• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המשמעות התרבותית של ההופעה בטלוויזיה

אביבית אגם דאלי

בעולם בו הטלוויזיה, ויתר אמצעי התקשורת, מייצרים אינספור דימויים חשוב להסתכל גם על הקנקן וגם על מה שיש בו. שכן הדימויים מייצגים ומשדרים סוגים שונים של מסרים.

כך למשל, בתכנית של יצפאן המשודרת בכבלים מדי ערב מופיעים סלבריטאים שונים. באחת התכניות (זו ששודרה ב 3.12) השתתפו באחד האייטמים אורנה דץ שקידמה ויח"צנה את תכניתה (ב`קשת` – כפי שחזר והדגיש יצפאן) ואלימור זילברמן שבאה לספר על תכניתה `עבודת בית` (גם היא מ`קשת` כפי שציין שוב יצפאן).

גם אורנה דץ וגם אלימור זילברמן מייצגות, באמצעות התכניות אותן הן מגישות, אותו רעיון או תפישה: ה LOOK הוא דבר מאוד חשוב. זו בכלל כל התפישה שמקדמות מרבית תכניות הטלוויזיה. בתכנית של זילברמן מסבירים לקהל השבע והמשועמם (או לחילופין לקהל `אחר` שרק מביט בה בקנאה) מה עוד אפשר לעשות עמ"נ ליפות את הבית ובתכנית של אורנה דץ איך ל`שדרג` את ההופעה. בין הראיון הראשון לשני שלב יצפאן, או מי מההפקה שלו, קטע בו הוא עצמו נראה מחופש לכתב הטלוויזיה קירשנבאום בשעה שהוא מראיין הומלס (הוא יצפאן בתחפושת) : בקטע זה ההומלס חזר ובקש מקירשנבוים ` רק שקל` אך זה בחר לפרשן עבור `הצופים` את המצב בארץ בו יש יותר ויותר הומלסים. זה היה משל, קצת עצוב, על התפקיד אותו ממלאת התקשורת – היא כביכול מסקרת את המצב אך כל כך עסוקה בפרשנות אודותיו עד שהיא הופכת קהת חושים לצרכים ולסבל של אחרים. היא רק מסתכלת, היא לא נוגעת. הניכור הזה בא לידי מיצוי לאחר שההומלס התעלף (כנראה מרעב) או אז נאלץ קירשנבוים לעזוב את המקום (כנראה עמ"נ למצוא אובייקט/ סובייקט אחר לסיקור). הוא כמובן לא התעניין בגורלו של ההומלס. השאלות שלו בקשו רק למלא את תפקיד העיתונאי המסקר והמפרשן את המציאות.

ואז שאלתי את עצמי האם רק מקרי הוא שצוות ההפקה שלב בין שלושת האייטמים: מצד אחד, בטלוויזיה עסוקים ביחצ"ון של תכניות טלוויזיה אחרות, שאותם, כך מצפים נראה. אך בו זמנית מוצגת במובלע גם ביקורת על התכנים המוצגים בטלוויזיה: התקשורת סטייל קירשנבוים "מסקרת", אבל בעצם לא עושה כלום לשיפור המצב ולא ממש אכפת לה והתכניות של דץ וזילברמן מבקשות רק ליפות את הסלון או הפיגורה – בעצם, העיקר שבסוף "כולם" צוחקים אפילו על דברים שלא אמורים להצחיק.

כעבור כמה ימים הופיעה שוב דמות של הומלס על המסך, אך הפעם לא היה זה הומלס `אמיתי` אלא סדאם חוסיין – שליט עיראק לשעבר בעת שנלכד ע"י האמריקאים (14.12.03). הדימוי של ההומלס שכמה עיתונאים דאגו להצמיד לסדאם (ראו למשל כתבתו של יואל מרקוס ב `הארץ`  15.12.03) אינו מקרי: תיאורו של המנהיג לשעבר באופן כה מבזה מנתצת אחת ולתמיד את דימויו כשליט כל יכול וכפי שמרקוס מציין ספק אם תצלומיו יוסיפו להימכר `כסחורה חמה בשווקים`. למעשה,  אם עד לרגע סיקור לכידתו של סדאם חוסיין נותר למנהיג המובס בעיקר  דימויו המצ`ואיסטי הרי שגם זה התפוגג. האמריקנים, בעצם סיקור הלכידה והצגתו כהומלס חסר אונים, הבינו כי ע"י כך גם דימוי המנצח שהיה כה מרתיע עד אז מייצג, גם ללא מילים ופרשנויות, אלא מעצם ההתבוננות בתמונות, את התבוסה של סדאם חוסיין.

כלומר, הצגת המנהיג המובס כהומלס מבולבל סמלה גם את משטרו ככזה שאבד עליו הכלח אחת ולתמיד.

אם במלחמת המפרץ של 91` דמותו של סדאם חוסיין כפי שהופיעה על מרקע הטלוויזיה בכל העולם נתפסה כמייצגת את הדימוי הבלתי מילולי אותו רצה מנהיג עיראק להעביר: של כוח, שליטה מאצ`ואיסטית ויהירות הרי הצגתו אמש כהומלס חסלה אחת ולתמיד את דימויו זה לא רק בעיני בני עמו, עמי הסביבה ויתר צופי הטלוויזיה בהווה אלא גם  עבור הדורות הבאים.

כנראה שיעניין אותך גם: