להשתיק את הכבשים

בימים אלה מתנגנת לה פרסומת עליזה מעל גלי הרדיו בה נשמעים "קולות" של כבשים: "לא, לא, לא ניתן" ו "עשב, עבודה" במוסיקה ובקצב של הססמאות הותיקות והמוכרות מהפגנות פועלים מאז החלו להערך הפגנות אלה בשפה העברית. כבשים אלה כועסות משום שעם הופעת סם הרגעה חדש אף אחד לא יזדקק לשירותיהן (לספור כבשים אמור להפיל תרדמה, זוכרים?) והן תאבדנה את מקור פרנסתן. לכאורה פרסומת חביבה ויצירתית. אלא שאני, חסרת חוש הומור שכמוני, מוצאת בה בטוי מזוקק לתפיסה הרווחת בחלקים גדולים של החברה הישראלית כלפי מאבקי עובדים בכלל וכלפי מאבקים של עובדים מהתעשיות "הישנות" בפרט.

העובדים, אינם אלא כבשים מתבכיינות (שימו לב גם להיבט המגדרי הברור), המנסים לעצור את גלגלי הקידמה — סם יעיל וקל להשגה (ניתן לרכישה ללא מרשם רופא) וזאת בשם עולם הולך ונעלם בו עבודתם, שמלכתחילה לא היתה יעילה במיוחד (מי מאמין בסיפורי הסבתא על ספירת כבשים)  הופכת למיותרת ולכן יש לבטלה. אבל כבשים טיפשות אלה, במקום ללכת לדיר בשקט, עולות על בריקדות לצורך מאבק הפוגע בטובת הציבור (שגם כך קשה לו להירדם ולישון בשקט). ואם אין צורך לספור אותן, אפשר לעשות בהן שמושים אחרים.

עולם הפרסום והשיווק אכן מצטיין בקואופטציה של מסרים של מחאה חברתית מסוגים שונים לצרכי שיווק והגדלת מכירות (ראו ספרה של נעמי קליין NO LOGO )  וזאת תוך כדי סירוס המסר ועיקורו מהעוקץ הפוליטי שלו. אך כאן, הגדילו הקופירייטרים לעשות. הם גם מלעיגים עליו והופכים אותו לחוכא ואטלולא.  

המתכנסים בימים אלה בכינוס השנתי של מה שקרוי "ועידת העסקים" במלון דוד אנטרקונטיננטל בתל אביב יכולים לאמץ פרסומת זו במאבקם נגד העובדים ונגד העבודה המאורגנת.

דר` ניצה ברקוביץ` מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.