעילים מהפריפריה ששום ערוץ לא טלוויזיוני לא יזמין, לצמצם רווחים בינינו, לשלב מאבקים, ולקבל צידה לדרך הקשה והבלתי מתגמלת בה אנחנו צועדים בדרך אל מחוזות הצדק והמוסר שלנו.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אני בן להורים שהגיעו מארצות ערב, אני העברתי את רוב שנותי בעיירת הפיתוח ק.גת.
אני לפי המחברת שייך לקבוצת "המוחלשים" .
כאדם שגדל בעיירת הפיתוח אני מודע לזכויות שקיבלתי לזכויות שה"מחלישים" קיבלו ולפער הקיים באותו מתן זכויות.
ידיעה זאת נוצרה לא רק עקב מחקרים אקדמאיים וטבלאות סוציולוגיות, אלא גם דרך לווי טיולים שנתיים כמאבטח בבתי ספר בעיירות פיתוח ובאיזורים מבוססים, בהם יכולתי לראות את ההפרשים במתקנים, באיכות הסגל ובאפשרויות הלימוד.
ידיעה זאת נוצרה מלימודי המשפטים בהם אני עוסק כרגע שבהם אני רואה את המטען שהסטודנטים מאיזורים מבוססים מביאים לעומת המטען שאני קיבלתי בבית סיפרי.
ידיעה זאת נוצרה מחיים בעיירת פיתוח.
עם זאת איני יכול להסכים עם הגדרה בכיינית של "מוחלשים" . שהרי מה היא יכולה להשיג?
האם ההגדרה הזאת יכולה להוביל את ה"מחלישים" לשינוי יחסם? האם זה יכול להביא לשינוי התודעה שלי ולדרישה שלי כ"מוחלש" את זכויותי הטבעיות כשם ש"המחליש" מקבל?
לדעתי לא.
הגדרות של "מוחלש" ו"מחליש" יוצרות מאבקי כוחות שאינם ראויים.
אין אנו אמורים לקבל את הזכויות בשל "החלשתינו", אלא בשל היותינו אזרחים שווי חובות ושווי זכויות בדמוק', שזהו אחד מיסודותיה המרכזיים.
הגדרה של "מוחלשים" יוצרת התקפה על ה"מחלישים" שמביאה אותם לידי רצון להתגונן מפני המתקפות ולא לשמוע על העוולות.
הגדרה של "מוחלשים" וזאת הסכנה העיקרית והמפחידה, אותי לפחות ביותר, יכולה להוביל את ה"מוחלש" להעברת נטל האחריות למצבו ואת נטל השינוי את מצבו, לצד ה"מחליש".
אם מצב א' נוצר ע"י ב' רק ב' יכול לשנות אותו.
לדעתי הפתרון לשינוי אצל ה"מוחלש" אינו בהתבכיינות הזאת אלא ע"י לימוד זכויותיו אצל אנשים שבאו מצד זה והצליחו לצאת ממצב "ההחלשה" ולחימה עיקשת על אותן זכויות ולא מתוך רצון לשנות תהליך של החלשה אלא גם בלי קשר להחלשה שהיתה או לא היתה אלא כאזרח שווה זכויות וחובות במדינה דמוק' בה אני זכאי לייחס שווה ולחלוקת משאבי מדינה שווה.
רק מלחמה שכזו תצלח ותביא לשינוי שכולנו מייחלים לו, חברה צודקת ומוסרית יותר.
איריס יקרה,
אכן המאבק המזרחי הוא המאבק הקשה ביותר מבין כל המאבקים המתנהלים בארץ המיוסרת הזאת. מדובר במאבק מתמשך, רווי תסכולים עם מעט מאוד הישגים. המאבק הזה קשה אף יותר מהמאבק הפלשתיני. פרדכסולי עד כמה שזה עלול להשמע, לפלשתינים קל הרבה יותר מהמזרחים (כמובן שלא במישור הפרקטי והיום-יומי, חייהם קשים אלף מונים מן המזרחים) במישור התודעתי ובאחדות המטרה. המזרחים בארץ מפוצלים בינם לבין עצמם, ומספר המשתפי"ם בקרבם גדול מאוד. מדובר כמובן בשיתןף פעולה עם אויבים מעמדיים ,ולא אויבים על רקע שבטי או גזעי חלילה. המשתפיו"ת הממאירה גדולה מאוד בייחוד בקרב הפוליטיקאים ובקרב מעט אנשי התקשורת המזרחיים.
