על רוע מזוקק ועוול מוחלט

שניהם, גם אליהו וגם אגי משעול, מדברים בלשון הקודש. כשם שדבריו של ההוא מזהמים ומחשיכים את נפשות צאן מרעיתו, כך מילותיה הקודרות והנפלאות של אגי משעול מותירות לנו אלומה דקה של תקוה.

מילותיה של אגי משעול הן אכן יפות ומרגשות. הן מבטאות הזדהות מלאה עם קורבן של התעללות זדונית. מילותיה הן חכמות ורגישות, אולם תקווה הן לא ממלאות אותי. ההפך הגמור. שלא תבינו אותי לא נכון, הייאוש אינו אוחז בי בגלל מילותיה, אלא בגלל כל הסובב אותנו. אבל, מילותיה משקפות נאמנה את הנטייה "הטבעית", שבמקרה זה אינה מועילה לאדם. אין ברצוני לומר שתפקידה של שירה יפה הוא להציע מוצא לחברה במצוקה או לאדם במצוקה. כלל וכלל לא. אני רק נתלה בשיר ובתגובה של עמי מרון כדי לטעון דבר מה על תפיסת המציאות אצל יהודי ישראלי שמאלי מיואש שאינו מצליח להרפות מרגשות האשמה והבושה ומספר בשבחן שוב ושוב.

אגי משעול מזדהה עם הקורבן, ובו בזמן מציבה את עצמה בעל כורחה בצד של מחוללי הנבלה, שכן הרגש שממלא אותה למראה עץ הזית הגנוב, הוא בושה, ובושה בלבד. אדם מתמלא בושה כאשר הוא חש שיש לו חלק בגרימת העוול או כאשר הוא מדמה שהוא יכול היה למנוע אותו ולא עשה כן. הבושה של אגי משעול היא כה גדולה עד שהיא אינה מסתפקת במשפט אחד אלא חוזרת עליו פעמיים.

בושה היא הצד השני של גאווה ובמובנים משמעותיים הם קרובים מאוד והולכים יד ביד לעתים קרובות. אני מתמלא בושה כאשר בטרם נחשף המעשה שבגינו אני חש בושה, חשבתי את עצמי לטוב יותר ממה שלמעשה התברר שאני. אילו לא הייתי סבור שאני אדם טוב (על פי קריטריונים חברתיים מוסכמים) לא הייתי מתבייש כלל כאשר היה מתברר שעשיתי מעשה שאינו תואם את הקריטריונים הללו ואינו תואם את הדימוי העצמי שלי. הייתי אולי מנסה להתחמק מהעונש המונחת עלי אבל בושה לא הייתי חש.

כמובן שאין דבר טבעי יותר עבור יהודי שמאלי שחי בישראל מאשר לחוש בושה לנוכח נבלותם של המתנחלים. באותה מידה אין תחושה טבעית יותר לזמן הנוכחי מאשר ייאוש. אולם, אחרי שזיהינו מה אנו מרגישים וזה קל יחסית, השאלה החשובה היא מה עלינו לעשות לנוכח מציאות זו? אין ספק שדרושה תקווה. אבל, האם טיפוח של הבושה ורגשי האשמה מולידים תקווה? האם נבירה בכל איבר מאיבריה של הבושה תועיל לנו? אני די משוכנע שלא.
ולכל מי שכבר כועס עלי שאני משמיץ את השמאל הישראלי היקר, אומר שאינני שופט אדם כאן מלבד את עצמי. כבר שלחתי את השיר של אגי משעול משולב בטקסט של דודי מחלב למספר קרובי משפחה שלי שבדרך כלל מודאגים יותר מעלייתה של האנטישמיות באירופה מאשר ממעשיהם של המתנחלים.

כל הזעם המילולי הוא מובן אבל לא יועיל. כדאי לנסות צעד מעשי פשוט: אני לא משפטן, אבל האם אי אפשר להעמיד לדין אדם שמסית לביצוע פשע? אולי כדאי לנסות להגיש תביעה נגד הרב אליהו על הסתה לביצוע פשע? ספק אם אליקים יתן לכך יד – אבל צריך לנסות.

בתגובתי כאן (ראשונה, למעלה) ביטאתי את התפעלותי משירה המרגש של אגי משעול, על רקע דברי הבֶּלע של "ההוא". אבל, אבוי, השתמשתי במילה 'תקווה' (באמת בחירה מפוקפקת), אשר הביאה עלי פסיכואנליזה של יוסי לוס שהפליג איתה אל מרחבי הפָּלסָף.
ובכן, אני מבקש לציין כי אינני דומה כלל לאדם שנותח ע"י יוסי, ואני תמֵה כיצד הוא למד מתגובתי הצנועה על: "תפיסת המציאות אצל יהודי ישראלי שמאלי מיואש שאינו מצליח להרפות מרגשות האשמה והבושה ומספר בשבחן שוב ושוב"?

גם תוך כדי נסיון להתעלם מעמדותיי, מדעותיי הפוליטיות, מהדרך בה אני תופס את מעשיהם של אותם בני עוולה. מזעזעת אותי יותר מכל המחשבה שאותם בני אדם, המקדשים את אדמת ישראל ואת הכתוב בתנ"ך ומתנחלים באותם מקומות שהם מתנחלים בשמה של אותה אדמה ובשמו של אותו ספר קדוש. מסוגלים לכרות את פרותיה הנפלאים, את אותם עצי הזית שאת שמנם היו נוסכים על אותם מלכים שאותם הם כל כך מקדשים.
האם ניתן גם להשליך על מעשים אלו ולומר שבאותה מידה , בשם אהבתם לאימהותיהם הם מסוגלים גם לרצוח את אחיהם?