מה היה לנו ביומיים האחרונים? עוד הצעה בלתי הגיונית בעליל מבית מדרשו של שר האוצר האורווליאני שלנו שעל פיו הגבלת זכות השביתה אינה אלא דמוקרטיזציה. מישהו כבר מתהפך בקברו. ובחסות הרעש הגדול נעלמו להם נתוני האבטלה מהדיון הציבורי במהירות שלא הייתה מביישת אצן למאה מטר.
רק תמימים מחזיקים עדיין באמונה שמדיניות האוצר נועדה לפתור את בעיותיה הכלכליות של מדינת ישראל. מה שהאוצר מנסה לעשות, זו מהפיכה. שינוי כללי המשחק החברתיים והכלכליים. את המהפיכה הזו הוא מקדם באמצעות תרגילי שיווק של משרדי יחסי ציבור ותרגילי הסחה של פרסומאים. בכל פעם מקדמים הצעה מניפולטיבית אחרת שתקדם את המטרה.
מצד אחד יש להתייחס להצעות האוצר ברצינות, כיוון שמה שמתחיל כהצעת חוק פרטית של חברת כנסת אלמונית ממחנה נתניהו – רוחמה אברהם, הופך חיש לטיוטה במשרד האוצר ומתגלגל להצעת חוק ממשלתית שעוברת בכנסת ללא התנגדות בקולות הרוב הקואליציוני. מצד שני, כיוון שמדובר רק בהצעה הכוללת נושאים ופרטים שיש סיכוי גדול שלא יעברו במהלך הדיונים והחקיקה, ההתנגדות חייבת להתמקד בדחיית העקרון ולא להיגרר לדיון מתיש בפרטים.
מה גם שמשרד האוצר אמון על שיטת עבודה על פיה מחדירים עיזים רק על מנת להוציאם מדיר החקיקה בעיתוי מתאים, מאוחר יותר.
פתאום הצאר נתניהו גילה את הדמוקרטיזציה, רק לאחר שהעריך פוליטית, שזה לא העיתוי המתאים לשבירתם הטוטלית של האיגודים המקצועיים.
התגובות להצעתו על הגבלת זכות השביתה, גם על ידי אנשים שאינם נחשבים ליקירי האיגודים המקצועיים,מובילות למסקנה שנתניהו מתחיל להגזים. לאוטמן, שטראוס, ומנחם גולדברג, נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, דחו לחלוטין את הצעתו להגבלת זכות השביתה. אבל היו גם כאלה שתמכו. אחד מאלה זה מורה הדרך לציונות חדשה – סטף ורטהיימר. גם מאמר המערכת בעיתון, שמעולם לא תמך באף שביתה – "הארץ" , מציג בלשון מתוחכמת ודו משמעית, תמיכה בעמדות נתניהו. העיתון קורא להקים ועדה שתדון בנושא.
אדם נוסף שמעניין לקרוא את עמדתו הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, המשוייך שלא בטובתו לפרופסיה הכלכלית.
אבל העיקר שמשהו צומח במשק. הפעם זו האבטלה. משרד האוצר צופה שהאבטלה תמשיך לצמוח ולשגשג גם בשנה הבאה. על פי תחזיותיו היא תגיע ל-11.2%. ורק ב-2007, אם מאמינים לתחזיות האוצר, היא תרד מתחת ל-10%. בשנת 2001 האבטלה הייתה כזכור 9%, כך שאנחנו מתקדמים אחורה במרץ.
החוכמה במאבק הזה מול נתניהו ומחנהו היא להתמקד בתמונה הגדולה, לא לטבוע בפרטים שמכונת התעמולה של האוצר מנסה להטביע בהם את כולנו.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
מצד אחד אני מסכימה שהטענה של ביבי שמדובר בצעד "סופר דמוקרטי" היא מגוחכת, כי היא מציגה עמדה שעל-פיה רק דמוקרטיה ישירה היא דמוקרטיה, בעוד הוא עצמו יושב בכנסת, כידוע בית הנבחרים…
מצד שני, כל מי שמכיר קצת את אופן פעולתם של ועדים, יודע שפעמים רבות הם אינם מייצגים את העובדים ואת האינטרסים שלהם. האחרונים הרבה פעמים לא מעוניינים לשבות, מסיבות שונות, והוועדים מפעילים שיטות של איום ולחץ שאינן קבילות.
בהקשר הרחב יותר, מגוחכות הטענות הנשמעות שהחוק המוצע איננו חוקתי. הגבלת זכות השביתה (להבדיל משלילתה) איננה פוגעת בכבוד האדם. אפילו בגרמניה, שבה כבוד האדם הוא הסעיף הראשון בחוקה, מוגבלת זכות השביתה של סקטורים מסוימים. ובמדינות רבות אחרות מוגבלת הזכות הזאת, בעיקר בשירותים חיוניים.