בקרב אלה יש רבים הנעדרים לכאורה כל תודעה של מזרחיות.יש בהם גם הסובלים לכאורה מחושך מוחלט במפה הקוגניטיבית שלהם. אני אומר לכאורה, משום שאין מזרחי בארץ שאינו מודע לחלוטין למזרחיות שבו. אפילו ארז בן-טולילה, הלא הוא ארז טל, או למשל ניסים משעל, אחד מגדולי המוכחשים, או הוגת הדעות הדגולה דליה איציק, כל אלה אף שלעולם יכחישו שיש בעיה עדתית( אפשר לחשוב שזו רק הבעיה של המזרחים…), ובכן כל אלה ועוד רבים הדומים להם, יודעים היטב בסתר ליבם כי העדתיות על שלל המורכבויות שבה קיימת גם קיימת.
"הנחמה" היחידה בכל העניין המוקשה, המתסכל והמייגע הזה, היא כי לפעילים חברתיים כמותך איריס יקרה, הרבה יותר קל בחיים במובן מסוים. על אף כל הקשיים, אנשים כמוך לעולם יהיו בני-אדם שלמים יותר והגונים יותר. לפחות הם לא סובלים משסע בתודעה.
מה עושים? ממשיכים במאבק, משיגים הישגים פה ושם (חוק הדיור הציבורי למשל, או יותר צדק חלוקתי במשאב הקרקעות, או החשוב מכל יחס שונה בעשור האחרון למזרחים ולמזרחיות בעקבות השיח החדש של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" )עד לבואן של הצלחות גדולות יותר.
אגב, איריס, קראתי את המאמר שלך על אורנה בנאי- "לימור" ומאוד אהבתי אותו. קראתי גם את התשובה של המשרתת וסוכנת "התרבות" של האשכנזים, ונראה לי שהיא כלל אינה מבינה עד לאיזו דרגה של שפלות היא הגיעה בחיקויים ה"מזרחיים" הנלעגים שלה.
איריס, את עלא כיפאק, עלי והצליחי, אינשאללה וירבו כמותך בישראל.
לאסף,
מושג "המוחלשים" אינו המושג הראשון בשדה המאבק המזרחי. הוא בא להחליף את מושג "החלשים". "החלשים" הם אלה שהם בפני עצמם ומתוך עצמם חלשים. החלפת "החלשים" ב"מוחלשים" באה לעשות בדיוק את העבודה עליה אתה מדבר. כלומר, לערער על ההנחה שמי שהוא ברגע נתון בהיסטוריה ובמקום מסוים חלש, הוא כזה מטבעו ולכן אין לו אלא לקבל עליו את גורלו. ההנחה שעומדת בבסיס השימוש ב"מוחלשים" היא שאם מישהו חלש ברגע נתון בהיסטוריה אין זה אלא בגלל פעולתם של כוחות חיצוניים חזקים לאין ערוך ממנו. ההנחה היא שאף אחד לא מגיע להיות חלש מרצונו.
לאיריס,
אין ספק שכעס מזרחי הוא לגמרי טבעי לנוכח ההיסטוריה של דיכוי המזרחים ואי הצלחת המאבקים המזרחיים ברוב המקרים. יחד עם זאת, מכיוון שאתם מארגנים את האירועים הללו בסינמטק תל אביב ולא בסינמטק שדרות ולא באולם בקרית שמונה, אין לי ברירה אלא להניח שהקהל שאליו אתם מכוונים את סדרת האירועים שלכם אינו הקהל המזרחי שנמצא בפריפריה אלא דווקא הקהל המשכיל התל אביבי שצורך את מעט אירועי התרבות שעוד נותרו כאן. זהו אותו קהל שאליו אתם גם מפנים אצבע מאשימה. הייתי בערב הראשון והיתה שם דוברת אחת שאמרה שהיא שונאת קהל זה. על כך כדאי שתתנו את הדעת. האם אתם חושבים שהקהל האשכנזי התל אביבי הוא מזוכיסט? שהוא אוהב לבוא למקום שבו מקללים אותו ושונאים אותו? מכיון שאני מניח שככלל הוא לא מזוכיסט, אני סבור שכדאי לתת את הדעת על האופן שבו קהל זה עשוי להקשיב, להבין ואולי גם להזדהות עם המאבק המזרחי. אלטרנטיבה אחרת היא פשוט לא לעשות אירועים כאלה בסינמטק תל אביב אלא במקומות בהם הקהל המזרחי הזועם יציף בהמוניו את האולם.
