כיצד מממנים עניי ישראל את יהודי התפוצות ועל יום "זכויות האדם".

מערכת יחסים מוזרה זו שבין מדינת ישראל לבין הסוכנות היהודית.
מאז תחילת דרכה של הציונות היו בין יהודי הגולה מי שהעדיפו לעלות לארץ ולממש את חזון הציונות ומי שחששו לפגיעה באורח חייהם והעדיפו לתרום כסף כדי לנקות את מצפונם.
החזון הציוני התגשם, מדינת ישראל קמה ואינה עומדת בפני סכנה קיומית.
במהלך השנים אזרחי ישראל מבינים -בקצב זה או אחר- כי יש צורך לעדכן את החלום הציוני, להתאים אותו למציאות בה אנו חיים ולהפסיק להיות תלויים במה שחושבים הציונים שממשיכים לשבת בגולה. יש מי שקוראים לזה "ציונות חדשה". מבלי להיכנס לשמות, הבעיה המשמעותית ביותר שיש לטפל בתוך החברה הישראלית היא זו של הפערים ההולכים וגדלים בין הקבוצות השונות.
אני לא מצפה מהציונים היושבים בגולה להבין זאת, עבורם לתרום כסף למדינה היהודית עדיין מזוהה ישירות עם עבודת האדמה והמאבק למען רכישת קרקעות. אפילו מפעל השיכון של שנות ה-50' כבר לא נראה מספיק מפתה כדי להמשיך לתמוך ולהשקיע בהמשך קיומו למען נזקקי דיור של שנות ה-2000. עדיף מבחינתם לדרוש את הכסף בחזרה.
הסכנות היהודית לא מעכלת שיעדי הציונות השתנו וממשיכה לנהל את עצמה על פי מדיניות ועקרונות ישנים.
הבעיה היא שמדינת ישראל, בן הזוג השני, לא משכילה להסביר זאת. הדיבורים על "סיום המיתון" אינם משכנעים את המיתון עצמו והוא עודנו כאן, וגם כאשר הוא אכן יסתיים ברור לכולנו שיהיו בין אזרחי המדינה מי שיישארו הרבה מאחור. המדינה צריכה להסביר לסוכנות שכעת הזמן לקבוע סדר יום אחר, כזה התואם את היעדים הלאומים של מדינה, לא של עם מבודד. מוסדות המדינה צריכים להבין, כפי שמבינים האזרחים, שכדי להמשיך לקיים את החזון הציוני חייבים לדאוג לרווחת כל האזרחים, ולהפסיק לתמוך בקבוצות מצומצמות.
לצערנו, אזרחי מדינת ישראל, מוסדות המדינה והעומדים בראשם שבויים בכוחה המגי של הסוכנות היהודית לתרום כספים מבלי לדרוש ערבויות או הפסקת עבודות בנייה של גדרות. כאשר אין כל משקיע זר שמוכן לסכן את כספו במדינת ישראל מעדיפים המנהיגים שלנו לנקוט בצעד הפשוט ולהסכים לכל תנאי שתציב הסוכנות היהודית להעברת כל גרוש שהציונים היושבים בגולה מוכנים לתרום.

הסוכנות משלמת והמדינה ממלאה הוראות. זאת מערכת יחסים מוזרה ויש לנקוט באמצעים המתאימים.