עלייה של עשירית האחוז לא נראית דרמטית במיוחד, אבל אם פורטים את זה לחייהם הממשיים של בני אדם מתברר שעלייה של כל עשירית אחוז היא אובדן מקור פרנסה ומקור לחרדה יומיומית עבור אלפי בני אדם, אלפי משפחות, אלפי ילדים. אין ספק שזהו החלום הרטוב של כל מעסיק תאב בצע, אבל אסור לתת להם להסתיר את התמונה מאחורי אחוזים ולהשתדל לדבר רק במספרים מוחלטים של בני אדם, משפחות וילדים.
כלכלנים מסוימים יטענו ש"מצב טבעי" הוא שיש אחוז מסוים של מובטלים או אחוז מסוים של עניים בחברה "תקינה". לכן, צריך להזכיר כל הזמן שכל אחוז של מובטלים ועניים הוא עשרות אלפי בני אדם שחיים בחרדה יומיומית לשלמותם הגופנית ואין שום דבר תקין בכך. מצב זה טבעי רק בג'ונגל. היתה מי שכתבה כבר בהעוקץ שאם אכן זהו מצב הכרחי, מדוע תמיד אותם אנשים סובלים? מן הראוי שנעשה רוטציה בעוני ובאבטלה. או לחילופין נתבע תעסוקה לכל.
בתקופה שבה המדינה היתה בחיתוליה והיה הכרח בגיוס האוכלוסייה לשם ביסוס השליטה וצבירת ההון, דאג השלטון לתעסוקה מלאה ולשמירת פערים ברמה לא צורמת מדי. כיום כשמדינת ישראל התבססה כבר וההון רוכז לבטח באופן חוקי בידיים ספורות, אין לשלטון צורך בסולידריות חברתית, ואפשר לזרוק לעזאזל את המוני העם. היום אפשר להחליף אותם במהגרי עבודה בקלות רבה. אפשר גם בעת הצורך לזרוק את מהגרי העבודה חזרה למקום ממנו הם באו, כדי "להוכיח" שהמובטלים הישראלים הם בסך הכל רמאים ועצלנים. התפנו מקומות עבודה והמובטלים הישראלים לא נוהרים למלא אותם. הלא אין זו אלא הוכחה לתנאים המחפירים בהם העסיקו את מהגרי העבודה. תנאים לא אנושיים שאף מובטל ישראלי יסכים לקבל על עצמו אותם. אולי תוך שנים ספורות המצב כאן יהפוך דומה למצב במדינות מהן באים מהגרי העבודה לישראל (תאילנד, סין, רומניה, מדינות אפריקה) ואז המובטלים הישראלים "ישתכנעו".
האיש השמח (אולי סמיילי?) ממשרד האוצר צריך להיות מוגדר מחדש כאויב העם. פעמים רבות בהיסטוריה מנהיג נערץ ודומיננטי הפך, לאחר קטסטרופה שהנחיל על עמו, לאויב האומה. בישראל זה יהיה קשה יותר מכיוון שתמיד אפשר יהיה להאשים את הערבים, השמאלנים, המזרחים או הדתיים.
חוסר העקביות של ביבי (דמוקרטיה ישירה לעובדים, בעוד המדינה מנוהלת ע"י גוף מייצג), אינו הכשל הלוגי היחיד ביזמת ה"דמוקרטיזציה" שלו. יש כשל נוסף פחות מוכר: הצעת החוק, השוללת מהוועדים את הסמכות להשבית על דעת עצמם, מתירה להם (ראה זה פלא) להפסיק שביתה.
אבל לא רק חוסר עקביות וחוסר צדק יש כאן, אלא גם חוסר הגיון פרגמאטי. הליברלים החדשים שוכחים שהחרפת האַ-סימטריה בין העובד והמעסיק, והרס העבודה המאורגנת יגרמו לאבדן השליטה בשביתות. כך נקבל, במקום מעט שביתות "מתורבתות", הרבה שביתות קטנות "פראיות" שנִזקן במשק מודרני קשה שבעתיים.
אתמול שמעתי בטלויזיה את הביבי שאומר (או יותר נכון מודיע) ש"המשק בצמיחה", "המשק יצא מהמיתון". רגע אחרי זה הראו את נתוני האבטלה שעלו (פירות הצמיחה), צריך לזכור שהקוסם עלול במילים שלו באמת ליצור צמיחה ואשרי המאמין (אבל האמת שאני פוחדת שבסוף עוד יצא לו מהפה שפן)… – מה שבאמת חשוב לזכור שהרטוריקה שהוא משתמש בה היא אחיזת עיניים ונסיון לשכנע אותנו במציאות שלא קיימת (או כדרכי הביבי – אם לא במעשים אז במילים). כנ"ל לגבי אמירתו להגביל את זכות השביתה, הדמגוגיה הזו עוד תעלה לנו ביוקר (זה הרי לא הוא ישלם עליה) – אני חושבת שחייב לקום מטה מאבק חברתי שאינו משוייך לאיגודים המקצועיים (כך שלא יוחשד באינטרסים, כי אינטרסים מותר רק לעשירים) ויאבק בדיוק באותן שיטות של הביבי, של יחסי ציבור ורטוריקה משכנעת, לפני שהביבי מצליח להקסים ו"לשבות" את ההמונים.