איריס מזרחי היא דוגמה נפלאה לצביעות בהתגלמותה.
היא תשתלח בקיבוצים בכל הזדמנות אבל לא תוציא הגה על שכניה בראש פינה שקיבלו בחינם את אדמות הלאום, שאינן מתחלקות כמו בקיבוצים ובמושבים (לפי מפתח של כ 25 דונם חקלאי למשפחה), אלא לפי מפתח של אלפי דונמים חקלאיים ועדו כמה עשרות למגורים- תלוי במשפחה) למשפחה אחת.
ההמשך הישיר לצביעות הזאת של "הכה את הקיבוצניקים והצל את המזרחיים" היא הגזענות הבלתי נפסקת שמנסה לקבוע הפליה מובנית לפי מוצא עדתי.
הנתונים הסטטיסטיים לא משקרים, השאלה מה הם מוכיחים.
לדעתי הם מוכיחים שחלקים נרחבים בחלק מעדות ישראל שהגיעו לארץ בשנות ה 50 עד ה 70 היו אוכלסויות חלשות מאד (לא "מוחלשות" ולא בטיח) בכל פרמטר, זה בתוספת העבודה שאינה ניתנת לסתירה על פיה בחלק מהעדות האלו המנהיגות המשכילה והאמידה רובה ככולה לא עלתה, יצרו הפערים האלה שקשה לסגור עד היום.
אני יודע שזה נשמע הסבר נורא לא משכנע והרבה יותר מפתה למרוח תיאורייות קשר.
אבל האמת היא די עצובה: אין קונספירציה אשכנזית, אין בכלל תודעה אשכנזית, והשחיתות, חוסר המידתיות והחזירות הן נחלת כל שבטי ישראל.
אני עדיין סבור מהכרותי את המציאות בארץ הזו ולא את ההזיות של מקופחים מטעם עצמם שמי שמכושר הצבע והמוצא לאוחוסמצים אותו, בלי קשר לעבודה שמי שגדל בתנאי פתיחה קשים מראש צריך להתאמץ ולהיות מוכשר יותר מבן גילו שתנאי הפתיחה שלו קלים יותר, כפי שקורה לצערנו גם בחברות אחרות בעולם, מצב המצדיק לשם כך הפניית יותר משאבים למקומות שבהם תנאי הפתיחה הם קשים מלכתחילה.
אבל איריס מזרחי מתפרנסת מעלילות הדם המופרכות שלה, שכמו תיארתי בתחילה הן תמיד מתוכננות בקפידה כך שלא יטפלו למשל בשכניה האמידים מראש פינה שחטאם כלפי המזרחים אדיר ומכוון לעניות דעתי. (אולי תספרי לנו פעם איריס איפה בדיוק את חיה באראש פינה ולמה בנו מגורים כאלה, מי בנה אותם ולמי? אני מבטיח שלא נגלה לרפטואר – מקומון ראש פינה- שכתבת עליהם את האמת).
לענ"ד, בעייתה העיקרית של החברה הישראלית כיום – – חוץ מההתנחלויות והיעדר האופק המדיני- היתה ונשארה היעדר סולידריות חברתית מוחלטת הנובעת ממדיניות מכוונת בת כ 25 שנים ההולכת ומתעצמת, המכוונת להנצחת מבנה דרוויניסטי כלכלי, העמקת הפעריםמוןריכוז ההון בידי מעטים.
עיסוק בקונספירציות העדתיות משרתת איפה יפה פוליטיקאים תאצ'ריסטיים כמו שר האוצר הנוכחי שיכול להמשיך ולחסל בישטתיות את העבודה המאורגנת ואת שרידי מדינת הרווחה בעזרת אנשים כמו איריס מזרחי שעסוקים במריבות עם שותפיהם לצרה שחטאם הגדול הוא שאינם שכניה של איריס (קיבוצנייקם עניים וחסרי כל למשל).
שבת שלום ותבורכי למרות שהסיכוי שדבריי יישקלו לעומקם על ידך קרוב לאפס. איך תמשכי תשומת לב בלי המקופחות המקצועית?